פסטיבל ירושלים 2014: סיכום משותף

אף אחד ואף אחת לא ציפו שככה זה יהיה. המהדורה ה-31 של פסטיבל הקולנוע בירושלים נחשבה מראש לנקודת מבחן חשובה בתולדות המסורת הנפלאה שהיא הפסטיבל, אבל לפעמים הנסיבות מפתיעות באופן הכי נורא שאפשר לדמיין. איך אפשר היה לנחש שאחרי חודשים של הכנה, חילופי משמרות בעמדות הניהול והקמה של תוכניה שעוד תיחשב בעתיד לאחת המוצלחות של השנים האחרונות – דווקא אז תיגרר המדינה כולה אל תוך עוד מבצע צבאי רחב היקף, לעוד מלחמה. בכל שנה, אני מרגיש את הצורך הקבוע להגיד עד כמה נהדר לי וחשוב עבורי שמתקיים שבוע החופש המחשבתי הזה בירושלים, שבוע וחצי ליתר דיוק, בו הפוליטיקה נשארת להשקיף מגשר הסינמטק על רבבות אנשים ונשים שכל רצונם הוא לראות איזה סרט טוב ואולי לקשקש עליו קצת אחר-כך. אבל השנה הרגשתי שקשה היה להיות אסקפיסט.

דיווחים מצמררים בחדשות כמה ימים לפני הפסטיבל, והחשש מתחיל. דחייתו של הסרט בעל השם הכה אומלל ״ערבים רוקדים״ והחשש הופך לפחד. בשבוע בו אמור להיפתח הפסטיבל, המשטרה מפזרת הופעה של ברי סחרוף בבריכת הסולטן, וההבנה ששום התקהלות לא תתרחש באתר הקבע של הקרנת סרט הפתיחה – הפחד הופך למציאות, והמציאות מנצחת את הקולנוע. לא היה נראה לי הגיוני פתאום ללכת ולראות סרטים בזמן שסביבי מאמיר מעגל של אש. אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני לא יודע איך להתמודד – הלכתי לראות כמה שיותר סרטים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שהשיב לי אהבה, השנה יותר מתמיד. אבל יש לכך סיבות נוספות שאפרט מיד, במה שיהיה הסיכום שלי לפסטיבל. בהמשך הפוסט יגיעו גם אור ועופר ששהו אף הם בירושלים למרות הכל (אפשר ומומלץ לדלג מטה אל החלקים הקלילים יותר למקרה שהעניינים הפרטיים והרגשניים שלי לא מתאימים כרגע).

אבל לפני כן, וברוח המצב, הצדעה ממושכת ותודה מלאת כבוד לצוות העדיין-טרי של פסטיבל וסינמטק ירושלים. לנועה רגב המנהלת שתמיד נראתה בשליטה, לאלעד סמורזיק על התוכניה המשובחת, לארז ברנהולץ על הצד הישראלי של הפסטיבל שהיה לי הכבוד להעניק בו פרס השנה, לאתי ציקו וצוותה על האירוח הפרטי שלי והמפגשים הרבים עם האורחים והאורחות מחו״ל וספציפית לגיא ואלינור שדאגו לי לאורך כל היממות. אתם ואתן חיילות וחיילים מעוררי השראה בצבא הקולנוע שלוחם בבוץ המציאות, שפועלים תוך הפגנת סובלנות וחמלה אל האחר ואי עצימת עיניים אל מול דרישותיו. היה לי פסטיבל מיוחד במינו השנה, גם בשל המצב הפוליטי שהתדפק על גג כיפת המגן הפרטית שלי, שנמתחה מן הסינמטק הירושלמי ועד לב סמדר, אבל גם מסיבות שאינן בהכרח קשורות. הנה ניסיון לסכם אותו, ולפני כן, להלן כל הפוסטים שלנו מהפסטיבל:

טרום-פסטיבל – 
מבט ראשוני ומצפה שבועות רבים לפני הפסטיבל
המלצות תוכניה על סרטים שכבר ראינו
המלצות ״עיוורות״ והדגשת סרטים מסקרנים
מהדורה מיוחדת של ״אימת החודש״ על הסרטים היותר קיצוניים בפסטיבל

