דאבל פיצ'ר: "מלון גרנד בודפשט", "איש המסילה", "300: עלייתה של אימפריה"

כהרגלינו, פינת הדאבל פיצ'ר השבועית (בדרך כלל) לוקחת את הסרטים שממש לאחרונה יצאו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ, ולכל אחד מהם מצרפת סרט אחר מכל מקום ומכל זמן, שתהפוך את חייכם לעולם שלם של קונטקסטים ותימות מטובי הקולנוענים. או משהו בסגנון. זה נשמע יומרני פתאום.
אני תוהה עוד כמה פעמים אמצא דרך חדשה לנסח את הקונספט הזה. האמת שאני מרגיש שעוד לא נשארו לי הרבה אופציות. השארו בסביבה כדי לבדוק את העניין הזה.

בכל מקרה, השבוע שלושה סרטים שכבר כמה ימים מבקשים את תשומת לבכם, הופכים להיות דאבל פיצ'ר לסרט נוסף. "מלון גרנד בודפשט" הוא יצירתו החדשה והשנויה במחלוקת (כמובן) של האוטר האמריקני ווס אנדרסון, על מעלליו של מנהל בית מלון באימפרייה אירופאית שוקעת; "איש המסילה", שהוא כנראה זה שלא שמעתם עליו, המפגיש את זוכי האוסקר קולין פירת' וניקול קידמן למסע של התמודדות עם נזקי מלחמה; ו"300: עליית האימפריה", הפאראקוול (לא סיקוול ולא פריקוול, אלא סוג של מתרחש במקביל) לאפוס המדמם והמגניב של זאק סניידר משנת 2007.
למעשה, כשחושבים על זה, יוצא שלכל סרטי הדאבל פיצ'ר השבוע יש מלחמה ברקע הסיפור, או במרכזו.

אז אם אתם מתכננים ערב ארוך של צפייה, אתם יכולים להיעזר בפוסט השבועי. אתם לא חייבים.

הסרט המרכזי: "מלון גרנד בודפשט" (The Grand Budapest Hotel)
על סרטו השמיני של ווס אנדרסון היה לי הכבוד לכתוב סקירה מלאה ביום שישי הקודם, כך שאתם לגמרי מוזמנים ללחוץ על הלינק ולהתרענן או לקרוא לראשונה.
אני מצאתי את הסרט הזה מופלא ממש ממגוון סיבות. העיצוב המרהיב באופן לא הגיוני ממש של הפריימים, המשחק המעולה, המוזיקה, ההומור והעצב, כולם התחברו לי בצורה אורגנית – אם כי לא המעמיקה ביותר – לסרט אחד שהסב לי הנאה יוצאת דופן.
עם זאת, הדבר שהכי אהבתי בסרט הוא בעצם המעבר שלנו אל הדאבל פיצ'ר שלו.

הדאבל-פיצ'ר: "הברדלס" (Il Gattopardo / The Leopard)
סרטו של ווס אנדרסון הוא סרט על עולם שהיה ואיננו, וחי רק בזכרון האנשים שקמו על הריסותיו, ויצרו עולם חדש. גיבור "מלון גרנד בודפשט" הוא גבר שנשלף מכמה דורות לפני, ומייצג את הערכים והגינונים שזרים לאלו ששומעים את סיפורו, כאשר הוא מעביר הלאה את השושלת שלו אל אדם צעיר ממנו. האקט הזה קורה לפחות פעמיים בסרט, אצל הגיבור ואצל יורשו.
הסרט הכי טוב אי פעם שהתעסק בנושא הזה, של דור שצריך לפנות את מקומו, ובדמדומיה של תקופה אל מול עלייתה של חדשה, הוא סרטו המפואר של לוקינו ויסקונטי משנת 1963, שאנחנו פה בבלוג שיבצנו אותו במקום ה-37 במצעד הסרטים הגדולים של סריטה.
אבל בזמן שגוסטב של אנדרסון (רייף פיינס. מושלם) ממשיך להחזיק בעולמו הפנימי, הוא גם פתוח יותר לרוחות השינוי. לעומתו, הנסיך דון פבריציו (ברט לנקסטר. מושלם לא פחות), אינו מסכים להישיר מבט אל רוחות השינוי שמגיעות, כפי שאפשר להבין מסצנות הפתיחה המרהיבות שלו, כאשר רוח מתגלגלת אל עבר האחוזה העשירה אך נתלקת בחלונות סגורים ובוילונות מוגפים, כאשר בפנים ניצב אדם מבוגר הרואה בבבואתו את התגשמותו הצעירה (אלן דלון, כמובן).
שני הסרטים מכאיבים בעיניים מרוב יופי, ובזמן שהאחד דרמה תקופתית עמוסת פאתוס והשני קומדיית סקרובול מטורפת למדי, הם נוגעים באותו נושא ובאותו אדם. אם כי הסרט האיטלקי מוצלח הרבה יותר.

