פסטיבל ירושלים 2014: דיווח #1 – ״מחול המציאות״, ״כך אני חיה עכשיו״, ״רקיע״, ״אוקטובר נובמבר״, ״קלולס למתקדמים״, ״מהלכי לילה״

פסטיבל ירושלים אכן יצא לדרך, גם אם בנסיבות ממש לא אידיאליות. בכל זאת קצת קשה לדבר על אווירה חגיגית בימים אלו, אבל סרטים טובים הם הפתרון לכל דבר, כולל להביט על הסביבה שלנו בצורה אחרת. בכל מקרה, כבר ביום הראשון לפסטיבל ראיתי שני סרטים שונים מאוד, אבל גם טובים בסופו של דבר, אם כי הראשון בהם טוב יותר בעיניי והשני מביניהם נגיש יותר לקהל הרחב. היום השני לפסטיבל היה יום שישי בשבוע ובו ראיתי שישה סרטים, אבל אכתוב כרגע רק על ארבעה מהם – את "הפשיטה 2" (The Raid 2) אני מותיר בשלב זה לחבריי לבלוג (אף כי הוא נהדר) ועל "חדי קרן" (I Believe in Unicorns) כבר כתבתי. על השיחה עם הבמאית שלו, ליאה מאיירהוף, שקיימתי בתום ההקרנה אולי אכתוב בקרוב.

מחול המציאות
The Dance of Reality

סרטו הראשון מזה 23 שנה של הבמאי הייחודי אלחנדרו חודורובסקי היווה עבורי פתיחה עצובה, מרגשת ומסחררת לפסטיבל. חודורובסקי שומר על שפה ייחודית לו אבל בונה סרט מגובש מאוד ואישי מאוד. כמו בכל סרטי הבמאי, יש לא מעט ביזאר וסוריאליזם לצד מבט רוחני על העולם, כאשר הפעם הבסיס לסרט הוא במוצהר אוטוביוגרפי. הבמאי עצמו פותח בדמותו את הסרט ומדי פעם בא במגע עם הדמויות. הראשית מביניהן היא הוא עצמו בתור ילד, הגדל בעיירת חוף צ'יליאנית קטנה עם אב קומוניסט שחולם על הדחת הרודן ובינתיים רודה בבנו ומתנשא על עניי העיירה. האם חמה יותר מהאב, רוחנית בהרבה ובמקום לדבר שרה בסגנון אופראי. האב והאם מנהלים חנות בשם "אוקראינה הקטנה", עם תמונה של סטלין בחזית, לא עניין פשוט בצ'ילה הפשיסטית של שנות ה-40 (בערך). לצד החנות יש גמד המפגין בעיקשות נגד המחירים הגבוהים בה ויש גם כנופיה של גידמים עימם האב מתעמת, כאשר גם היהדות של משפחת חודורובסקי מרחיקה את האב והבן מחלק מתושבי העיירה.

למי שלא מורגל בסרטי הבמאי, או מצפה מן הקולנוע להיות ריאליסטי, יכול לקחת קצת זמן להכיר את עולם הסרט ואת החוקיות שבו. אך ככל שהסרט נמשך הוא הופך לנגיש יותר ובהיר יותר. סיפור ההתבגרות אשר מציע הבמאי כולל לא מעט התמודדויות עם מוות וגם כמה סצנות לא קלות לצפייה, אבל עיקר הסרט הוא גילוי אהבה בתוך המשפחה וגילוי רוחניות, בלי קשר לשאלה האם יש אל בעולם או האם האל היהודי שונה מן האל נוצרי, המוסלמי או מן האלים של דתות אחרות. אהבת האדם של חודורובסקי באה לידי ביטוי בעיקר דרך דמותו של האב, אשר מתחילה את הסרט כמעוררת סלידה, אבל הופכת בהדרגה למשהו אחר. בנו של הבמאי, ברונטיס חודורובסקי, מגלם את דמות האב והוא עובר לא מעט תהליכים במהלך המסע שהסרט מציע ולבסוף הופך מאנטגוניסט לפרוטגוניסט, דרך כמה סצנות קשות מאוד ולא מעט הברקות קומיות.

