סקירה עצמאית משולשת: "פיט סטופ", "פרוטבייל", "טינופת"

שלושה סרטים עצמאיים משנת 2013 הצטברו אצלי לאחרונה, ושלושתם סרטים שרציתי לכתוב עליהם כבר כמה זמן. "פרוטיבייל" נמצא כרגע ב-VOD ותוכלו למצוא אותו שם, אם תבחרו, אך עתידם של השאר איננו ברור, ולא נראה שהם יוקרנו בבתי הקולנוע או ישודרו בערוצי הטלוויזיה בקרוב.

"פיט סטופ" (Pit Stop) הוא פצצת פסטיבלים מהשנה שעברה, שהתחיל את דרכו בסאנדנס, המשיך לפסטיבל SXSW הטקסני, ועדיין ממשיך להכות בעיקר את סביבת פסטיבלי הקולנוע הגאה.
"פרוטבייל" ידוע יותר בשמו המלא "תחנת פרוטבייל" (Fruitvale Station), השם בו הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. מדובר באחד הסרטים העצמאיים המדוברים ביותר של השנה האחרונה, הוא זכה בשני הפרסים המרכזיים של סאנדנס ונלקח תחת חסותו של הארווי וויינשטין, מה שהיה אמור להבטיח לו עתיד אוסקרי מזהיר. זה לא קרה, ואני לגמרי מבין למה.
"טינופת" (תרגום שלי ל-"Filth") מגיע אלינו מבריטניה, והוא סוג של תצוגת יכולת של השחקן האהוב-עד-מאוד ג'יימס מקאבוי ("אקס-מן: התחלה"), שזכה על כך בפרסי ה-BIFTA, פרסי הקולנוע העצמאי של בריטניה. הסרט היה מועמד לפרסי ההישג ההפקתי, הבימוי, ושני שחקני המשנה.

אחד מהסרטים האלו הוא הפתעה גדולה ומרגשת, האחד חביב בדרכו שלו אך מעט מפוספס, והשלישי חלש במיוחד. מי הוא מי? הנה…

"פיט סטופ" – Pit Stop

זהו סרטו הרביעי באורך מלא של ין טאן, במאי אמריקאי ממוצא מלזי. לא ראיתי אף אחד מסרטיו עד כה, אבל "פיט סטופ", שכאמור עושה סיבוב פסטיבלים מרשים במיוחד, בהחלט גרם לי לרצות לראות אותם. בעיקר בגלל שעל פניו נדמה שהסרט הוא עוד דרמת-סאנדנס שקטה ורגילה, עם מוזיקת פסנתר ברקע, שוטים סטטיים של רחובות ושדות בפרינג' של אמריקה, ודמויות יושבות על ספות לצד מנורת לילה עם בקבוק בירה ובוהות לחלל – אבל בעצם מדובר בהרבה יותר מזה.
לסרט יש מבנה נראטיבי מקסים ועבודת בימוי מאוד ספציפית, שהופכת אותו להפתעה גדולה ואפילו מעוררת קנאה בפשטות ההפקתית שלה לעומת העושר הרגשי הגדול שהוא מצליח לייצר.

הסרט נפתח בתמונה של תחנת דלק וחנות נוחות טקסנית. רכב אחד מגיע וחונה, ממנו יוצא גבר ונכנס לחנות. אחרי כמה שניות מגיע רכב אחר. בחור יוצא ממנו, ונכנס לחנות בדיוק כשהראשון יוצא. הם לא שמים לב אחד לשני וממשיכים הלאה בחייהם.
מהנקודה הזו הסרט עוקב אחרי שני הגברים האלה לסירוגין, סצנה סצנה, ומציג את חייהם במקביל על אף שאין בינהם שום קשר. האחד, גייב, חי בקשר אפלטוני עם אישה וילדה שהוא מגדל במשותף, ומנסה להתגבר על פרידה קשה שממנה קשה לו להשתחרר; השני, ארנסטו, כלוא בין בן זוגו שעבר תאונה ונמצא במצב של קומה, ובחור צעיר שמנצל את הכנסת האורחים שלו.
היופי של הכתיבה ב"פיט סטופ" היא הדרך שבה בעצם שני הסיפורים של הגברים האלו, שגרים די בסמוך אבל לא מודעים זה לזה, הוא שסיפוריהם מהדהדים באופן רעיוני לזה של האחר, וככה נוצר סרט על שתי דמויות שעוברות כל אחת את המסע שלה, אבל בעצם חוות את אותו הדבר ומתמודדות אתו אחרת. הסרט חוקר את יחסי התלות שלהם עם הסביבה, את החרטות והבחירות שעשו בחייהם, והכל בצורה כל כך עדינה ומציאותית, שבאמת אי אפשר שלא להתאהב בהם.
כל מהלך שעוברת אחת הדמויות מוצג באופן מעט שונה אצל הדמות השנייה, כך שהקשר בינהם נוצר אך ורק בראשם של הצופים, והרצון וההזדהות אליהם גוברים ככל שהסרט ממשיך.

