"קצה המחר", סקירה

שני הדברים שנדמה שאי אפשר להתעלם מהם בהקשר של סרט האקשן-מד"ב החדש "קצה המחר" (Edge of Tomorrow), הם הסרט האמריקני משנת 1993 "לקום אתמול בבוקר", והשחקן הראשי טום קרוז. אני יכול להתערב אתכם שלא תמצאו אפילו ביקורת אחת, בכל שפה שהיא, שלא תזכיר את שני אילו, ובצדק.
"לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day), שבחלוף השנים הפך להיות אחת הקומדיות המוערכות ביותר שיצאו מהוליווד (אליה התייחסתי באחד הדאבל-פיצ'רים בהקשר זהה), וקרוז מכיוון שהוא אישיות קולנועית שנויה במחלוקת בסדר גודל עצום, שהקריירה הקולנועית וחייו האישיים מתדלקים מאמרים עם כל סרט חדש שיוצא עימו, ולעיתים משתלטים עליו.

בגדול הייתי קופץ על ההזדמנות הזו מכיוון שכמו שכתבתי בעבר, גם אני, כמו רוב חבריי הכותבים, אוהב לראות סרטים לא כמשהו שעומד אך ורק בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול גדול יותר. ככה פתחתי את הסקירה על "רווח וכאב" שמבחינתי הייתה מחויבת בפתיחה הזו (אתם יכולים לקרוא רק את הפסקה הראשונה).
אבל מכיוון שכל כך הרבה מילים מעניינות וחשובות נאמרות עכשיו על ההקשרים התרבותיים שמיוחסים ל"קצה המחר", ברשותכם אחרוג ממנהגי ואתייחס רק לסרט. או לפחות אשתדל.

"קצה המחר" מספר על וויליאם קייג' (קרוז) שמשמש כמין סוכן מלחמה. הוא אחראי יח"צ של גנרלים ומבצעים צבאיים, כדי לשפר את מעמדם בעיני הקהל. לקייג' יש עכשיו המון עבודה מכיוון שזן חייזרים קטלני במיוחד מנסה באמצעים לא נעימים להשתלט על הפלאנטה שלנו. האנושות, בתור חיה די טריטוריאלית שנהנית מהקטע הזה של לחיות, נלחמת בפולש האכזרי בכל מה שיש לה.
קייג' נשלח על ידי גנרל אל שדה הקרב כדי לתעד את התקיפה הגדולה, וכשהוא מסרב בתקיפות, הוא נעצר ולפתע מתעורר כפות באזיקים בבסיס צבאי, משוייך למחלקה של חבר'ה מוזרים. בגלל שאין לו מושג קלוש לגבי לחימה בחזית, קייג' לא שורד את הקרב הראשון. אבל לחרדתו, ברגע מותו הוא מתעורר שוב באותו בסיס, כפות באזיקים, ונאלץ לחיות את אותו רגע שוב ושוב עד שיבין מה דה פאק קורה כאן. משהו שעליו טריניטי הייתה אומרת "משהו לא בסדר במטריקס".

השילוב הזה של עלילת אקשן בתוך מדע בדיוני בתוך mind-fuck בתוך טום קרוז, הוא לא משהו שמעורר ציפיות. לפחות לא אצלי, לפחות לא בקטע של הנאה אמיתית. במקרים כאלה יש לקוות שלפחות יהיה אפשר להנות מהסרט במה שנקרא דרך אירונית ומודעת לעצמה, ושטום קרוז לא יעלה על העצבים. בשונה ממני, אצלנו ב"סריטה" עופר הגדיל והכריז על הסרט הזה בתור הסרט שהוא הכי מצפה לו הקיץ, משהו שאני בחיים לא הייתי יכול להגיד.
אז, כן, זה הוידוי שלי: נכנסתי לסרט בחשש ועם ציפיות בריצפה. בטח בהקשר של הקיץ הנוכחי, ובטח בהקשר של טום קרוז, שחקן שפעם הערכתי מאוד אך בשנים האחרונות נדמה שפולחן האישיות שלו מאפיל על הסרטים בהשתתפותו, בעיקר "ג'ק ריצ'ר" ו"אבדון".
והנה – הפתעה. "קצה המחר" הוא בעיני הסרט המוצלח ביותר של הקיץ עד כה (אנחנו עוד בקושי ביוני, אבל אלוהים יודע שעברנו מספיק מאז הפסיקו הגשמים) ובלי קשר פשוט סרט מעולה לא משנה מהו תאריך יציאתו.

