"יפה לנצח", סקירה

מאיפה להתחיל את הסקירה על הסרט הזה? סרט קשה לי לשים את האצבע על הנקודה בה הוא מתחיל או לענות על השאלה האם הוא בכלל מסתיים ברגע שהדימוי האחרון כבה? איני יודע כיצד לא להישמע נלהב מדי מצד אחד ובו זמנית להרתיע את הקוראים מפני יצירה שכל תיאור שלה יגרום לתחושה כי היא לא נגישה.

זאת בעוד שבמידה רבה, ההפך הוא הנכון – "יפה לנצח" (La grande bellezza באיטלקית, או ה" יופי הגדול" בעברית לא של מפיצים) הוא סרט שדי קל להתמסר לו, להבין בו את המתרחש לפחות ברמת השטח, גם אם חלק ממנו נותר תלוי בפרשנות הצופה. נכון, הוא לא ממש בונה עלילה שמתפתחת בצורה הרגילה, אלא יותר נע בין אפיזודות אשר מתחברות לשלם ורק מרמזות על התהליך שעובר הגיבור. נכון, הסרט ארוך מאוד, כ-142 דקות, ובמקרה שלו אתם תרצו לשבת במהלך כל הקרדיטים שמוקרנים על גבי שוט שהוא מרהיב. יש בסרט דברים שלא ממש מתחברים, אולי כי הטבע שלהם נועד מראש שלא ממש להתחבר. אבל זה סרט שלדעתי הוא יותר מתצוגת פאר קולנועית של אמן קולנוע אשר תמיד שלט בטכניקה שלו ויצר שוטים "בלתי אפשריים". מדובר בהרהור מרגש ואוהב על החיים, בפחד מפני המוות ובהצדעה לחי באשר הוא חי, לתרבות גבוהה ולתרבות נמוכה, לאדם החווה את העולם מולו ולפעמים נשבר מעט, לאדם הרוצה רק להפיק הנאה אבל בסופו של דבר הקשר הרגשי שלו לבני האדם האחרים חזק ממנו.

עלילת הסרט כאמור די פשוטה. הגיבור הינו ג'פ גאמברדלה. לפני 40 שנה הוא כתב ספר שזכה להערכה רבה בחוגים הספרותיים ומאז לא כתב רומן נוסף אלא עבר לרומא והפך ל"מלך" של חיי הלילה של החברה הגבוהה וגם לעיתונאי תרבות/רכילות משפיע. בתחילת הסרט הוא חוגג 65 וחושב מחדש על חייו, למרות שהוא לא מראה את זה כלפי חוץ – הוא ממשיך לפקוד מסיבות, לאחר בביתו אנשי תרבות, לנהל רומנים קצרי מועד (לכאורה). אלא שפה ושם משתלבת קריינות של הגיבור של מה שיכול להיות פתיחה לספרו הבא, חזרה לעולם היצירה האישית לאחר עשורים של הסתכלות מן הצד.

הסרט של סורנטינו נע גם הוא בין הסתכלות מן הצד על החיים לבין תיאור של חוויות אישיות משמעותיות. אבל ההסתכלות שלו מן הצד תמיד מורכבות מן הנדמה: דומה כי הוא מוצא יופי והזדהות כמעט בכל דבר, גם בסצנות אשר נראות ממבט ראשון כסאטיריות ומזלזלות – ילדה המוצגת כאמנית חדשנית, איש דת בכיר המדבר רק על מתכונים, תור עצום למנתח פלסטי יוקרתי, מועדון חשפנות ומסיבת ענק – כל אלו מוצגים בו זמנית במלוא הגיחוך שלהם, וההבנה. יש בסרט רק מקרים בודדים בהם חשתי כי הטון של הגיבור – ושל הבמאי – הם ביקורתיים. מדובר במקרים שונים, אך בהם הבוז הוא למי שחושב שהוא טוב מאחרים, מציג את עצמו כנעלה מבחינה אמנותית או ערכית.

הגיבור מחפש אחר "היופי הגדול" והוא יודע שעל מנת למצוא אותו הוא צריך לחפש לא רק בגנים ובארמונות היוקרה המרהיבים של רומא, אלא בכלל העולם, או לפחות בכל העולם שהוא מכיר. הסרט מרהיב ביופיו -הן בשל עבודת הבימוי והן בשל הלוקיישן, אבל היופי שהוא מתאר הוא כזה אשר צריך להיות נוכח בכל מקום, במידה זו המילה "נצח" המופיעה רק בשמו העברי של הסרט, אולי קצת מתאימה. חשובה רק מעט פחות לקריאת הסרט היא כותרת הרומן עטור השבחים שכתב הגיבור בעברו – "המנגנון האנושי". דומה כי הסרט דן גם בזה, בדרך בה בני אדם מתנהגים בכל סיטואציה, ברגעי פאר ושפל והסרט מכיל לא מעט רגעים שהם גם כאלו וגם כאלו.

