"זינוק בעלייה", סקירה

הקומדיה הישראלית החדשה "זינוק בעלייה" מגיעה אלינו בתקופת זמן מעניינת במיוחד. היא גם יוצאת להקרנות מסחריות באחד הקיצים היותר קשים מוראלית של מדינת ישראל, וגם כאשר עוד שתי קומדיות ישראליות אחרות עושות חיל בקופות ממש בזמן הגעתה לבתי הקולנוע.
יש מקום רב לדיון על רצף הקומדיות הישראליות שהגיעו אלינו, ולבחון האם הסיבות לכך הן אקראיות או ריאקציוניות. האם יהיה קשר בין ההצלחות האחרונות של "אפס ביחסי אנוש" ו"שושנה חלוץ מרכזי" אל מול הדרך בה תתקבל התוספת החדשה לשמה התכנסו.

אבל "זינוק בעלייה" רק עכשיו יצא לבתי הקולנוע ומן הראוי להתרכז קודם כל בסרט עצמו לפני שהוא יהפוך להיות חלק מתמונה רחבה יותר.
אז רק מילה אחת על מיקום: בין אהוב הקהל והביקורת "אפס ביחסי אנוש", לבין ההצלחה הקופתית שהמבקרים הפנו לה גב, "שושנה חלוץ מרכזי", סרטו של אורן שטרן נמצא, בעיני, איפשהו באמצע.
אהיה הראשון להודות – "זינוק בעליה" איננו סוג הקומדיה אליה אני מתחבר בדרך כלל, ואיננו סוג הקולנוע אחריו אני הולך שבי, ועדיין ביקשתי להיות זה שיסקר אותו לבלוג. יש בו משהו נעים וטוב לב, משהו שאני לא בטוח לגמרי למה, אבל אני מאוד רוצה להמליץ עליו, ומקווה שהקהל יגיב אליו ממש כפי שעשה עם שתי קומדיות הקיץ הישראליות האחרות.

"זינוק בעלייה" הוא קומדיית אנסמבל משפחתית, אשר לעיתים נוטה לפארסה שאין מניעה מלשייך אותה לעולם הבורקס. במרכזה מיכה גבע, מנתח פלסטי ירושלמי מצליח (שלמה בראבא), חולה שליטה וקפוץ, שלא רואה נחת משני ילדיו. בנו הוא מנתח פלסטי מוכשר לא פחות (איתי טיראן) אבל בעל מצפון גדול מדי ובת-זוג (רותם זיסמן-כהן) שמוצאה המזרחי ומעמדה החברתי אינם נאים למיכה. בתו (מלי לוי-גרשון), לעומת זאת, היא מורה לערבית עם קבעון לשרוואלים ולכוכב סרטים ערביים מהולל (יוסוף סווייד), שלא שמה לב לחיזוריו של מורה לספורט המרותק לכיסא גלגלים (יוסי מרשק).
לאחר שאשתו של מיכה (עידית טפרסון) נכנסת לקומה בתאונת דרכים באשמתו ורשיונו נשלל, הוא מאבד אחיזה על משפחתו ועל עצמו, ומנסה לחזור למסלול על ידי שיעורי נהיגה עם מורה צעירה (רומי אבולעפיה) איתה הוא מפתח קשר של ידידות.

בהערה צידית (הערת שוליים, אם תרצו) קשה שלא להזכר בסרט אחר על איש מקצוע ירושלמי מכובד אך מסובך בגילומו של בראבא, שבנו בכורו מנסה להמשיך את דרכו אך הקשר ביניהם עמוס מתחים וחרדות. ועם זאת, אין לתאר מהו גודל השני בין המועמד לפרס האוסקר של יוסף סידר משנת 2011, וסרטו החדש של אורן שטרן (שכתב את התסריט בשיתוף עם ריקי שולמן).

הסרט עצמו כתוב ועשוי בסגנון סיטקומי טלוויזיוני. אין בו תעלולי עריכה וצילום, ועשייתו הקולנועית נועדה לשרת בעיקר את הדינמיקה בין הדמויות, את השתלשלות העניינים המופרכת שמסתבכת בתוך עצמה נטולת היגיון ריאליסטי שמטרתה דחיקת הגיבורים אל קצוות קיצוניים ומוקיוניים, את הפאנץ'-ליינים, ובעיקר את צוות השחקנים שעליו המטלה הכבדה ביותר – להחזיק את הסרט.

