אימת החודש – יולי 2014: White God, Oculus, התו האחרון

פסטיבל ירושלים מאחורינו, ואנחנו מנסים לחזור אט אט לשגרה. ואין דרך טובה מהפינה החודשית המוקדשת לסרטי האימה.
ביוני הוקדשה "אימת החודש" לסרטים המשתתפים בפסטיבל ירושלים, ככה שבינתיים הצטברו לא מעט סרטי אימה על השולחן, שלושה מהן נבחרו לסקירה הזו. האמת היא שהסקירה הזו של יולי היא אחת המשמחות, מכיוון שהיא טומנת בחובה גם סרט שפספסתי במהלך השנה, גם את אחד מסרטי האימה הפופולריים והמהוללים ביותר של 2014, וגם זוכה מפסטיבל קאן שהוא אולי לא אימה פרופר, אבל הוא מצמרר ומפחיד במיוחד.

על Oculus ועל White God כתבתי בקצרה בסיכום המחצית של שנת 2014, כך שמי שנתקל בפוסט ההוא יודע כמה התרשמתי מהם.

אימת החודש של יולי מתפרשת על פני לא פחות משלוש ארצות, ואת אלו שטרם הוקרנו בבתי הקולנוע תוכלו אפילו לפגוש בבתי הקולנוע בארץ בהזדמנויות כאלו ואחרות. נעדכן בהמשך.
אז ללא הקדמות נוספות, הנה הסרטים המככבים בפינת האימה החודשית.

עדכון: "אוקיולוס" יופץ בארץ במהלך ספטמבר כ"השער"

"אל לבן" – White God / Feher Isten

קורנליו מנדרוצ'ו הוא במאי הונגרי מוכר גם בעולם הפסטיבלים הישראלי. ב-2008 ראיינתי אותו במהלך פסטיבל חיפה, אליו הגיע עם סרטו המכשף "דלתא", שזכה בפרס מטעם פיפרסקי בפסטיבל קאן, ובמועמדות לעיצוב האומנותי בפרסי הקולנוע האירופאיים. כל מה שאני זוכר מהראיון המצולם הזה (שיכול להיות שנמצא איפשה בארכיון האתר של סם-שפיגל) הוא שהבמאי האהוב על שנינו הוא משותף – ריינר וורנר פאסבינדר.
שנתיים לאחר מכן, סרטו המעניין והמורכב "בן עדין – פרוייקט פרנקנשטיין" הוקרן בפסטיבל ירושלים.  כן, ולפני הוא הוקרן בתחרות הרשמית בקאן.
לא מפתיע שגם סרטו החדש, והראשון מאז "בן עדין", גם הוא הוקרן בפסטיבל היוקרתי בעולם, ואפילו ניכס לעצמו את הפרס החשוב של "מבט מסויים", וניצח את אסיה ארג'נטו, וים ונדרס וקרן ידעיה.

"אל לבן" לא מתחיל כמו סרט אימה, ולמעשה לוקח לו המון זמן להגיע לשם. הוא מתחיל כמו גרסה אירופאית קפואה ל"המסע המופלא הביתה": ילדה צעירה עוברת להתגורר אצל אביה יחד עם כלבה הגדול העונה לשם האגן. האבא לא מרוצה מהכלב ואחרי אי אילו סיבוכים מחליט לנטוש אותו בצד הדרך. המהלך הזה מתניע אודיסיאה עירונית, אכזרית למדי חשוב לציין, בו מנסים הילדה והכלב לחזור זה אל זו, כאשר הדגש המרכזי של הסרט, והגיבור הבלתי מעורער שלו, הוא ללא ספק האגן.