תוך כדי פסטיבל –
דיווח #1 – עופר יוצא לדרך
דיווח #2 – אני (אורון) מצטרף לחגיגה
דיווח #3 – אור מסכם סופש בירושלים
הפסקת הדיווחים לטובת מחווה היתולית ל״הפשיטה 2״
עופר מזהה לייט-מוטיב משותף להרבה מסרטי הפסטיבל
דיווח אחרון לפני סיכום, של עופר הבלתי נלאה
טקס הסיום עם רשימת כל הזוכים והזוכות

הקהל

ראשית, נדמה לי שההצלחה הגדולה ביותר של הפסטיבל השנה הייתה הדו-קיום בו הוא נחווה והתממש לצד המצב הבטחוני. משפט כמו: ״אז יש כניסה קרקעית? ואיך הסרט היווני, שווה או לאכול צהריים במקום?״ הפך לסביר והגיוני בעשרת הימים האחרונים עד כי לא שמתי לב עד כמה הוא אבסורדי. ההתנתקות מהמציאות למשך זמן הצפייה בסרט כלשהו ממש לא הפריעה לדאגות וחרדות ברגעים אחרים, והרגשתי שיש מקום בבניין הגדול של הסינמטק לכל דעה. לצערי הרב, חלק נכבד מן הקהל לא הרגיש כמוני. אני לא יודע אם כולם היו עצבניים וקצרי פתיל מבדרך כלל בשל המצוקה המדינית והחברתית, אבל הקהל של הפסטיבל השנה שבר אותי בכל פעם מחדש באגואיזם וביטול האחר שהוא הפגין. מה שכמובן גרר מחשבות עמוקות יותר על אפשרות לאחדות בעם, אבל אחסוך מכם ומכן את הדיכאון ואספר רק על כמה מקרים בודדים שהתלכדו עבורי לאימה טהורה מן המקום בו אני חי. בהזדמנות זו אצדיע גם לסדרנים ולסדרניות – כמו בכל שנה, הגיבורים האמיתיים של הפסטיבל, שסבלו הכי הרבה.

התקוממות כמו זו של הקהל במהלך דקת הדומיה שביקשה שירה גפן לפני הקרנת סרטה ״בורג״ היא מובנת וגם נעשתה בגדר הסביר. בכלל, היה נדמה שהקהל לא מגיב כפי שציפו ממנו למחאת הבמאים, אותו אירוע באמצע הפסטיבל בו התכנסו היוצרים של שבעת סרטי התחרות הישראלית העלילתית באורך מלא וקראו להפסקת אש. נדמה היה שנחצה כאן הגבול בין אסקפיזם ואקטיביזם, אבל גם אי אפשר היה להתעלם יותר מן הסיטואציה האבסורדית שנוצרה בפסטיבל השנה. כך שאני בהחלט לא מדבר על אירועים שמראש היו נגועים בפוליטיקה, אלא על רגעים קטנים של חוסר התחשבות בזולת ששברו את רוחי.

כך היה כאשר משפחה נכנסה באיחור של כרבע שעה להקרנת הבוקר של הקלאסיקה ״פריז, טקסס״ תוך צעקות ״תעצרו את הסרט! היה כתוב שעה לא נכונה!״. מחאותיהם התקבלו במחאות-נגד מנומסות שהפכו לקולניות גם מצד הקהל הצופה, אבל האנשים האלה פשוט לא הפסיקו לצעוק כל מחשבה שעלתה בראשם, דרשו בתוקף שיתחילו את הסרט מהתחלה כי הם הגיעו רק עכשיו בעקבות פרסום שגוי בתוכניה ובעיקר הפריעו לכל מי שכן ניסה להתרכז ביצירתו של וים ונדרס. לו רק היו מביטים במסך, היו מבינים מיד שהגיעו לסרט הלא נכון. מצד שני, גם זה לא עצר אותם מלהתווכח בינם לבין עצמם האם כדאי להישאר או ללכת לאולם הנכון, מה שהוביל לפילוג, קולני כמובן.