אמנם לא מדובר בסרט לכל אחד, אבל חודורובסקי הוא אמן מופלא של דמיון ייחודי וראייה אחרת של העולם. למשל, השימוש שלו במוזיקה בסרט הזה – הפסקול כולל הרבה מאוד קטעים מוכרים עד נדושים, אבל הבמאי משתמש בהם בצורה רעננה שמקבעת את היצירה מצד אחד בתוך התרבות המוכרת ומצד שני בנתיב הייחודי רק לה.

הקרנה נוספת: 14.7, 11:00, לב סמדר

כך אני חיה עכשיו
How I live Now

האם סרט על מאבק הישרדות בבריטניה העוברת מלחמה בטרור שמתדרדרת למשטר צבאי ופצצה גרעינית יכול להיחשב כסוג של בריחה מן המציאות בימינו? אין בשורת הפתיחה שלי ספוילר, כי העניינים הופכים למלחמתיים וכואבים כבר מן ההתחלה בסרטו החדש של קווין מקדונלד, רק שהגיבורה לא ממש קולטת את זה בהתחלה, עד שנהיה מאוחר מדי והנסיבות מאלצות אותה לחיות בצורה בה לא תכננה  -גם להקריב מעצמה הרבה, אך גם להפוך לאדם שלם יותר. זוהי דייזי, שגדלה בניו יורק ונשלחת לחיות עם אחותה של אמה (האם מתה בלידה) ובני הדודים שלה, אותם מעולם לא פגשה. המשפחה הרחוקה הזו חיה בבית בריטי מבודד בסביבה חקלאית, בעוד דייזי רגילה לניו יורק.

בזמן שהדודה עסוקה בניסיון למזער נזקים של מלחמה צפויה, הילדים, הגדול שבהם בן 16 כמו דייזי, פחות או יותר מגדלים את עצמם. והם צריכים לגדול אפילו יותר כי המצב הופך לקטסטרופלי די במהירות. דייזי, אשר מתחילה את הסרט בתור ציניקנית שלא מתחברת לתרבות הבריטית ובטח שלא לחיי הכפר, נפתחת כלפי קרוביה בהדרגה, כולל משיכה מינית שהיא מנסה להילחם בה, אל בחור בן גילה. מהר מאוד, המציאות הופכת לקשה בהרבה ודייזי יוצאת למסע ברחבי מה שפעם היה האי הבריטי, בין איום של האויב הטרוריסטי לבין החוק הצבאי, אשר לא ברור עד כמה הוא יעיל או שולט.

מקדונלד הוא במאי אשר לעיתים גולש להגזמות או לסגנון ברור מדי, אבל הסרט זוכה לאיזון דרך ההופעה של סירשה רונן בתפקיד הראשי. רונן מתגלה פעם נוספת כבעלת יכולת מרשימה בגילום אישה צעירה חזקה וגם בחורה עדינה. היא עוברת לא מעט שינויים במהלך הסרט ונותרת אמינה לאורך כל הדרך. בסופו של דבר, למרות רגעים בהם הסרט מתאמץ יותר מדי ועל אף העדר של פיוט קולנועי אמיתי, התוצאה הסופית די סוחפת וגם אומרת משהו לא לגמרי נדוש על הטבע האנושי. לא רק במצבים בהם קשה לשרוד, לא רק כשיש מלחמה באזור בו חיים.

הקרנה נוספת: 17.7, 15:00, סינמה סיטי

רקיע
Canopy

קל מאוד לתאר את סרט הביכורים של אארון ווילסון: טייס אוסטרלי מופל בסינגפור במלחמת העולם השנייה, בלב שטח בשליטה יפנית. הוא מנסה לשרוד מבלי ליפול בשבי, ללא נשק אבל עם מצפן שהוא שואף שיכוון אותו לשטח בנות הברית. בשלב כלשהו הוא גם פוגש בבן ברית סיני, אבל הם לא ממש יכולים לתקשר בגלל העדר שפה משותפת וגם בגלל שהשמעת קולות רמים יכולה לעורר את תשומת הלב של יחידות הסיור היפניות, אשר מסיירות בשטח.

לכן, סרטו של וילסון כמעט נטול דיאלוגים (מעט המלל בו נאמר כמעט כולו בסינית או יפנית ולא מתורגם, גם לא לאנגלית, ככה שהצופה לא מבין יותר מהגיבור) ועשיר מאוד בסאונד – סאונד של הג'ונגל הסינגפורי עתיר הרוחות והרחשים, והסאונד של מלחמה בלתי פוסקת, המתנהלת כל הזמן בקרבת מקום. מדי פעם גם סאונד של זיכרון מן המולדת האוסטרלית ושירי שנות הארבעים, כאשר החייל חולם על החיים שאולי היו לו ואולי עוד יכולים להיות לו. הדבר נבנה היטב כבר בדקת הפתיחה של הסרט, בה לא רואים דבר בתמונה אבל שומעים פסקול שמעביר אותנו מן השגרה למלחמה.

