דאבל פיצ'ר: "היא", "עומאר", "מעשה בהרג"

מחר יוכרזו המועמדים לאוסקר ואז נדע אם שלושת הסרטים בכותרת אכן מקבלים תואר מועמדות. "היא" מתמודד סביר לחלוטין בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "עומאר" הוא אחד מתשעת הסרטים שמתמודדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ו"מעשה בהרג" הוא כנראה הסרט התיעודי המדובר ביותר של 2013 ורק על פי זה סביר שיגיע אל חמשת המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך. אז כן, יש לנו דאבל פיצ'ר אוסקרי למדי הפעם. ככה זה בינואר.

"היא" כבר הספיק להפוך לחביב המבקרים הראשון של 2014 עם התלהבות סוחפת מכל מקום (עופר, למשל). המצב של "עומאר" קצת יותר מורכב כי לפחות על פי טבלת המבקרים של סינמסקופ, כן יש חיבה אליו להוציא את נציגי סריטה/עכבר העיר שהם אורון ואני. "עומאר" קיבל ממני את הציון הנמוך ביותר שאי פעם נתתי לסרט מאז שהצטרפתי לטבלה, ובהתחשב בעובדה שאני גם זה שהוריד את הממוצע של "היא", יוצא שאני קצת הגרינץ' של הטבלה הפעם.
"מעשה בהרג" לא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ, אך קיבל את 15 הדקות שלו במדינתנו בפסטיבל דוק-אביב האחרון. כרגע עתידו הטלוויזיוני איננו ידוע, אבל הוא כן מוקרן בכל מיני אירועים וכנסים ברחבי הארץ, אז אם תחפשו היטב תוכלו למצוא אותו.

ועכשיו נעבור לחלק הדאבל פיצ'רי של היום, עם קצת מהתרשמותי האישית על הסרטים האלו, וכמובן סרט נוסף מהעבר שיכול ללכת איתם מעולה. או לפחות מעניין. או לפחות מסקרן. או משהו.

הסרט המרכזי: "היא" (Her)
הפעם אני מוצא את עצמי מחוץ למקהלה. זה לא שאני חושב שסרטו החדש של ספייק ג'ונז איננו סרט טוב. אני יכול להגיד באופן הכי אובייקטיבי שאני מסוגל שהוא טוב יותר מרוב הסרטים שמוקרנים כרגע בקולנוע, אבל קסמו לא השפיע עליי. אמנם חואקין פיניקס מרהיב כהרגלו ומבהיר שוב למי שלא השתכנע שהוא אחד השחקנים הכי טובים בעולם כנראה אי פעם, אמנם לסרט יש עדינות רבה וסצנות יפהפיות, אמנם ג'ונז הוא נכס שחייב לתת לנו סרטים בקצב יותר גבוה – אבל על אף כל אלה, אני נשארתי בחוץ. מצאתי את העלילה הדיסטופית, על בחור בודד שמפתח קשר עם תוכנה קולית, סכמטית מאוד, ותוקפת יותר מדי נושאים, מטפלת בהם לרגע ונוטשת אותם כמו פרק במאמר. בסופו של דבר הרגשתי שהסרט גם ארוך מדי ולא נורא מעניין במה שיש לו להגיד. ושוב, אני מבין ומקנא בכל עשרות חברי שהתרגשו ממנו ואימצו אותו אל ליבם, אבל אני נותרתי קר אליו.

