סרטים מן העבר: "מוות מוחי"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

חור עצום ומביך במיוחד בהשכלתי נסתם השבוע, כך אני שמח לבשר לכולכם, עם הצפייה המאוחרת מדי בסרט "מוות מוחי" – או Braindead אם אתם ניו זילנדים, או Dead Alive אם אתם אמריקאים – קומדיית האימה הקיצונית משנת 1992.
עד לפני כעשר שנים, הסרט המטורף הזה היה נחלתם של צופי אימה אדוקים, ניו זילנדים, או צופי אימה אדוקים מניו זילנד. הסרט לא היה להצלחה בקופות כשיצא בתחילת הניינטיז, והוזכר רק בהקשרים לסרטי ״Evil Dead״ או קומדיות אימה אחרות. כל זה השתנה כאשר העולם חווה לראשונה את הקסם הגדול שהוא טרילוגיית "שר הטבעות". ההצלחה הגדולה ההיא הביאה אנשים לחקור את עברו של האיש שעומד מאחורי העיבוד הקולנועי, הבמאי פיטר ג'קסון, כמובן, ושפכה אור על עבודותיו הראשונות.
"מוות מוחי", סרטו השלישי של ג'קסון, המשיך את מסעו חזרה לתודעה כאשר שנה לאחר "אחוות הטבעת" קיבל חותם סופי של קאלט, כשהיה בראש ההשפעות הקולנועיות על צמד היוצרים סיימון פג ואדגר רייט, אותו חגגו בסרט הביכורים שלהם – ואחת מיצירות המופת של הקולנוע המודרני – ״Shaun of the Dead״ ("מת על המתים", בהוצאת הדי.וי.די. הישראלית). סרט ש"סריטה" לא יפספס הזדמנות אחת להלל אותו.

מאז "מוות מוחי" נחשב לצפיית חובה לאוהדי הז'אנר וגם לאלו שמתחקים אחר התהליך שעבר קולנוע האימה. אמנם ״Evil Dead״ הראשון הקדים אותו בעשור, אבל ככל שיותר ויותר צופים גילו אותו, כך עלתה קרנו. אני תכננתי לצפות בו מזה זמן מה, אבל תמיד הסטתי אותו הצידה. לשמחתי פינת "סרטים מן העבר" נתנה לי את המוטיבציה לצפות בו סוף סוף, ולבדוק האם החיבה שהסרט רכש מוצדקת גם בהפרש של עשרים ושתיים שנים כה משמעותיות לקולנוע האימה, לקומדיה, ולסרטי האקפטים.

פיטר ג'קסון היה בן 31 כאשר ביים במולדתו ניו זילנד את "מוות מוחי". לפני זה, סרטו הראשון משנת 1987, "טעם רע", המספר על חייזרים רשעים הזוממים לתפוס בני אדם ולאכול אותם, הוקרן בפסטיבל קאן וסלל את הדרך למעשייה המופרכת והקיצונית הזו.
שנתיים לאחר "מוות מוחי", ב-1994, ג'קסון הניח לקולנוע התמהוני שאפיין אותו, וקיבל את הזכויות לעיבוד סיפורן האמיתי של פולין פארקר וג'ולייט הולם, שתי צעירות אוסטרליות שפיתחו חברות הרסנית בניו זילנד של שנות ה-50. הסרט, "יצורים שמימיים" (Heavenly Creatures) הביא לתשומת הלב העולמית האמיתית כלפי ג'קסון, ואפילו סחף אותו לראשונה אל טקס האוסקר, אז היה מועמד לפרס התסריט המקורי (הוא הפסיד לקוונטין טרנטינו עם "ספרות זולה"), ודחף לקדמת הבמה שחקנית בריטית צעירה שזה היה לה תפקידה הראשון בקולנוע. קייט ווינסלט, שמה. שנה לאחר מכן היא כבר הייתה מועמדת לאוסקר הראשון שלה.
בשנת 1996 ביים ג׳קסון את סרטו הראשון בארה"ב, קומדיית האימה "עיר הרשע" (The Frighteners) עם מייקל ג'יי פוקס, ופרש לארץ התיכונה שהביאה לו בתמורה תהילת עולם.