נקודת המוצא של "קצה המחר" מעייפת, זה בטוח. הרי ממש יש לנו כח לראות את טום קרוז עובר את אותה חוויה שוב ושוב. וכאן הסרט מרוויח את רוב הנקודות שלו. קשה מאוד לקחת קונספט שמוכר לנו ונוסה בעבר פעמים לא מעטות ("לקום אתמול בבוקר", "קוד מקור", "ראן לולה ראן", "האנטר" ועוד), ועל אף שאין נסיון לרענן אותו בכוח, בכל זאת להעניק לו קצת וחיים שהופכים את הצפייה למהנה מאוד.
זה קשור לתסריט המצויין – אם כי, כמו כל סרט מד"ב, עמוס רגעים לא הגיוניים – שנכתב על ידי כריסטופר מקווארי (זוכה האוסקר על "החשוד המיידי"), ג'ז באטרוורת' וג'ון-הנרי באטרוורת', המבוסס על ספר יפני קצר.
התסריט מצטיין בעיקר בהומור שמשובץ בכל חלקיו, המונע ממנו להיות סרט ז'אנר עמוס חשיבות עצמית כמו כל מה שאנחנו מכירים מחוץ לסרטי מארוול; ובעיצוב דמויות שאולי לא נותן פייט ל"הסנדק" אבל מייצר גלריה של אנשים שאכפת לנו… מחלקם, בכל מקרה.

וכן, קרדיט חייב ללכת לבמאי הסרט דאג ליימן שניצח בכבוד על מפלצות CGI, עלילת חזרה בזמן וטום קרוז אחד, אבל בעיני הגיבור של הסרט הוא מישהו אחר, שהצלחתו מעידה על הצלחתו של ליימן ולהפך.
אני מדבר על ג'יימס הרברט, שהיה אמון על עריכת הסרט.
לא הצלחתי למצוא הרבה אינפורמציה על הרברט, מעבר לפילמוגרפיה שלו, אז נצטרך לעבוד עם זה. הקרדיט הראשון של הרברט הוא "קציר השטן", סרט אימה שאני מרשה לעצמי להמר שלא ראיתם (הי, גם אני לא!) משנת 2003. רשימת הסרטים עליהם עבד לאחר מכן העידו על כך שמדובר באיש עבודה מיומן, אבל שום דבר שאמור להפוך אותו לסאלי מינקי, תלמה סכונמייקר או לדילן טיכנור הבא: "ספר שחור" של פול ורהובן, "רוקנרולה" ו"שרלוק הולמס" של ג'אי ריצ'י, "היחידה" ו"יחידת גנגסטרים". אבל ב"קצה המחר" הוא מתעלה על כל דבר שעשה, וגם על רוב הדברים שראינו השנה.
וזה לא קשור לאופן בו הסרט חוזר בזמן, משהו שכמובן הגיע משלב התסריט, אלא הדרך בה הרברט בונה סיקוונסים קצביים להפליא שבכל זאת לא קשה לעקוב אחריהם, מבליט את הבעות הפנים של השחקנים כדי ששום ביט קומי או דרמטי לא יתפספס גם בתוך סצנות אקשן עמוסות, ומחזיר אותנו שוב ושוב לאותו הרגע בלי שנרגיש לאות או שיעמום. כמובן שאין לי דרך לדעת מה הייתה חלוקת העבודה בין הרברט וליימן הבמאי, וכידוע בסרטים מהסוג הזה יש גם התערבות רבה של המפיקים (ואני מהמר שגם קרוז בעצמו פיקח על התהליך), אבל 113 הדקות של "קצה המחר" הן עבודה מפוארת של עריכה, קצב ובניית סיפור.

קרוז עצמו עושה את תפקידו הטוב ביותר מאז הפעם הקודמת שפגש בחייזרים אימתניים, בסרטו הגדול של סטיבן ספילברג "מלחמת העולמות" (טוב, נו, גם היה לו את "רעם טרופי" בדרך). ועל אף שנדמה שלעיתים שוב הזחיחות והצורך בהעצמה עצמית שלו – שהגיעה לשיאה ב"אבדון" – עומדת להשתלט על הסרט, הוא לוקח צעד אחורה. וגם לזה אני נותן את הקרדיט להרברט העורך. בעיקר כי אני בשוונג.
אמילי בלאנט, אחת מאנשי השנה של סריטה לשנת 2012, נשארת מופלאה כפי שהיא תמיד, ושאר הקאסט גם הוא מוצלח. אני מרגיש צורך לציין לחיוב במיוחד את ביל פקסטון בתור מפקד המחלקה, שנע על הגבול בין פארודיה עצמית לבין מישהו שמאוד קל לחשוב עליו כדמות ריאליסטית.

בחלק הפחות חיובי, הסיום של הסרט די מתסכל. משהו בו נראה מודבק ולא נכון לכל מה שעברנו עד עכשיו, כאילו ניסו קצת בכח לסיים את הסרט באופן מסוים כדי לרצות כמה שיותר אנשים. התוצאה היא סיקוונס סיום מבלבל שקצת בוגד בסרט.

"קצה המחר" הוא נכון לרגע זה המרענן הרשמי של הקיץ, כמו "פסיפיק רים" בשנה שעברה (עכשיו תעשו אתם את השיקול האם באמת להתייחס אלי ברצינות או לא), ואני מקווה שמחכות לנו עוד הפתעות כאלה בהמשך. מבחינתי, טום קרוז לא רק הציל את העולם, אלא גם את עונת הקולנוע הלוהטת בה אנחנו נמצאים.