דאבל פיצ'ר: "סקס טייפ", "הטיהור 2 – לשרוד את הלילה", "כוכב הקופים: השחר"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

בעקבות שילוב של אירועים כמו פסטיבל ירושלים, אבל בעיקר היבול השבועי הדי חלש של הסרטים לאחרונה, נעדרה פינת הדאבל-פיצ'ר מהבלוג. אך הנה היא חוזרת עם שלושה סרטים חדשים, שניים מהשבוע האחרון, ועוד אחד השלמה מהשבוע שלפני. ולפי מה שהקיץ הקולנועי מכתיב לנו, יש הפעם שלושה ז'אנרים שונים (קומדיה, מתח ופעולה), ושני סרטי המשך. או פריקוולים. או סיקוולים לפריקוולים. אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה.

במקרה יצא שאני הייתי אחראי על הסקירות האלו (אורון ועופר היו עמוק בפסטיבל, והותירו לי את סרטי החול) אז אתם יכולים להתעדכן למקרה שטרם עשיתם זאת.
"סקס טייפ"
"הטיהור 2 – לשרוד את הלילה"
"כוכב הקופים: השחר"

הדאבל פיצ'ר השבועי כולל גם סרט מתח אמריקאי, מותחן אפלולי ואפילו גרסה לשייקספיר, בשביל לשבור את הרצף.

הסרט המרכזי: "סקס טייפ" (Sex Tape)
ג'ייסון סיגל האהוב תמיד וקמרון דיאז האהובה לפרקים מככבים בפרסומת בת שעה וחצי למוצרי "אפל", אותה כתבו סיגל בעצמו, הבמאי/תסריטאי ניקולס סטולר וקייט אנג'לו.
זוג הורים צעיר (סיגל בגרסה המחוטבת ביותר שלו, ודיאז) שהגיע למשבר בחיי המין שלו, מגלה שסרטון בן שלוש שעות המתעד אותם משתגלים (באיכות נפלאה שרק האייפד יכול לייצר) הגיע ישירות למכשיר של כמה מחבריהם (מכיוון שבאייפוד יכולת הסנכרון היא מהירה ואמינה יותר מכל מוצר אחר) ושפרטיותם נמצאת בסכנה. הם יוצאים למסע לילי מופרך כדי למנוע מהסרטון להגיע לידיים הלא נכונות.
הסרט היה יכול להיות חמוד אילולא יותר מדי תשבוחות ל"אפל", סצנה לא ראויה של הכאת כלב שאמורה להיות נורא מצחיקה, והיכולת הגבולית של דיאז. אבל הוא עדיין עובד מספיק כדי שיהיה צפייה חביבה.
כפי שכתבתי בסקירה, לרגע חשבתי שמדובר באיזשהו משל על זוגיות הלוקח אותנו לימי בראשית של אדם וחווה, מכיוון שהסצנה בו דיאז החצי עירומה מופיעה עם האייפד עליו התפוח האכול כדי לפתות את בעלה הקלולס לעשות סקס מול המצלמה, היא אולי דימוי לתפוח של עץ הדעת. אבל אני לא בטוח אם צריך לתת כל כך הרבה קרדיט ליוצרים.