ג'קסון צילם את "מוות מוחי" בעיר הולדתו, וולינגטון, על פי תסריט שכתב עם פראן וולש, עמיתתו הקבועה ואשתו הקבועה לא פחות, וסטיבן סינקלייר ששב לשתף אתו פעולה ב"שר הטבעות: שני הצריחים". צוות השחקנים היו חבריו הניו זילנדיים, שרובם עדיין פועלים כיום אך איש מהם לא המשיך לקריירה בינלאומית.
מכיוון שב-1990 כבר היה סרט העונה לשם ״Brain Dead״, החליטו בארצות הברית להפיץ אותו תחת השם ״Dead Alive״ ויש לא מעט שמכירים אותו בשם הזה בלבד.

"מוות מוחי" הוא סרט המבוסס אפקטים מיוחדים, וככזה הזמן הוא תמיד אויבו הגדול ביותר. בעקבות ההערצה הרבה לסרט הזה, הנחתי שאמצא בו משהו לאהוב אך גם ציפיתי שהוא התיישן מעט (אם לא הרבה), ושהאפקטים האנלוגיים שלו ישמשו יותר כחוויה נוסטלגית מאשר כמחוללי השפעה ויזואלית ראויה. מעט מאוד סרטים, הראשי שבהם הוא כנראה "הדבר" של ג'ון קרפנטר, הצליחו לשרוד את פגעי הזמן והטכנולוגיה ההולכת ומתקדמת בקצב מהיר של תעשיית הקולנוע, ולכן סיכוייו של סרט ניו זילנדי ישן אינם עומדים לטובתו.
אז תרשו לי לקפוץ רגע לסוף, לפני שאחזור חזרה – "מוות מוחי" עובד מעולה. אפקטי האיפור של הסרט מדהימים וגם אם אינם מייצרים חוויה ריאליסטית כמו זו של סרטי הפורנו-עינויים שאנחנו מכירים כיום ("המסור", "מרטירים" וכו'), הטירוף הכאוטי והמשתולל של הסרט מגבה אותם היטב ומשאיר אותם טריים ומשעשעים במיוחד.
אז כן, ציפיתי שאהנה ממנו, אבל לא תיארתי לעצמי שהסרט יהיה מהנה עד כדי כך, על אף חסרונותיו. ויותר מזה, נדהמתי לראות איך כמה דברים שהחרידו את קיומי בסרטים כמו "פיראנה" הופיעו לראשונה בכלל בסרט ניו זילנדי שהקדים אותו בכמעט שני עשורים.

הסרט נפתח בסצנת אקספוזיציה שלא מבטיחה המון מעבר להתפרעות גרידא. זוויות הצילום הקיצוניות, העריכה האקסטטית והמשחק המוגזם, משווים לפתיחה הזו הרגשה של סצנה שנפלה בעריכה מסרט של מונטי פייתון. עם זאת, כעבור שלוש דקות נכרתים האיברים הראשונים, ומאז הסרט מסרב לעצור ולנשום.
לאחר האקספוזיציה אנחנו פוגשים בדמויות הראשיות שלנו: פקינה, חנוונית ממשפחת מהגרים (כנראה מספרד) וליונל, צעיר חביב שחי בצל אימו השתלטנית, אשת חברה בלתי נסבלת שמעדיפה לשמור את בנה היחיד כמה שיותר קרוב. ליונל עמוס רגשות אשם לגבי מות אביו בתאונת טביעה בה היה מעורב, וככזה מנסה לרצות את אימו המזדקנת.
זה לגמרי מה שהיה קורה אם ג'ון ווטרס היה מביים את הסיקוול של "פסיכו".

אמו של ליונל עוקבת אחרי בנה ואחרי אותה צעירה זרה בזמן שהם בדייט בגן החיות. איתרע מזלה ויוצא שהיא ננשכת על ידי קוף-עכברוש דוחה למראה, אותו היא ממהרת לרמוס בנעל העקב שלה. אבל אותו יצור שנמצא בפינות השכוחות של ניו זילנד (לוקיישן שאחר כך השתמש בו ג'קסון לצילום נקיקי המוות של "שר הטבעות") הותיר בה וירוס טורף שיפורר את גופה ויהפוך אותה למת-חי מחליא במיוחד. מכאן זה רק משתפר, ובכל פעם שנדמה שאפשר לזהות את הכיוון שהסרט מתקדם אליו, הוא הופך למשהו מופרע הרבה יותר.