אבל משפחת צעקנוב אפילו לא הייתה המאחרת המצטיינת של הפסטיבל. הייתי צריך לחכות עד יום שישי הכמעט-אחרון בשביל לחזות ברגע המחריד ביותר של ישראליוּת שחוויתי מזה זמן רב. היה זה בכניסה לאולם 2 הקטן, בו לא נמצא לי מקום פנוי, מה שהותיר אותי בחוץ לעבוד קצת על טקסטים. ושוב עוברת רבע שעה מתחילת הסרט ושוב מגיעה חבורת אנשים בעלי קשר משפחתי כלשהו. הם מבקשים להיכנס ונענים בשלילה – הכרטיסים שלהם הם הקרובים ביותר לקיר ובסינמטק 2 יש רק גרם מדרגות אחד וצד אחד דרכו אפשר להגיע אל המושבים. הדבר יצריך להקים שורה שלמה ודי תחתונה, מה שיסתיר לכל האולם באפקט דומינו. הסדרן החליט שלא להכניסם בשל כך, וזה מקומם למדי, אני מודה. מנהיג החבורה ביקש את המנהל (בהתחלה בכעס כבוש, ואז בצעקות) וקיבל את מנהל האולם, שחזר על דברי הסדרן. זה כבר הוציא את המאחרים מדעתם והתדרדר מהר מאוד לאיומים וסחיטות בקול רם מאוד ועם המון רעל מיותר. כששלף המנהיג את קלף ״איך אתם מעזים לעשות את זה כשיש מלחמה בחוץ״ הופסק המשא ומתן בחיתוך מהיר מצד נציג הסינמטק ואני כמעט מחאתי כפיים, לולא תחושת המיאוס.

האלימות המילולית הגיעה במקרה אחד קיצוני במיוחד לאלימות פיזית, באדיבות מספר צרפתים שהציבו אמבוש לבחור שלא הסכים להפסיק לשחק בסלולרי שלו. במהלך ההקרנה הם עזבו אותו לנפשו, אבל מיד בצאתו מהאולם חיכה לו מארב שהתנפל עליו במכות ובקשות שיכבד את הסינמטק, כולל המחווה הכי ביזארית שראיתי ל״ד״ר סטריינג׳לאב״ בדמות המשפט: ״אתם לא יכולים לריב כאן, כאן זה סינמטק!״. ולמה אני מספר לכם ולכן את כל זה? כי אין לנו כבוד מינימלי האחד כלפיי האחר גם במצבים שהם לכאורה תרבותיים. למה שברחובות ובסיטואציות אמוציונאליות הרבה יותר ננהג אחרת?

הקולנוע

מלבד מגוון האירועים המרתיחים שהזכרתי לעיל, היו גם המון סיבות לשמוח ולהתרגש בירושלים בשבוע וחצי האחרונים. עבורי היה זה מבחן איפוק לא קטן, שכן בתור אחד השופטים השנה לא יכולתי לסקר או אפילו להתבטא בנוגע לתחרות הישראלית, הסיבה המרכזית לעלייה השנתית שלי לירושלים. זה יצא מוזר במיוחד כיוון שמחצית מהסרטים נצפו וסוקרו על ידי בפסטיבל קולנוע דרום, כך שאפשר לומר בעצם שאלה שלא כתבתי עליהם אז ומאז קצת קופחו. אבל לכתוב במהלך התחרות נראה לי לא הוגן, ואני מעריך שהזמן והמקום להתייחסות ראויה יהיו באופירים המתקרבים או ביציאות המסחריות של הסרטים לקולנוע. כן אוסיף ואומר שהייתה תחרות נהדרת השנה, כפי שהסכימו גם עמיתיי לצוות השיפוט מטעם פורום מבקרי הקולנוע ארז דבורה וישי קיצ׳לס. למזלי, הסכמנו פה אחד להעניק את פרס הביקורת לסרטו השני של נדב לפיד, ״הגננת״, במה שהתגלה כפרס היחידי שלו בטקס הסיום. אני לגמרי מרגיש שתרמתי את תרומתי השנה לפסטיבל ירושלים, גם אם היא הייתה פחות טקסטואלית-גרפומנית מבעבר.