משום מה הטריילר של הסרט והפוסטר מנסים להציג את זה כדרמה רומנטית, אבל האמת היא שזה שיווק די בעייתי כי מי שיבוא בתקווה למצוא "הר ברוקבק" חדש, קצת ייצא מתוסכל. ייקח המון זמן עד ששני הגיבורים שלנו ייפגשו, אבל כשזה יקרה, האפקט יהיה כל כך משמעותי שזה יהיה שווה את הציפייה.

ביל הק ומרקוס דה-אנדה מגלמים את התפקידים הראשיים. אני לא חושב שנתקלתי באף אחד משניהם בעבר, אבל אני מקווה שימשיכו ללהק אותם. הפנים הכי מוכרות בסרט הם של איימי סיימיץ, השחקנית/קולנוענית שפשוט אי אפשר היה להמנע ממנה בשנת 2013. היא הופיעה בתפקיד הראשי ב"אפסטרים קולור" (הגדול שבסרטי 2013, בעיני), ובתפקי משנה בסרט האימה You're Next, שסוקר אצלנו גם. היא הופיעה בעוד שלושה סרטים נוספים בשנה החולפת, בסדרה "The Killing" ו"חוק וסדר". סיימיץ היא גם במאית ועורכת. אז כל הכבוד וכאלה.

יתרון נוסף של "פיט סטופ" הוא העובדה שהוא סרט שמתעסק בדמויות חד-מיניות אבל הוא בטוח לצפייה לכל הגילאים, הסוגים והמינים. אין בו סצנות בוטות מבחינה מינית או מילולית, ואין בו שום דבר שעלול להרתיע מישהו מהצופים, מעבר לאלו שלא אוהבים סרטים שלוקחים את הזמן שלהם. מקווה שהוא אולי יצוץ באחד מפסטיבלי הקולנוע בארץ.

"פרוטבייל" – Fruitvale Station

מהרגע שהוקרן בפסטיבל סאנדנס, קשה היה לי להתחמק מהסרט הזה. נדמה שכולם ממהרים לחגוג אותו, את עבודת הביכורים של ראיין קוגלר, ואת משחקו של מייקל בי. ג'ורדן ("הדייט שהביך אותי"). הסרט זכה בשני הפרסים המרכזיים של פסטיבל הקולנוע האמריקני העצמאי והוא נרכש להפצה במהרה על ידי "ווינשטין קומפני". כנראה השאיפה הכי גדולה של כל סרט שמגיע לסאנדנס.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שסופו ידוע מראש, אבל אני הולך להתנסח באופן זהיר. קחו בחשבון שזה מסוג הסרטים שבונה על כך שתכירו את הסוף הסיפור שלו כדי שכל מיני דברים קטנים במהלך הצפייה יבלטו לכם יותר.
אוסקר גרנט (ג'ורדן) הוא בחור צעיר ממוצא אפרו-אמריקני שחי בצד הלא נכון של פסי הרכבת. הוא מנסה למצוא לעצמו עבודה כדי שיוכל לשאת את חברתו ואם ילדתו. לרוע מזלו, בעת יציאה עם חברים בליל הסליבסטר, ג'ורדן נקלע למקום הלא נכון בזמן האחרון בתקרית שזעזעה את ארצות הברית לפני כמה שנים.
אני מניח שקוגלר וצוותו נגעו באיזשהו עצב חשוף בעשיית הסרט הזה כי אין לי שום דרך להסביר את החיבה המוגזמת לה זכה הסרט. יכול להיות שגם כמות הציפיות אליה הגעתי לצפייה היא שבסופו של דבר בלבלה אותי, ממש כמו שקרה עם זוכה סאנדנס אחר על הקושי של שחורי העור בארצות הברית, "פרשס".