הדאבל פיצ'ר: "רחם" (Womb)
וזה מביא אותי לסרט המצוות, אותו פגשתי בפסטיבל חיפה 2010 (אלוהים, אני זקן). גם "רחם" יפהפה ויזואלית, מסקרן ובעל אמירה ייחודית, והכל דרך בניית עולם עתידני אך ריאליסטי במיוחד. וגם הוא ריגש הרבה מהאנשים שאני מכיר, וגם אותו יכולתי רק להעריך מרחוק.
מעבר לקרירות הוויזואלית המרשימה של שני הסרטים, והשקט המוזר והמהפנט שבו הם שוחים, שני הסרטים מדברים על אהבה שהיא נגד הדברים שאנחנו מכירים, נגד מה ש"טבעי" לנו. סרטו של הבמאי ההונגרי המופלא בנס פילגאף ("דילר", "זו רק הרוח") מתרחש בעתיד הקרוב כאשר טכנולוגיית השיבוט היא עניין מציאותי. על אף התנגדות החברה המסורתית, כבר ניתן לקחת גנים של אדם ולייצר שעתוק מוחלט שלו באמצעים טבעיים של לידה. בסרט מאבדת אישה צעירה (אווה גרין, קפואה מתמיד) את אהוב ליבה בתאונת דרכים, ומחליטה לשבט אותו. כך יוצא שהיא יולדת תאום גנטי של אהובה המת.
כמו ב"היא" גם פה מתמודדת דמות עם בדידות גדולה ועם אהבה שלא מתקבלת על ידי הסביבה. גם פה השאלה מהו אנושי באה לידי ביטוי ומציתה אין ספור מחשבות ותהיות. יש בסרט סצנה אחת שלעולם לא תצא לי מהראש הכוללת קבירת דינוזאור צעצוע, שטומנת בחובה את כל ה-DNA של הסרט: מהו יצור אמיתי ומה לא, ומי יקבע לנו למה להתגעגע ומה לאהוב.
"רחם" לא זכה לתהודה גדולה כמו "היא", ואולי בצדק, אבל שווה לחזור ולבדוק אותו, לראות איך הקולנוע מתמודד עם יחסי הקרבה-טכנולוגיה בארבע השנים האחרונות.

הסרט המרכזי: "עומאר" (Omar)
נציג פלשתין לפרס האוסקר הוא סרטו החדש של האני אבו-אסעד שמפורסם במחוזותינו בעיקר בזכות סרטו הקודם שהיה מועמד בקטגוריה הזו, "גן עדן עכשיו". "עומאר" התפרסם עוד בקיץ כאשר צופים רבים טענו שהוא הגרסה הפלשתינית ל"בית לחם", בעיקר כי שני הסרטים סובבים סביב צעיר ערבי ויחסיו עם סוכן שב"כ ישראלי. בתום הצפייה הרגשתי שההשוואה לא מחזיקה מים. גם מפני שאלו שני סרטים שונים לחלוטין מבחינת הוייב והנראטיב שלהם, אבל בעיקר מכיוון שיחסי הערבי-שב"כניק הם רק חלק מתוך עלילת "עומאר" ולא הדבר המרכזי בה כפי שגרמו לנו לחשוב.
אני חושב ש"עומאר" הוא סרט מאוד לא טוב, כי הוא לא הצליח לייצר אצלי שום הזדהות או הבנה של המתרחש, וכי ויזואלית הוא בעייתי. הוא כל כך אכזב אותי שאפילו התחלתי לחשוב האם חיבתי הגדולה ל"גן עדן עכשיו" מוצדקת. סרטו הקודם של אבו-אסעד היה אחד הסרטים האהובים עלי משנת 2005, והאמת היא שאני קצת מפחד לצפות בו שוב בשלב זה.

הדאבל פיצ'ר: "ארבעה אריות" (Four Lions)
אני הולך להסתבך בגלל זה.
"ארבעה אריות" הוא קומדיה בריטית חסרת רחמים של כריסטופר מוריס, שמשום מה איש לא נתן לה את הכבוד הראוי לה. אני צפיתי בה בפסטיבל ירושלים בשנת 2010 וצחקתי כל כך חזק שבאיזשהו שלב התפדחתי.
הסרט מתאר ארבעה טרוריסטים מוסלמים בבריטניה, כל אחד טיפש יותר מהשני, בדרכם לבצע פיגוע טרור במרתון מסורתי שמתרחש בלונדון. העניין הוא כזה: פיגועי טרור זה לא מצחיק, קיצוניות דתית היא לא דבר מצחיק, הומור התוקף פלח מיעוטים הוא לא דבר מצחיק. לפחות לא משהו שמצחיק אותי. אבל ככל ש"ארבעה אריות" מתקדם הוא מטשטש את כל העכבות האלו, והופך להיות אנרכיה מוחלטת שאסור לצחוק ממנה, אבל אי אפשר שלא. בעיניי, זה מה שהופך קומדיה לקלאסית.
הדאבל פיצ'ר עם "עומאר" הוא מעט ציני, אבל תוך כדי הצפייה חזרתי שוב ושוב במחשבתי ל"ארבעה אריות" וזה קצת עזר לי לעבור את הצפייה. תא הטרור המוסלמי שמוצג בשני הסרטים האלו מזכיר יותר מדי זה את זה בשביל שאוכל לשמור על הפוליטקלי-קורקט של הפינה השבועית.