עוד דבר שקורה כאשר על התג שלך כתוב ״שופט״ במקום ״עיתונות״ הוא שינוי תדמית מוחלט בנוגע למינגלינג. בדרך כלל זהו החלק שאני נותן עליו פחות דגש (אני מאלה שבאים לפסטיבלי קולנוע קודם כל בשביל הסרטים ורק אחר-כך בשביל החברה) אבל השנה הוא האפיל לגמרי על כמות הזמן שהושקעה בצפיות. ברצוני להתנצל קצרות בפני מי שניהלו איתי שיחת מסדרון שכללה בעיקר בהייה שלי בחלל האוויר, באמת שאני לא רגיל לדבר עם כל-כך הרבה אנשים בכה מעט זמן. בקיצור, זה לא אתם וכו׳. מסיבה זו או אחרת, הרגשתי שהליבידו הסינפילי שלי (יש מילה לחשק הבלתי נגמר הזה לראות סרטים? אם לא, צריכה להיות) חלש מאי פעם. זה חבל משום שהתוכניה גרמה לי למרקורים אינטנסיביים, אבל בבואי ליישם את התשוקה הזו במציאות מצאתי את עצמי מגביל את כמות הצפיות היומיות ולא ממהר להיכנס לכל מה שרק חצי-עניין אותי. עוד סימן לזיקנה המתקרבת, אני מניח.

הסרטים שכן ראיתי היו אחד אחד. לא ממש שנאתי או סבלתי באף סרט (להוציא את ״ג׳קי בממלכת הנשים״, ואיזה מזל שראיתי אותו מראש ולא בימי הפסטיבל עצמו) והסרטים היותר בינוניים שראיתי לא היו מכעיסים או רעים בשום צורה. מצד שני, הם היו דוקומנטרים על קולנוע, כך שהייתי צופה בהם בכל מקרה, אפילו אם הייתי יודע על טיבם מראש. פשוט כי יש נושאים שאי אפשר שלא לראות עליהם סרט (רוג׳ר איברט, למשל). אבל הרוב המוחלט של הסרטים שצרכתי היה איפשהו בין טוב מאוד לוואו-פאקינג-שיואו, כך שיכול להיות שהדאגה שלי קודם הייתה מוגזמת והטעם שלי פשוט התחדד עם הזמן, יחד עם שכלול היכולת לראות רק סרטים שיקסמו לי. אבל עדיף שאתן את הקרדיט שוב לצוות הפסטיבל והתוכניה בראשות אלעד, כי סטטיסטית ועובדתית היה בלתי אפשרי עבורי שלא להנות.

לפני שאחשוף את סרטי הפסטיבל שלי, שוודאי יככבו ברשימות סוף השנה, ואז אשאיר את הבמה לאור ועופר – אומר תודות לשניהם על הסיקור המשותף לאורך הימים האחרונים כאן בבלוג וגם קצת בעכבר העיר. תודות גם לפבלו בהמון תחומים שונים שקשורים לפסטיבל השנה, וגם ליניב ואדוה שהפציעו לכמה רגעים וסייעו להשתלטות של סריטה על מבנה הסינמטק. לסיום, הנה הסרטים שהכי אהבתי השנה בפסטיבל, בסדר שכאילו אין לו שום חשיבות אבל אולי בעצם כן:

מחוץ לתחרות – גמר המונדיאל. מותחן עוכר שלווה בן שעתיים עם וואחד קתרזיס לקראת הסוף.
10. ״המרחק״ – אין לי מושג מה זה היה, אבל עוד כאלה בבקשה.
9. ״טווח קצר 12״ – אינדי אמריקאי כמו שאינדי אמריקאי צריך להיות.
8. ״להרוג אדם״ – לא ידעתי שאור יום יכול להיות מאיים ומטריד כל-כך.
7. ״פחם שחור, קרח דק״ – כאילו וונג קאר וויי ביים מותחן קוריאני.
6. ״הפשיטה 2״ – סצנות האקשן הטובות של השנה, עם קצת עלילה מיותרת מסביב.
5. ״הפלאים״ – אם זה הסרט שזכה במקום השני בקאן, כנראה שנורי בילגה ג׳יילן באמת הפציץ.
4. ״מתחת לעור״ – אני מקווה שהסרט הזה יעזוב אותי מתישהו, כשמו כן הוא.
3. ״הכומר״ – אני כל-כך אוהב את האחים מקדונה, בעיקר כי הם עובדים לחוד.
2. ״רובר״ – סיפור מצחיק התרחש כאשר באחד מאירועי המינגלינג פצחה איתי בשיחה אשה אוסטרלית בשם בק סמית׳, שהתגלתה לא רק כבת זוגו של לירון לבו אלא גם כמי שגילתה את דייויד מישוד, הבמאי של ״רובר״ ושל ״ממלכת החיות״. היא סיפרה לי איך דרבנה אותו לעשות את הסרט ואיך עזבה את העבודה הנוחה שלה כמבקרת ועורכת לטובת קריירה קולנועית, ממש כפי שעשה מישוד בעידודה. שמחתי לספר לה שזה הסרט שהכי אהבתי בפסטיבל השנה (עד לאותה נקודה זו הייתה האמת) והמשכנו בשיחה שאין לי אלא לכנותה ״מעוררת השראה״ באופן הכי לא ציני והכי ספציפי שיש.
1. ״תחנות הצלב״ – מופת מופתי במופתותו.