האמת היא שגם רציתי להכניס פה את "לילות בוגי" (Boogie Nights) כי שניהם סרטים על סופה של תקופה, על דמות של גבר מבוגר שמסרב להתקדם עם הזמן, ועל סיפור חניכה, ובמיוחד את "הניצוץ"
(The Shining), כי הרי איך אפשר לדבר על סרט מלון בלי זה של קובריק?

הסרט המרכזי: "איש המסילה" (The Railway Man)
סרטו האוסטרלי המכובד אך לא מעניין במיוחד של ג'ונתן טפליצקי, הוא בעצם שלוש עלילות שהולחמו לכדי לסרט אחד. הקו המנחה הוא התמודדותו של אריק לומקס (קולין פירת') עם הטראומה שעבר בשבי היפני במלחמת העולם השנייה.
הדקות הראשונות של הסרט הן המפגש המקסים למדי שלו עם מי שתהפוך להיות אשתו (ניקול קידמן), לאחר מכן הסרט מתעכב על חוויותיו הקשות בשבי, ואז מסתיים בנסיון נקמתו באלו שהרעו לו. המשחק יפה, והסרט באופן כללי עשוי היטב, אבל הוא מאוד לא מסעיר ומתעקש ליפול בכל מלכודת קיטש שאפשר להעלות על הדעת. לזכותו יאמר שהוא סרט הומני מאוד, כזה שמאמין באופן נאיבי אפילו בטבע האנושי, אך ככזה הוא צריך לעבור חומת ציניות מאוד גבוהה של הצופה. משימה שלפחות מבחינתי הוא לא עמד בה.
בשני חלקיו הראשונים "איש המסילה" מתייחס באופן ישיר לסרטים שכנראה השפיעו עליו, רפרנס ברמת הדיאלוג. שניהם של דיויד לין. הראשון הוא "מפגש מקרי" (Brief Encounter) שביים לין בשנת 1945, ונשאר מאז אחד מסיפורי האהבה הכי יפים שהונצחו על מסך הקולנוע, והשני הוא כמובן סרטו זוכה האוסקר של לין משנת 1957, "הגשר על נהר הקוואי" (The Bridge on the River Kwai). שני סרטים שאתם חייבים לראות אם טרם הספקתם.
מכיוון שהסרט עשה לי חיים קלים עם שני חלקיו הראשונים, כל שנותר הוא לחפש את הלינק לסרט השלישי. וגם זו לא משימה קשה במיוחד.

הדאבל פיצ'ר: "החוב"
סיפורם של פנסיונרים עם עבר בטחוני שיוצאים לתקן טעות שרדפה אותם כל חייהם, כבר הונצח בסרט אחר, ואפילו סרט ישראלי! מדובר ב"החוב" של אסף ברנשטיין משנת 2007, סרט שאני חייב לומר שככל שאני מתרחק ממנו כך אני מחבב אותו יותר, וחסרונותיו מטשטשים.
"החוב" מתנהל על שני צירי זמן. האחד הוא התקרית בו קבוצת אנשי מוסד צעירה נכשלה בנסיון לתפוס פושע נאצי שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והשני הוא שובם לפעולה של אותם חברי מוסד, עשרות שנים לאחר מכן, לנסות ולתקן את הטעות.
הסרט הוא בעיקר הישג הפקתי מרשים בתחום העיצוב האומנותי (עידו דולב) והצילום (גיורא ביח של "לבנון" ו"מי מפחד מהזאב הרע"). נטע גרטי וגילה אלמגור, המגלמות את אותה הדמות בשני צירי הזמן השונים, עושות תפקיד יפה, ואליהן מצטרפים עודד תאומי, יחזקאל לזרוב ואיתי טיראן.
כיאה לסרט ישראלי השואף להיות גם סרט ז'אנר וגם סרט תקופתי, "החוב" מנסה לנגוס ביותר ממה שהוא יכול לבלוע, אבל יש לו את רגעיו שלו. יתרונותיו גם קיבלו משנה תוקף בשנת 2010 כאשר בפסטיבל חיפה הוקרן הרימייק האמריקני לסרט בבימויו של ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב") עם הלן מירן, ג'סיקה צ'סטיין, סם וורת'ינגטון וטום ווילקינסון, שהצליח להיות פחות טוב מהמקור הישראלי על אף התקציב הרב, זו בעיקר בזכות ההצמדות הלא הכרחית למשולש האהבה של סוכני המוסד הצעירים, על חשבון המתח של העלילה השנייה.
עלילת הנקמה של "החוב" גם היא טובה יותר מזו של "איש המסילה", בעיקר כי זו של הסרט האוסטרלי מאוד צפויה, מאוד פחדנית, ובעיקר נטולת היגיון.