לפרקים, הסרט הזכיר לי את הסרט הקצר הקלאסי של רוברט אנריקו "התרחשות על גשר גיא הינשופים" (La rivière du hibou), גם הוא סרט כמעט נטול מלל על הישרדות במלחמה. סרטו של ווילסון מפגין שימוש נרחב בשפה הקולנועית על מנת להפוך את מסע ההישרדות למגוון, מתוח ומרטיט לפרקים. גם אם פה ושם הייתה לי תחושה כי הסיפור לא מספיק על מנת להחזיק פיצ'ר, הרי שרגעי ההתעצמות היו רבים בהרבה מהרגעים בהם הרגשתי חזרה, והסרט נבנה היטב לקראת רצף של שיאים המתרחשים סמוך לסיום.

הקרנה נוספת: 13.7, 19:45, סינמטק 2

אוקטובר נובמבר
October November

אחת מן ההפתעות של הפסטיבל מבחינת רכישת כרטיסים: צפיתי בהקרנה שנוספה לסרטו של גץ שפילמן ("נקמה") לאחר ששתי ההקרנות המקוריות שנקבעו לסרט היו בין הראשונות שאזלו להן כל הכרטיסים. הסרט לא מתהדר בכוכבים גדולים במיוחד וקשה לשים את האצבע על הסיבה שהפכה אותו למבוקש.

מדובר בדרמה על שתי אחיות. אחת מהן גרה בכפר בו גדלו, מטפלת באב החולה של שתי הגיבורות ויחד עם בעלה היא מגדלת ילד ומתחזקת את הפונדק שהמשפחה פעם ניהלה וכעת נפתח רק באירועים מיוחדים. היא גם מנהלת רומן עם הרופא המטפל באביה. אחותה הצעירה חיה בוינה והיא כוכבת קולנוע וטלוויזיה של ממש, אולי הכוכבת הכי גדולה באוסטריה. חיי משפחה אין לה ודומה כי היא מחליפה מאהבים, חלקם נשואים, חלקם צעירים ממנה ומככבים לצידה. התדרדרות במצבו של האב תביא למפגש בין שתי האחיות, מפגש שיש בו הרבה אהבה, מעט קנאה הדדית ורגעים של הטחת אמת כואבת, כאשר אחת מן האחיות תיחשף גם לסוד משפחתי, כאשר במקביל האפשרות שהאב ימות בקרוב מרחפת מעל כל הסרט. ההופעה של שתי השחקניות הראשיות, נורה פון ואלסטאטן ואורסולה שטראוס, אמינה מאוד ונוגעת ללב, מה שמאפשר לדרמה לרגש, אף כי חשתי חוסר איזון מסוים בדקות הסיום של היצירה.

הקרנה נוספת: 18.7, 19:45, אולם 2 (במידה ומישהו יבטל)

קלולס למתקדמים
Beyond Clueless

סרטו של מבקר הקולנוע הבריט צ'רלי לין בן ה-24 מבקש לייצר פרופיל של חווית התיכון בארה"ב, כפי שהיא משתקפת בעשור של סרטי תיכון, שנוצרו מאז הסרט "קלולס" (שלא נידון בסרט, אף כי פריימים מתוכו מופיעים מדי פעם). כלומר, החל מאמצע שנות התשעים עד לאמצע שנות האלפיים, תקופה שבין עידן מולי רינגוולד לעידן אמה סטון. לין, אשר נותן לשחקנית לקריין את הטקסט שכתב, מנתח מספר רב של סרטי תיכון, מן המגוחכים ביותר (ותסמכו עליו שידע לתאר ברצינות את העלילה הנדושה/מחרידה ביותר) ועד ל"ילדות רעות" (Mean Girls).