הסיכום של עופר ליברגל

עשרת הסרטים של הפסטיבל עבורי
10. ״מהלכי לילה״ – הרבה בעיות, אבל הרגעים הטובים שווים את זה.
9. ״לבנבנים״ – סוג של שיר אהבה לקולנוע.
8. ״פחם שחור, קרח דק״ – פתיחה מדהימה, סיום מחושב, פיוט באמצע.
7. ״רומר בפריז״ (רוהמר בפאריז) – סרט מסה מרענן הוא מצרך נדיר.
6. ״איש ההמון״ – ככה אני אוהב את הבדידות המשעממת שלי.
5. ״הכומר״ – מבוצע בשלמות.
4. ״הפלאים״ – אכן, פלא ראשוני מחושב היטב, ודקות הסיום הטובות של הפסטיבל לדעתי.
3. ״כלבים משוטטים״ – לא מובן, אבל מכשף ונוגע.
2. ״תחנות הצלב״ – כואב ומהפנט לא פחות.
1. כל התחרות הישראלית העלילתית – סרטים מגוונים שיכולתי לראות איך כל אחד מהם לוקח את הפרס, כולל לפחות שני סרטים שהיו כנראה במקום הראשון ברשימה הזו בפני עצמם.

ציונים לשבח: ״הפשיטה 2״ (לא מאמין שזה בחוץ), ״חדי קרן״, ״רקיע״, ״להרוג אדם״, ״בואי אל קולי״, ״מחול המציאות״, ״אוקטובר-נובמבר״, ״קנאה״, ״צל לבן״, ״ג'ק״, ״ככה אני חיה עכשיו״, ״מאידאן״.

שני הסרטים שהכי הרבה אנשים התבלבלו ביניהם בשלב קריאת התוכניה וגם אחריו
״מחוץ למים״ ו״דג מחוץ למים״. לצערנו מדובר בקטגוריה חוזרת.

הסרטון המנצח בפרסומות של הוט בידור ישראלי שמוקרנים לפני כל סרט
מנשה נוי של ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״.
ציון לשבח – ״בורג״, עם שירה גפן ושתי השחקניות הראשיות שלה.

מנזקי המצב והדברים שלא מדברים עליהם
מה קרה למוכר הבייגלה מגשר הסינמטק?

הכי הרבה נוטשים באמצע הסרט (באחוזים)
״מאידאן״. על המסך היו הרבה יותר אנשים, זה בטוח. חבל, סרט נהדר.

הסרט שהכי הרבה אנשים דיברו במהלכו, אבל זה היה קשור לשיעור
"פחם שחור, קרח דק". ללא ספק סרט שמאחד בין אנשים זרים, גם אם בנסיונות לפענח את העלילה. לו רק היו מחכים לסצנה בסרט בה הדמויות מסבירות הכל זו לזו, כולנו היינו נהנים יותר.

האנדרסטייטמנט של הפסטיבל
בעל פונה לאשתו במהלך ״מחול המציאות״ של אלחנדרו חודורובסקי ואומר: ״תראי, זה סרט לא קונבנציונאלי״. מעניין האם כנופיית הגידמים שרודפת אחרי האב של הגיבור, או דמות האם שמתקשרת רק בשירת אופרה, הם שהסגירו את זה.