יש לסרט התנגשות די קיצונית בין בימוי נקי וחכם המגובה במשחק נהדר, אל מול תסריט כל כך צורם ובוטה, שחוויית הצפייה בו הופכת למתסכלת במיוחד. קוגלר מתעקש להפוך את אוסקר לסוג של קדוש, כנראה כדי שנגיב באופן חריף ורגשי יותר לאירוע בו הוא לוקח חלק בסוף הסרט, והתוצאה היא סרט שנורא רוצה להיות ריאליסטי ועדין, אבל יוצא מתוסרט מדי ולא אמין בעליל.
הדוגמא החריפה ביותר (לא ספויילר) היא סצנה נטולת כל הקשר עלילתי – אלא רק תימתי – בו אוסקר נתקל בכלב עזוב בתחנת הדלק. הרגע הזה כל כך צורם בניסיון של הסרט להשוות בין אוסקר והכלב שהוא גובל בפארודיה. גם רגע מקדים בסופר-מרקט עם בחורה לבנה ומבולבלת יוצא מתחנף ומוזר.

ג'ורדן אכן מצויין בתפקיד אוסקר, ואליו מצטרפות זוכת האוסקר אוקטביה ספנסר ("העזרה") והשחקנית הצעירה מלוני דיאז שככל שהסרט מתקדם רק גונבת יותר ויותר את ההצגה והופכת לדבר המצטיין בו.
אני מצאתי את "פרוטבייל" שקוף, חנפני ונטול תחכום באופן מרתיע. הסיפור של אוסקר הוא סיפור מטריד שיכל היה להיות סרט הרבה יותר חזק מזה.

"טינופת" – Filth

אחד הסרטים שהכי קיוויתי שימצא את דרכו אלינו, איכשהו לא מצא בית חם. חבל כי כן מדובר בסרט שהמסך הגדול יחמיא לו, על אף שהוא בשום אופן איננו צפיית חובה.

ג'יימס מקאבוי (ההורס) מגלם את ברוס רוברטסון, שוטר צעיר ששואף להגיע גבוה בסולם המשטרתי, ובשביל זה הוא לא יבחל באמצעים כולל שקר, מרמה, גניבה, בגידה, סכסוך, ופחות או יותר כל מניפולציה שאפשר להעלות על הדעת. כל זה בזמן שהוא מסניף ומעשן ללא הפסקה, משתכר, מזיין ובאופן כללי משתדל להיות אחת הדמויות הכי נאלחות בסביבה.
המשימה של מקאבוי והבמאי ג'ון ס. ביירד, היא לגרום לנו כן להזדהות ולאהוב את רוברטסון. הם עושים לעצמם את הדרך מעט קלה: הם מסתמכים על הקסם האישי העצום של מקאבוי, וכמובן טורחים לחשוף לנו מדי פעם שמתחת לחזירות הבלתי נגמרת מסתתר כאב גדול שרובינו לא היינו יכולים להכיל.

"טינופת" הוא מופרע וקיצוני הרבה פחות ממה שהוא היה רוצה להיות. למעשה, הוא מעט מאכזב בהקשר הזה. הדמות הראשית שלו, והשם שניתן לו, אמורים היו להוביל אותנו לעולם רקוב ואפל, אבל האמת היא שחוץ מכמה גסויות ואיזו סצנת מין סמי-לבושה, הסרט לא מקיים את ההבטחה. יש לו בכל זאת עיצוב מגניב וצילומים משוגעים, אבל לעומת "טריינספוטינג", שזקן ממנו בכמעט 20 שנה, הוא פרוע בערך כמו "נאום המלך".

לצדו של מקאבוי מככבים נציג "סוף העולם" אדי מרסן המצויין כהרגלו, שירלי הנדרסון המוזרה כהרגלה, אימוג'ין פוטס היפה כהרגלה, ג'יימי בל שלנצח יהיה בילי אליוט לא משנה כמה ינסה שלא, ג'ים ברודבנט שהוא תמיד תוספת מוצלחת, ועוד כמה פרצופים בריטיים מוכרים.
הסרט מבוסס על ספרו של אירווין וולש אותו כתב חמש שנים לאחר "טריינספוטינג". לצערי לא קראתי אותו, אבל יש לי הרגשה שהספר טוב יותר.