הדאבל פיצ'ר: "הקופסה" (The Box)
הבן זוג האמיתי של "סקס טייפ" הוא כמובן הקומדיה המוצלחת-בהרבה, "שכנים". הרי גם שם אבא צעיר ושלומיאל חובר לאשתו היפה במיוחד כדי לנצח את ההתבגרנות, ואפילו שניהם נכתבו על ידי אותו אדם (סטולר), אבל אני חשבתי שיהיה דווקא מעניין יותר לשים את זה מול "הקופסה", מותחן העל טבעי של ריצ'ארד קלי ("דוני דארקו" כמובן).
ב"הקופסא" נאלץ זוג פרברי, לבן וצעיר לעמוד מול דילמה: כל צרותיהם יכולות להיעלם, אבל מישהו שאינם מכירים יאבד את חייו לטובת זה. מה אתם הייתם עושים?
פרנק לנג'לה מגלם את חיים הכט בסרט, ואת הזוג מגלמים ג'יימס מרסדן ו… קמרון דיאז. ובדיוק כמו ב"סקס טייפ", גם הפעם האישה היא זו שמדיחה את הגבר לעשות את המעשה שממנו אין חזרה, בגילומה של דיאז.
כאשר הנחש בשחור (לנג'לה) מגיע אל הזוג התמים ומציע להם הצעה שאי אפשר לסרב לה, האישה היא זו שמתפתה ראשונה ומפילה חורבן על השושלת. כנראה שאם זה כתוב בתנ"ך, אז מותר לשחזר את זה שוב ושוב. במיוחד אם דיאז בתפקיד חווה אימנו.
הסרט עצמו היה אכזבה, בטח בגלל שאחרי הנפילה של קלי עם "סיפורי הדרום" (Southland Tales), קיווינו שמשבר הסרט השני יעלם ו"הקופסא" ישיב אותנו לימי "דוני דארקו", אך זה לא קרה. הסרט, שיצא בשנת 2009 בתקציב של 30 מיליון והכניס בארצות הברית בקושי מחצית מהסכום הזה, הוא, למרבה הצער, עדיין סרטו האחרון של קלי.

הסרט המרכזי: "הטיהור 2 – לשרוד את הלילה" (The Purge: Anarchy)
סרט ההמשך ללהיט המפתיע מלפני שנה, "הטיהור" בכיכובם של אית'ן הוק ולנה הדי, חותך הצידה מז'אנר המתח-אימה והולך יותר לכיוון מתח-פעולה.
סיפור המסגרת: ממשלת ארה"ב החדשה ייסדה את "ליל הטיהור" ובו מותר לכל אזרח לעשות כל שעולה על רוחו למשך 12 שעות, לרבות רצח ובזיזה. בלילה הזה כמה דמויות מוצאות את עצמן נסות על נפשן ברחבי העיר, מחפשות מזור או, לחילופין, נקמה. הסרט מתרחש כמעט כולו בלילה המתיש והמרושע, העתידני אך המוכר והרלוונטי, ומעביר את דמויותיו מסע של הישרדות ואלימות.
בעיניי, סרט ההמשך טוב יותר מקודמו, ויש לו רגעי מרדף טובים, אבל גם הוא – כמו קודמו – לא צולל עד הסוף, ונשאר קצת פוגע-לא-פוגע.

הדאבל פיצ'ר: "ליל הדין" (Judgment Night)
מתבגרי הניינטיז שביניכם אולי זוכרים במעומעם את הסרט הזה משנת 1993, בכיכובם של אמיליו אסטבז, קובה גודינג ג'וניור, ג'רמי פיבן, סטיבן דורף בן העשרים, ודניס לירי בתפקיד המאפיונר המרושע. "ליל הדין" הוא חלק מסרטי "האודיסיאה הלילית" ממש כמו "הטיהור 2", ושניהם מייצרים גם את אותו עולם מוסרי ו-ויזואלי, בזמן שהסרט המרכזי שלנו הוא עתידני (בערך), והדאבל פיצ'ר הוא מגה ניינטיז.
"שגעון של לילה" (After Hours) של סקורסזה, "שגעון של נשף" (The Night Before) עם קיאנו ריבס משנת 1988, "אבודה במיני" מהשנה עם אליזבת' בנקס, אפילו "סקס טייפ", לצורך העניין, כולם סרטי אודיסיאות ליליות, אבל "ליל הדין" הוא באמת אחיו האבוד של "הטיהור 2".

סטיבן הופקינס, שהתחיל את הניינטיז כבמאי אקשן הוליוודי שגרתי-בקטע-טוב ("סיוט ברחוב אלם 5", "ספירה לאחור", "הרוח והחושך") ועבר לטלוויזיה שם זכה לבית חם ולפרסים, ביים את סרטו הרביעי על פי תסריט של לואיס קוליק ("צ'ארלי סיינט קלאוד", "רוחות מן העבר") ובו ארבעה חברים הנוסעים לראות משחק אגרוף, יורדים מהכביש המהיר כדי לעקוף את הפקקים, ומוצאים את עצמם בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, כאשר הם הופכים להיות המטרה הבאה של מאפיונר שלא רואה בעיניים, במהלך לילה של טרור.
הרביעיה מובלת על ידי אסטבז, שהוא כמובן איש המשפחה ולכן יש לו הכי הרבה להפסיד, כאשר החבר'ה הופכים מחבורה של סחים אמריקאיים חביבים לאלפא-מיילס שנלחמים על חייהם. אלו שלא מתו בדרך, כמובן.