הסרט המרכזי: "300: עליית האימפריה" (Rise of an Empire)
אחרי ההצלחה המפתיעה של הסרט הפסול מוסרית אך מרהיב ויזואלית של זאק סניידר, בימים בהם הוא היה במאי ששווה לראות את סרטיו, היה ברור שסרט נוסף יגיע. אני חשבתי שזה ייקח פחות משבע שנים, אבל לכל אחד הקצב שלו.
הסרט הזה מתרחש ברובו במקביל לעלילת "300" הראשון, כאשר קרב ימי מתארגן בין יוון לפרסים, בזמן שהספרטנים חוטפים שוק על ירך בחזית היבשתית. הסרט החדש נראה בדיוק אותו דבר, רק שהאפקט שלו פחות בהרבה מהקודם, בעיקר כי אין לו את הקאמפיות והקאלטיות של הראשון (אין אפילו משפט אחד לצטט בצרחות. בקודם היו לפחות שניים), ובמיוחד כי הוא מעלה את הטורים של כל מה שהיה נחמד בראשון, לרמה של רעש מחריש אוזניים.
הגברים חתיכים, הנשים זדוניות, התלת מימד נראה מצויין, והדם הממוחשב משפריץ אפילו כשמישהו מקנח את האף. בזמן שקטעי הפעולה די מרהיבים, כל הפילרים באמצע הרדימו אותי לחלוטין. מצד שני, גם עם "300" הקודם לקח לי זמן לפני שהודיתי שאני מחבב אותו, אז אולי מתישהו אצפה גם בחדש שוב ואראה שהוא פחות חיוור ממה שהוא נראה לי בצפייה ראשונה. אבל אני לגמרי יכול להמליץ עליו בקטע של סרט מטופש, מרהיב ונטול כל משמעות.

הדאבל פיצ'ר: "השופט דראד" (Dredd)
אחרי שדיברנו על סרטים איטלקיים וישראלים, על תימות ועל עלילות מקבילות, אני מרשה לעצמי להציע לכם דאבל פיצ'ר שכולו אלימות טהורה, שיעביר לכם ערב מלא אדרנלין ולנה האדי.
"השופט דראד" שמשום מה שמתי לעצמי כמטרה לחשוף כמה שיותר אנשים אליו, היה אחת ההפתעות הכי גדולות של 2012. נכנסתי אליו במטרה לקבל סרט אקשן מטופש ונטול סיבה, וקיבלתי את אחת ההנאות הקולנועיות הכי גדולות של הזמן האחרון. כמה כיף היה לי הסרט המדמם הזה, על סטיותיו הנפשיות והתפלשותו האלימה.
נראה לי ש"300: עליית האימפריה" יילך נהדר עם "השופט דראד" גם בגלל תפיסת האלימות הבאמת מופרעת שלו, גם בגלל שבמרכזו עומד גבר "עשוי ללא חת" שמוצא את עצמו במלחמה עם האישה האכזרית והמטונפת ביותר בעולם, וגם לנה האדי. אז נכון שבעלילות יוון ופרס היא דמות חיובית, ובסרט השני היא אם כל רשע, אבל העיקר שהיא שם.
אני משום מה מרגיש שלא מספיק אנשים ראו את "השופט דראד" מודל 2012 (את הגרסה המוקדמת עם סליבסטר סטאלון לא ראיתי), ואני בהחלט יוצא מנקודת הנחה שלא כולם יהנו בו כמוני, אבל לז'אנר שלו הוא מצטיין, בטח בהתחשב באכזבות הרבות שחווינו לאחרונה.

לעוד דאבל פיצ'רים, לחצו על התגית למטה.