לפני שאני נכנס להתקף השבחים שאני מתכנן, אני רק רוצה לומר שאין לי שמץ של מושג איך הצלחתי לצפות בסרט עד סופו. כתבתי על זה בהזדמנויות קודמות: יש לי אפס יכולת לראות חיות סובלות. אני מסוגל לשבת שעות מול זוועות אנושיות ולא למצמץ, אבל תראו לי כלב צולע, ואני מתרסק. כל הצפייה ב"אל לבן" נקרעתי בתוכי, כי הדברים שהכלב עובר שם הם בלתי צפיים עד גבול האיומים (ולכן אני ממליץ לאנשים שרגישים לזה לברוח הרחק מהסרט הזה), אבל משהו אחר ליבה אותי להמשיך, לא לוותר. איכשהו באמת לא ויתרתי, ואני מאוד שמח על זה.

בזמן שבחלקו הראשון הוא סרט מסע אורבני, כאשר מגיעה המערכה האחרונה אנחנו בסרט אימה פר אקסלנס, ואחד המפחידים, משמח לציין. התהליך שהאגן עובר – ממש כמו סיזר של "כוכב הקופים" – מקשה את לבו והופך אותו למנהיג כל כלבי העיר שיוצאים לנקום על היחס שהם חוו מבני האדם. זה "קוז'ו" מוכפל בעשרות, זה "הציפורים" עם כלבים במקום שחפים. הסרט, שצולם עם כלבים אמיתיים (ורק נותר לי לקוות שהחיות לא עברו התעללות בצילומים), מצליח ממש במקום בו ה-CGI כבר מתחיל להיכשל – הריאליזם של הסרט הזה הופך אותו לחוויה מטלטלת.

מנדרוצ'ו הבמאי משחק גם תפקיד קטן ונאלח בסרט, ושאר קאסט השחקנים המצוין, אבל אלו לוק ובאדי, שני הכלבים שמגלמים את האגן, שעוזרים לסרט להפוך למשהו שאולי עדיין לא ראיתם כמותו.

"השער" – Oculus

"אוקיולוס" (צוהר, או פתח) יצא לבתי הקולנוע בארה"ב לפני שלושה חודשים, אחרי שהוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו עוד ב-2013. בתקציב של חמישה מיליון דולר (לצורך פרופורציות, "סקס טייפ" עלה 40 מיליון) הוא הכניס בארצות הברית בלבד מעל 27 מיליון, ובכך הפך לאחת ההצלחות המפתיעות והגדולות ביותר של חלקה הראשון של 2014.

לא שמעתי על הבמאי מייק פלאנגן בן ה-38 לפני זה, אבל הוא לחלוטין היה באיזור. "אוקיולוס" הוא סרטו הרביעי כבמאי, והשני כבמאי סרטי אימה. אני חייב להתוודות, אף אחד מסרטיו הקודמים לא נשמע לי מוכר. הוא חתום גם כעורך, מפיק, תסריטאי, איש אפקטים ומלחין (אם כי לא ב"אוקיולוס"). שזה כבר מרשים. מה שבטוח, הוא שאחרי הצלחת סרטו האחרון, פלאנגן מחוזר למדי אחרי האולפנים, ומעניין מאוד לדעת מה הצעד הבא שלו.

סרטו הרביעי, וזה שלכבודו התכנסנו, מספר על אח ואחות על פני שתי תקופות זמן שמשתלבות זו בזו. האחת, בילדותם, כאשר אביהם עשה "הניצוץ" והתחרפן עליהם בקטע לא טוב, והשנייה שנים לאחר מכן, כאשר האחות אוספת את אחיה, שאושפז במוסד לחולי נפש מאז אותה תקרית, כדי לנקום במה שהיא חושבת שהעביר את אביהם על דעתו והרס את חייהם – מראה גדולה ועתיקה.
אוקי, זה נשמע נורא. אבל זה באמת מצוין. אפילו לא שמים לב שלסרט משהו כמו שניים וחצי לוקיישנים. הוא אפקטיבי ונראה נהדר, עם כמה סצנות שיגרמו לכם להתכווץ. נכון, גם הוא נופל לקלישאות ז'אנר הצ'יזבט שאני כה לא מחבב, אבל גם אלו לא יפגמו בהנאה.