"מוות מוחי" נחשב לאחד מהחשובים והאהובים שבתת הז'אנר "ספלאטר" (Splatter). קשה להסכים על ההגדרה המדויקת לספלאטר, או מהם הסרטים המייצגים, אבל בגדול מדובר בתחום האימה שלוקח את הזוועה הגופנית למקום כל כך קיצוני, שהוא נחשב כבר קומי. המונח הוטבע על ידי, איך לא, ג'ורג' רומרו כשביקש לתאר את סרטו "שחר המתים" (אם כי זה ספציפית לא נחשב כחלק מתת-הז'אנר).
Evil Dead של סם ריימי, על שני חלקיו הראשונים, הוא כנראה סרט הדגל של הגלגול המודרני ל"ספלאטר", שנדמה כשלב אמצע – שבעיקר מזוהה עם האייטיז – בין הג'יאלו האיטלקי ופורנו-העינויים של האלף החדש. באותה נשימה חייבים להזכיר את Re-Animator, שהוא אולי הטוב מכולם. לא מתחייב.

חשוב להתעכב רגע על הקשר בין ״Evil Dead״ ו"מוות מוחי". ריימי, המבוגר מג'קסון בשלוש שנים (עובדה שמאוד הפתיעה אותי), יצר את סרט הקאלט שלו עוד ב-1981. סרטו הראשון של ג'קסון, כאמור, הגיע שש שנים לאחר מכן. ג'קסון מעולם לא הכחיש שסרטיו של ריימי השפיעו עליו, אבל על אף שההקשר ביניהם בולט במיוחד, בכל זאת נדמה של"מוות מוחי" יש קטע משלו, ואני לא ממהר להכריז שסרט הרוחות של ריימי הוא אביו של סרט הזומבים של ג'קסון.
בין אם כן ואם לא, מרתק לראות את הדרך שעשו שני הבמאים מאז. ג'קסון, כאמור, חצה בדילוג שנמשך על פני תשע שעות קולנועיות הישר אל תוך המיינסטרים, וזכה באוסקרים. אך בזמן שג'קסון יצר את טרילוגיית "שר הטבעות", ריימי יצר את טרילוגיית "ספיידרמן" הראשונה. איזה הבדל עצום בין שני הפרוייקטים.
ג'קסון לא חזר לאחור והותיר את סרטי הספלאטר מאחוריו, אבל ריימי כן שב על עקבותיו וסיפק למעריציו את "קחי אותי לגיהנום" (Drag Me to Hell) בשנת 2009, לפני שניסה לשוב אל האולפנים בהצלחה חלקית עם "ארץ אוז". ג'קסון, התלמיד מהיבשת המרוחקת, שעט קדימה, וריימי לא הדביק את הקצב.

צפייה ב"מוות מוחי" רק מבהירה את ההשפעה שהייתה לו על קולנוע האימה המודרני. "מת על המתים" לגמרי נוצר בצילו של הסרט הזה – וכנראה גם התעלה עליו, בעיקר בגלל תסריט שלא רואה את הניו זילנדי במעיים – כמו "פיראנה" שהוזכר מקודם, ו-"יד רצחנית" (Idle Hands) הנפלא משנת 1999, כולם חלק משלולית הדם והאיברים שפיזר סרטו השלישי של ג'קסון בכל מקום. אפילו יש בו סצנת קרב אחת שלגמרי מזכירה את סרטו האחרון של אדגר רייט, "סוף העולם".

לעומת אלו שבעקבותיהם נוצר, ואלו שהמשיכו את שושלתו, "מוות מוחי" סובל מחוסר תחכום בכל מה שקשור לכתיבה. אין בו משפטי מחץ (להוציא את "I kick ass for the Lord", שהוא מעט מתאמץ), הוא נוטה להיות צווחני והיסטרי וככזה מעט מונוטוני לפרקים, והדמויות בו פועלות יותר בשביל לתת לעלילה סיבה להמשיך מאשר מתוך היגיון פנימי כלשהו. גם אל תצפו לפחד ממנו בשום שלב. זה לא יקרה.
הדברים האלו מציקים בעיקר לקראת האמצע שלו, אבל אז מגיעה המערכה השלישית בדמות המסיבה שיוצאת מכלל שליטה, שבה כל רגע וכל סצנה פשוט מתעלים על קודמם, מפציצים בהומור שחור וחשיבה קולנועית פרועה, ועושים זאת עם אפקטים נפלאים שגרמו לי לחשוש להסיר את עיני מהמסך שמא אפספס עוד רגע מופרך או מחליא במיוחד. הסרט תופס נסיקה אכזרית שמטשטשת את חלקיו הפחות מהנים, והופכת אותו לכיף לא יתואר. לבעלי קיבה חזקה, כמובן.

"סרטים מן העבר" הקודמים:
"נהר אדום"
"אגדה"