בתחום הקאסט נרשמת הצלחה גדולה. שלמה בראבא ידוע כאחד הכשרונות המבריקים ביותר של הבידור הישראלי, ואמנם בסרט זה איננו יוצא מעורו כפי שעשה בתפקיד שהביא לו את האופיר, אבל יכולתו לעבור מהדרמה אל הקומדיה, והכריזמה המופלאה שלו היא בדיוק מה שהסרט צריך.
איתי טיראן, שעד כה לא לגמרי הצליח לתרגם את הכשרון הבלתי הגיוני שלו מבמת הקאמרי אל מסך הקולנוע (בסרטים כמו "לבנון" או "בופור" שם היה חיוור יחסית לשאר חבריו לצוות), דווקא הפעם עושה את כנראה תפקידו הקולנועי הטוב ביותר. בעיקר כי הוא מביא לסרט איזושהי נורמליות יחסית, והופעה צנועה שלא מנסה לתפוס תשומת לב, אך מעניקה לסצנות בהשתתפותו איזשהו איזון מרגיע.
בתפקיד משנה, הגבר השלישי של הסרט, יוסי מרשק שהולך ותופס את המקום המגיע לו בקולנוע הישראלי (את התפקיד שלא הולם את רמתו, אם להתנסח בעדינות, ב"שושנה חלוץ מרכזי" הוא יאזן בהמשך השנה עם תפקיד ראשי ב"מנפאואר" עליו הוא מועמד בצדק רב לפרס אופיר), מעניק חום וחיבה רבה לסרט. שאר הצוות גם הוא מספק את הסחורה, בהתחשב במה שהתסריט והבימוי מציעים להם.

פסקה נפרדת תרשו לי להקדיש ליהלום הזוהר של הסרט, מלי לוי-גרשון. אמנם החלטת הליהוק להביא את לוי-גרשון הקורנת והתמירה לתפקיד של אישה חסרת ביטחון אשר לא מודעת ליתרונות הופעתה החיצונית היא בחירה מעט תמוהה, אבל אפילו מעל המשוכה הזו היא מדלגת בקלילות. לוי-גרשון כל כך מקסימה בסרט עד כי הצורך לקום ממושב בית הקולנוע, לגשת למסך, ולחבק אותה – הוא כמעט גדול מלהכיל. התזמון הקומי שלה מצויין וכל רגע שאיננה על המסך עורר בי מעט צער שהתפוגג ונעלם ברגע ששבה אליו.

ישנן הסתייגויות מהסרט, והן לא מעטות. חלק מהפאנצ'ים מעט כפויים ולא יושבים היטב, הכימיה בין זיסמן-כהן וטיראן מעט מקרטעת ופוגמת באמינות של עלילת המשנה שלהם, והמהירות שבה הסרט מזנק אל עבר הסוף הטוב – שהוא כמובן מנת חלקה של קומדיה מסוג זה – מבליטה כמה מהתפרים הגסים שקיימים בתסריט. הם אלו שמונעים ממנו להיות משהו מעבר לשילוב חמוד של שחקנים מצויינים והצגות תיאטרון בידוריות הפועלות על דיסוננס בין המציאות ובין הדרך בה הדמויות מתמודדות איתה.

אז נכון, קשה להכריז על "זינוק בעלייה" כעל סרט מפתח של הקולנוע הישראלי, השנה או בכלל, אבל ניכר כי יוצרי הסרט לא תכננו משהו כזה. הרעיון המרכזי, כפי הנראה, היה לייצר קומדיה טובת לב שמטרתה לספק כשעה וחצי של הנאה לא מחייבת שתתפוגג במהרה. במקום הזה הסרט מצליח, ואפילו ציניקן כמוני – אם יורשה לי להכניס את עצמי למשוואה – הוא הצליח לפייס ולהישאר כזכרון של צפייה כיפית שאפשר להמליץ עליה בשמחה.