בדרך הוא מתאר את היחס של הקולנוע למבנה החברתי בתיכון, את ההשלמה של הסרטים עם הסדר הקיים מול הניסיונת למרוד בו ואת היחס של הסרטים הללו לסקס, כולל מונטז' של קטעים אירוטיים בבריכה והרבה מאוד הדגמות של שמרנות אמריקאית על כל גווניה. מדי פעם זונח היוצר תיאור עלילה ספציפית לטובת מעבר בין כמה קטעים המייצגים את הנקודה שלו. וכשהוא בוחר לעבור לדימויים מתוך "אלפנט" של גאס ואן סנט (שלא מנותח בפירוט) התוצאה מרגישה מוזרה. אין ספק כי הבמאי חקר לעומק את הז'אנרים של סרטי התיכון, בעיקר קומדיה ואימה, ושיש לו מה להגיד בנושא. אבל לא הרגשתי שיש לו שעה וחצי של מה להגיד בנושא ולכן, בסופו של דבר, הסרט הזה היה עבורי האכזבה הראשונה של הפסטיבל. אף כי גם ביחס לאכזבה, יש בה את הרגעים המוצלחים שלה.

הקרנה נוספת: 18.7, 22:30, סינמטק 4

מהלכי לילה
Night Moves

הבמאית קלי רייכהרדט היא יוצרת שעומדת בשורה ראשונה של הקולנוע האמריקאי במאה ה-21. כל סרט שלה הוא אישי מאוד וגם מתכתב עם הקולנוע המסורתי מכיוון לא צפוי. לסרטים שלה יש קצב איטי מאוד, כאשר לא פעם התבוננות בדמויות חשובה הרבה יותר מקידום העלילה. אירועי מפתח מתרחשים ברגע אחד, בעוד סצנות שבמאים אחרים יחתכו מן הסרט נמשכות דקות ארוכות. ורוב הזמן כל זה מרתק. בסרטה החדש, אשר מכיל לא מעט כוכבים (ג'סי אייזנברג, דקוטה פאנינג, פיטר סארסגארד), היא מנסה לייצר את הגרסה שלה לסרט מתח. יחסית לסרטי הבמאית, אכן מדובר בסרט עתיר עלילה עם כמה רגעים של מתח. יחסית לסרטי מתח, מדובר בסרט איטי ומהורהר מאוד.

כותרת הסרט מתכתבת עם הניאו-נואר הקלאסי של ארתור פן "חקירה לילית" (נו, באנגלית זה אותו שם בדיוק) והיצירות אכן קשורות – דרך סירה שממלאת תפקיד חשוב בשני הסרטים ודרך דיון במקרה פרטי על מנת לגעת במשבר הפוקד את אמריקה כולה. המשבר שריייכהרדט דנה בו בסרט הזה הוא היחס לסביבה – הגיבורים שלו הם פעילים חברתיים אשר עומדים לעשות פעולה גדולה שתסכן את הדינמיקה העדינה ביניהם. איני רוצה לחשוף יותר על מהלכי הלילה, או על מה שמשתנה בחלקו השני של הסרט.

״מהלכי לילה״ מכיל הרבה מאוד רגעים מרשימים מאוד וחוזק דרמטי אשר רוב הזמן נתון להשלמה עבור הצופה, גם בנושא של דילמות מוסריות שונות העולות מן הסרט. ובכל זאת, התחושה שלי כרגע (וזה עתיד להשתנות) היא שאמנם מדובר בהוכחה נוספת לעוצמה של הבמאית, אבל לא באחד מסרטיה הטובים. אולי זה משום שג'סי אייזנברג בתפקיד הראשי בהחלט אמין, אבל לא ממש מרתק כפי שהייתה מישל וויליאמס בשני סרטיה הקודמים של הבמאית (״וונדי ולוסי״ ו-״Meek's Cutoff״). הייתי גם רוצה לראות מעט יותר את הדמויות הנשיות של הסרט, רק שאיני בטוח אם הסיבה שאהבתי את הדמויות הללו לא נובעת מכך שהן זכו לפחות נפח מן הדמויות הגבריות.

אבל בעודי כותב את השורות האלו, צפות בזכרוני כמה וכמה סצנות מתוך הסרט ואני מניח כי הן ואחרות יוסיפו לצוף גם בעתיד. כך שבסופו של עניין אני ממליץ עליו, כפי שאני ממליץ על כל סרט של רייכהרדט, בתוספת האזהרה כי סרטיה דרושים סבלנות, וריכוז.

הקרנה נוספת: 16.7, 15:00, סינמה סיטי