הסרט המרכזי: "מעשה בהרג" (The Act of Killing)
הבמאי ג'ושוע אופנהיימר פנה אל כמה אנשים שהיו חלק מההרג השיטתי וצמא הדם באינדונזיה בשנות השישים, שמסתובבים חופשיים כי הם רצחו בשירות הצבא, ומבקש מהם לשחזר את סצנות העינויים וההרג בעזרת ז'אנרים של סרטים. הוא מציב לרשותם צוות צילום ויחד הם בונים שחזור אומנותי של הזוועות הבלתי אפשריות שעשו בעבר, דבר מה שמאז שדרג אותם בעיני החברה האינדונזית. אופנהיימר נוגע בנושאים כמו אלימות מושרשת בחברה, הערצה, השפעת הקולנוע, אלימות, חרטה ונקודת מבט אישית.
מה שהכי מפליא בסרט הזה – כנראה הסרט התיעודי המדובר ביותר של 2013 לצד "סיפורים שאנו מספרים" – הוא איך היה אפשר לקחת רעיון כל כך מבריק וייחודי ולהוציא סרט כל כך לא מעניין. על פני 110 דקות הרגשתי שזו הצפייה הארוכה ביותר שהייתה לי מזה הרבה זמן. אני לא יודע איפה התחיל הקצר שלי עם הסרט הדני, אבל האהדה הגדולה אליו מכל עבר מבהירה שכנראה משהו נקודתי בי פשוט לא התחבר לסרט הזה. אני חושב שהוא ארוך באופן קיצוני ממה שהוא אמור להיות, ולרגע לא היה לי ברור מה הטעם בו. אז כן, זה מדהים לראות איך החלאות האלו מדברים באופן כל כך שווה נפש לגבי עברם, אבל זה לא מחזיק הרבה זמן.

הדאבל פיצ'ר: "רגע של תמימות" (Moment of Inoccent)
משום מה כל האנשים שמאוד נלהבים מהסרט הזה לא מזכירים את יצירת המופת הקטנה שמוחסן מחמלבאף (מאנשי השנה של סריטה) ביים בשנת 1996. הסרט אמנם קצת יותר בדיוני מתיעודי, אבל הולך על אותם מקומות נראטיביים של "מעשה בהרג" ובונה את אחד הסרטים הכי יפים ומרגשים שנעשו מאז ומעולם. זה נשמע לכם משפט דרמטי, ואתם צודקים, אבל בעיני הוא לגמרי נכון.
הסרט מתאר את מחמלבאף עצמו מביים סרט על ילדותו ועל תקרית אחת ששינתה את חייו: בגיל 17 דקר את אחד מאנשי המשמר ונכלא על כך. הוא עשה זאת בעזרת נערה צעירה שפיתתה את השומר והסיחה את תשומת ליבו. שנים לאחר מכן, מחמלבאף חוזר לזירה ומבקש מהשומר אותו דקר לעזור בהפקת הסרט. והחלק הכי מרגש ונפלא, הוא שהשומר בכלל לא נורא מתייחס לעניין הדקירה, אבל מה ששובר את ליבו הוא אחר לגמרי. כמובן שלא אהרוס, אבל אני מבטיח שלא תשאר עין יבשה אחת בחדר.
"רגע של תמימות" גם הוא סרט על הקו של חרטות העבר כפי שהן משתקפות בדימויים קולנועיים של שחזור וכפרה. יחד עם "מעשה בהרג" בכלל מעניין לראות את שתי הגישות השונות. הסרט האיראני, בכל אספקט, מנצח בגדול.