המנגנון הזה מכיל לא רק חיים, אלא גם מוות. במידה רבה, אם בסרט יש משבר, זוהי התמודדות עם המוות שיכול לבוא פתאום. דימויי הפתיחה של הסרט, אשר אינם קשורים עלילתית לשאר היצירה, דנים בכך בדרך ייחודית. המוות יעלה לדיון עוד מספר פעמים במהלך היצירה – כשאלה שאין עליה מענה. "יפה לנצח" מסרב לקבוע אם המוות הוא אכן סוף או האם יש דרך כלשהי להתמודד עם נוכחותו. כדרכן של יצירות, הסרט משאיר הרבה מן הפרשנות בנושא זה ובכל נושא אחר למתבונן – הסרט אינו ההגדרה של סורנטינו לחיפוש אחר יופי, אלא הצעה לצופה לחפש אותו ביצירה ומחוצה לה.

השוואה קולנועית אחת היא לקולנוע של פדריקו פליני, שכמו סורנטינו היה אמן בשליטה באמצעי המדיום, ביצירת רגעים דימויי קרקס וחלום וכמו בסרט הזה, התבסס יותר על רצף אפיזודות מתסריט לינארי. הקשר הבולט במיוחד הוא לסרט "לה דולצ'ה ויטה" (החיים מתוקים) של פליני – אשר גם הוא מתעסק בעיתונאי תרבות/רכילות ברומא וניתן לומר כי יש דמיון באורח החיים של שני הגיבורים, פרט לכך שבסרט של סורנטינו הגיבור הוא מבוגר יותר. אבל בעוד אצל פליני הכותרת הייתה אירונית והסרט הצביע על משהו שחסר בחיים הזוהרים לכאורה שחי הגיבור, "יפה לנצח" עובר בעצב על כך שיש ריקנות בחיים הטובים וחוזר למצוא בהם עומק, או לפחות אופציה לעומק. בעוד הסרט של פליני העלה שאלות קיומיות דרך דמות משנית שעושה מעשה קיצוני בחייה ומכניסה לסרט דיון פילוסופי בו הטיעונים פחות או יותר מושמעים ישירות, סורנטינו מרגיש טבעי יותר בחומרים אינטלקטואלים ולכן משאיר את כל הדיונים ברמה מרומזת בהרבה.

המעלות של הסרט קשורות במידה רבה לבמאי שהוא בעל חזון ייחודי בכל סרטיו, גם אם לא תמיד הרמה שלהם הייתה אחידה או כזו אשר זכתה להערכה גורפת. שני משתפי פעולה פחות או יותר קבועים של סורנטינו עושים בסרט עבודה מרהיבה: הצלם לוקה ביגצי יוצר לא מעט שוטים הנראים בלתי אפשריים בסרט אבל כל הזמן גורם לכל דימוי, כל דימוי, להיראות מרשים ומהפנט. אבל דומה שמעבר לשליטה בצילום, פסקול או עריכה, הלב של הסרט מצוי בגורם האנושי, המובא ברוב סרטי סורנטינו דרך השחקן טוני סרבילו. כנראה שהיופי האנושי טמון בשחקן אשר יכול לבטא את כל מנעד הרגשות באמצעים דקים – סרבילו אמין בתור גנגסטר ומנהיג כשם שהוא אמין בתור אמן מיוסר או אדם פשוט ודומה כי בסרט הזה הוא סך כל תפקידיו, כאשר מעל הכל עומדת בהופעתו תחושה של חמלה לסביבה שהוא מצליח להעביר השד יודע איך.

לא עבר זמן רב מאז הצפייה, אבל התחושה היא ש"יפה לנצח" יישאר עימי. אם לא כמכלול, אז כרצף דימויים. יש בו כמות כמעט לא נתפסת של סצנות מקוריות ומבריקות, מה שהופך אותו לארוך מאוד, אולי ארוך מדי. אבל באמת שקשה לבחור מה להוריד בסרט שמכיל הרבה מאוד סוגים של רגעי קסם, אשר אני מעדיף לא לחשוף אותם כאן, מוטב כי הקורא יופתע מעט כאשר הוא יתעטף בתוך עולם הסרט. למרות הצגת היצירה כאופציה של אפיזודות בהחלט יש בו התפתחות, הוא חותר לאנשהו, הגיבור משתנה מסצנה לסצנה ועובר שינוי – אבל הסרט לא ממש מגיע לסיום. דקות הסיום של "יפה לנצח" יכולת באותה מידה להיות הקדמה לסצנת הפתיחה ואני מניח כי בצפייה שנייה, הסרט שוב יוסיף להתבגר בעיני הצופה.

עם כל האמור לעיל, אני מניח שיהיו צופים אשר יגידו כי הסרט הוא מפגן של ראוותנות בלבד, עם מעט עולם מעבר לכך. אינני יודע אם אין צדק בדברם, רק אציין שעבורי הסרט עורר משמעות, עורר חשיבה, עורר כאב. וגם גרם לסוג של אושר, אשר מתרגש לעיתים במפגש עם יצירת אמנות אשר מראה משהו מוכר מן העולם באור חדש, זוהר.