הסרט המרכזי: "כוכב הקופים: השחר" (Dawn of the Planet of the Apes)
בסקירה שכתבתי לסרט הבעתי חשש שמא הסרט הזה ייפול בקופות כמו הסרטים הטובים האחרים של הקיץ ("קצה המחר", "הדרקון הראשון שלי 2") והבינוניות תמשיך למלוך על הקולנוע ההוליוודי העונתי. אך לשמחתי התבדתי, ונכון לעכשיו, הסיקוול לפריקוול דווקא הולך לא רע. עבודה טובה, כולם.
"כוכב הקופים: השחר" הוא, כאמור, סרט מעט מתסכל כי הוא מגיע לגבהים מאוד מרשימים כשהוא רוצה – מהאפקטים ועד הרעיונות התמתיים שלו – אבל בד בבד מזניח מספיק דברים, כמו הדמויות האנושיות למשל.
אין ספק, שמבחינתי לפחות, הסרט הזה הוא המלצת-על, בעיקר בזכות אנדי סרקיס המעולה בתפקיד סיזר, עליו כבר הרהבתי בשבחים בסקירה, וגם בזכות טובי קבל בתפקיד קובה, סגנו. לא נתתי לקבל את המקום המגיע לו בסקירה, אז עכשיו אני מפצה על כך: אם אי שם מתארגנת עצומה להעמדת סרקיס לאוסקר הראשי, קבל חייב להיות מועמד למשנה. קובה הוא אחד האנטגוניסטים הטובים שראיתי לאחרונה, ויש לו לפחות משפט אחד, ולפחות סצנה אחת, שעלולים לככב ברשימות סיכום השנה שלי.

הדאבל פיצ'ר: "קוריולאנוס" (Coriolanos)
בסרט הקודם, "כוכב הקופים: המרד" הבנו שהשימפנזה הצעירה קיבלה את שמה סיזר, על שם ג'וליוס סיזר של שייקספיר. מעבר לזה, שייקספיר לא היה נורא נוכח בסרט ההוא. לעומת זאת, ב"השחר", לא רק שיש ממש רפרנסים ישירים למיני טרגדיות של שייקספיר – בהן "הנרי החמישי", "טיטוס", "המלט", "ריצ'ארד השלישי" וכמובן "יוליוס קיסר" – אלא שלכל הסרט יש אווירה פאתוסית של דמויות שייקספיריות גדולות שפועלות בעולם פטאלי ועמוס התרחשויות ותככים.

אז אם כבר שייקספיר, מה עם עיבוד הדרמה-אקשן המצטיין שהוא גם לגמרי סרט הביכורים של רייף פיינס משנת 2011?
"קוריולאנוס" הוא אחד מהמחזות הפחות מהוללים של שייקספיר, וככזה הוא הוזנח על ידי הקולנוע, בטח שיחסית למחזות הטחונים שלו. קאיוס מרטיוס קוריולאנוס (פיינס בעצמו) הוא מצביא שמדינתו בוגדת בו והוא פונה לשתף פעולה עם האויב הכי גדול שלו (ג'ראלד באטלר, בתפקיד דרמטי מעולה) כדי לנקום. הקאסט כולל הופעות מעולות של ג'סיקה צ'סטיין, בריאן קוקס ו-ונסה רדגרייב שהייתה מרחק אצבע ממועמדות לאוסקר על תפקידה פה, וכמובן פיינס העצום.
אם טרם יצא לכם לצפות בסרט הזה, מהטובים של העשור, עשו את זה. אם תצפו בו יחד עם "כוכב הקופים: השחר", למרות שתצטרכו לפנות ארבע שעות לזה, בכלל תרוויחו.