פרס ה-WTF?
דווקא לא ״מחול המציאות״, שיש לו היגיון כלשהו ואף קוהרנטיות. פשוט אי אפשר להתחרות עם דלי מעשן שמדבר בהייקו ומאוהב בארובה, שלושה גמדים טלפתיים, מתמטיקאי אוסטרי מכוסה בוץ שמתגורר בתחנת כח סגורה, ומכשיר מסתורי אותו כולם חומדים. הכל ב״המרחק״, סרט דובר רוסית המתרחש בסיביר ונעשה על ידי במאי וצוות מספרד.

כותרות הסיום הטובות ביותר
״המטונפים״. קראו את מה שאור כתב בנושא, וקראו את סיכומו של אור גם בהמשך פוסט זה.

הסיכום של אור סיגולי

חמשת הסרטים הכי טובים בעיני שהוקרנו בפסטיבל:
1. "מתחת לעור"
2. "רובר"
3. "גט"
4. "הפלאים"
5. "פרנק"

הקולנוע שהכי לא הסתדרתי אתו בפסטיבל
התוצרת המזרח-אסייתית ואני לא התחבבנו זה על זו במהלך הפסטיבל. "הפשיטה 2" (שהיה אחלה, אך מעט מאכזב), "מוביוס", "הזיוף", "פחם שחור, קרח דק" ו"כלבים משוטטים" הוציאו קריאות התפעלות מלא מעט צופים, אך השאירו אותי מרוחק.

האירוע שהכי הפתיע אותי לטובה
כאשר התבקשתי לנהל את השיחה שאחרי "היא איבדה שליטה" בנוכחות הבמאית, התמלאתי חשש. זאת בעקבות כמה פאנלים מעט מפוקפקים שחוויתי בסינמטק ירושלים, כמו אותו בחור ששאל את כריסטיאן מונג'ו למה הסרט שלו כל כך מדכא בתום "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", וההיא שתהתה בקול רם מול הבמאי של "הקומיקאי" למה לאף דמות בסרט אין טלפון נייד. ועם זאת, זמן השאלות מהקהל בתום הסרט המעט שונה הזה עבר נהדר. הקהל הגיב לעניין, שאל בסקרנות ולא מצא לנכון לכפות את דעתו על היוצרת. בסוף הסשן התוודתה בפני הבמאית אניה מרקוארדט שזה המפגש הכי טוב שהיה לה עם קהל אי פעם.

הצופה הכי מרגיז
אני נאלץ לתת את התואר המפוקפק הזה ללא אחר מאשר לי, בהקרנת "איש ההמון". אני מתנצל אם עצבנתי מישהו.
במקום השני, קבוצת המתקשים ב"פחם שחור, קרח דק" שפענחו זה לזה את הסרט שוב ושוב.

הסרט שהכי לא הייתי מוכן אליו
"המרחק". איזו הפתעה מופלאה. בגלל סרטים כאלו הולכים לפסטיבלי קולנוע.

המשחק הטוב ביותר
5. אסי דיויס – "הבבדוק"
4. מאט ג'ונסון – "המטונפים"
3. ברי לארסון – "טווח קצר 12"
2. רוברט פאטינסון – "רובר". אני מזכיר שכבר ב-2010 הכרזתי שאני ב-team אדוארד (חפשו את המקום ה-11). צדקתי.
1. כל שחקן ושחקנית על המסך – "גט". אין מספיק פרסים בעולם לתת לכל הקאסט הזה.

סצנת הריקוד הספונטנית הטובה ביותר
3 ."התאומים" – ביל הדר וקריסטן וויג מתחברים על רקע nothing gonna stop us now
2. "הגננת" – מתחיל כמו "חבורה נפרדת" של גודאר, מסתיים כמו "עבודה יפה" של קלייר דני
1. "פרחים של מרציפן" – אפרת אביב לא יכולה להכיל את עצמה

ועל אותו משקל, תואר ה"תודה רבה, באמת. עכשיו השיר הזה לעולם לא יצא לי מהראש"
3. "עץ הלימון" מתוך "שיער רע"
2. "אני אוהב את כולכם" מתוך "פרנק"
1. "פרדיסו באיילנדו" מתוך "הגננת"

פרס ע"ש לואי גארל להופעה של לואי גארל
לואי גארל – "קנאה"

תודה שהייתן והייתם איתנו בימים האחרונים, מחר נשוב לשידורינו הרגילים.