פלאנגן כתב את התסריט יחד עם ג'ף הווארד (שלפי ה-IMDB עובד על עיבוד לספרו של סטיפן קינג "המשחקים של ג'ראלד" שפלאנגן מיועד לביים. מסקרן מאוד), ומשחקים בו נהדר קארן גילן הבריטית ("דוקטור הו"), ברנטון ת'וויטס ("מליפיסנט") ורורי קוצ'ריין ("24").
זכויות ההפצה בארץ נרכשו, כך שיש מקום לאופטימיות.

"התו האחרון" – Grand Piano

על תקן 'עדיף מאוחר מאשר לעולם לא' נמצא איתנו המותחן "התו האחרון".
הסרט, הפקה ספרדית דוברת אנגלית, הוא מיבול 2013, אך הוקרן אצלנו בקצרה במהלך מרץ האחרון. אני פספסתי אותו בבתי הקולנוע, ואני מצר על כך, כי העשייה שלו לגמרי מצדיקה את המסך הגדול.

אלייז'ה ווד, השחקן יקיר הז'אנר (שגם התפרע ב"מניאק" המעניין-אך-מאכזב), עושה עבודה מצויינת בתפקיד פסנתרן מחונן שבעקבות כשלון על הבמה פרש מחיי המוזיקה, אך חוזר לטובת קונצרט אחד מתוקשר. מה שהוא לא יודע, הוא ששודד מתוחכם במיוחד מתכנן לו הפתעה, והוא מכריח אותו לנגן את היצירה בשלמותה ולא, יחסל אותו ואת בת זוגו במחי לחיצה על ההדק במהלך המופע. יש לזה סיבה טובה מעבר לסאדיזם, אבל לא אחשוף אותה כאן.

על אף גם שהסרט הזה חסכן בלוקיישנים, הוא עשייה קולנועית די מרשימה. הבמאי יוחניו מירה משתמש בכל ארסנל השטיקים העריכתיים והצילומים כדי לייצר אווירה מלחיצה ומאיימת שמתהדקת סביב הצופה והדמות הראשית. הסיפור חורג אל עבר הצ'יזיות יותר מפעם אחת, אך על כך מחפים טכניקות קולנועיות רבות ומוגזמות שמעלות את הסרט אל מעל למותחן-טראש ומביאות אותו למחוזות רציניים יותר. אך אל תטעו, הסרט נעשה עם לא מעט מודעות עצמית, כך שלעיתים אמנם קשה לקחת אותו ברצינות, ועם זאת הוא לגמרי מותחן שעומד בפני עצמו.

הדבר המרשים ביותר סרט הוא המוזיקה שהלחין ויקטור רייס ("קבור", "אורות אדומים") ויותר מכך, עיצוב הסאונד עליו עמל צוות מרשים בניצוח אלברט מנרה ("החיים בלעדי"), ג'יימס מונז ופרנסיסקו אליאס טורו רמירז (כנראה עורך הסאונד עם השם המגניב ביותר אי פעם). אני לא יודע אם ההפקה הזו הייתה כשירה לפרסי האוסקר האחרונים, אבל אם כן, העובדה שהיא לא הייתה מועמדת מובילה בקטגוריות הסאונד מעידה על משהו מאוד בעייתי בשיטה.

קשה להכריז על הסרט כצפיית חובה, אבל הוא עושה את העבודה היטב, ונדמה שכל הצוות שלו – שכולל את הצלם אונקס מנדיאה ("בעיר ללא גבולות"), העורך חוזה לואיז רומאו, המעצב האומנותי חאוויר אלוורינו, והשחקנים – השקיעו את המיטב שלהם.

זהו להחודש. לפרקי "אימת החודש" הקודמים, לחצו על הלינק.