"לשבור את הקרח", סקירה

זו כבר מסורת, נבזית במיוחד, אבל קשה להתכחש לעובדות – סרטים מונפשים לא ממש מוצגים בישראל בדיבוב המקורי שלהם. בשנה שעברה עלו לאקרנים בדרך כלל שתי הגרסאות, האנגלית והעברית, אבל הלועזית שובצה בשעות לא נוחות והתפוגגה מבתי הקולנוע בתוך שבוע-שבועיים. כך פספסתי את "לשבור את הקרח" (Frozen), הנוכחי של אולפני וולט דיסני (להבדיל מדיסני-פיקסאר, דיסני-ישר-לדי.וי.די, דיסני-מארוול ודיסני-לוקאס), שעלה לאקרנים בחג החנוכה האחרון, יחד עם עוד טון וחצי של סרטי אנימציה חסרי ייחוד וחן. העניין הוא שהייתי די בסדר עם הפספוס הזה, בעיקר משום שלא ידעתי מה אני מפספס.

מסע הפרסום די הרחיק אותי מהסרט. החל מהטריילר שהציג אותו בתור עוד יציאה מודעת לעצמה של דיסני, ועד לעובדה שהסרט מוצג ככזה מהאנשים שהביאו לכם את "פלונטר" (נו באמת) ו"ראלף ההורס" (שאיכזב אותי למדי). הרי יש סיבה שאני ניגש בחשש לסרטים של דיסני, שלא ממש ממלאים יותר את ליבי שמחה כמו פעם, ונשארו בגבולות החביב במקרה הטוב, או במקרים הפחות ראויים להנצחה, הלכו לכיוון של אני-לא-מאמין-שזאת-הגיבורה-היא-כה-מעצבנת. רק אזכיר, או אתוודה לראשונה, שאני מחובבי "בולט" ו"לפגוש את הרובינסונים", אבל גם זה כבר היה לפני יותר מחמש שנים. העניין הוא שבשנות האלפיים, דיסני נתנו לפיקסאר לעשות את העבודה עבורם, עד שרכשו אותם לבסוף. כך שיצא וצפיתי בנסיונות הלא מספיק מוצלחים לטעמי של דיסני לחזור לעצמם, אבל גם לגמרי לא ציפיתי לכלום מכלום.

אבל אז החלו להגיע התגובות על "פרוזן". לא שיט שקראתי איפשהו באינטרנט מאנשים זרים, אלא שיווק מפה לאוזן שתמיד מוציא אנשים מהבית. אנשים ונשים בסביבתי הקרובה פשוט נשפכו על הסרט הזה, מה ששינה את דעתי. מסוקרן וכמעט נרגש, שמעתי על הקרנה מיוחדת בסינמטק חולון, בשיתוף עם עין הדג, של הגרסה האנגלית והתלת-מימדית של הסרט. כך יצא שצפיתי בסרט באולם מלא במבוגרים לחים ורוטטים מאושר קל עד כבד, ללא זאטוטים למקרה שתהיתם או תהיתן. רק לחשוב על כמות ההמלצות שתצא מהאולם הזה, מלווה בבאסה שאין יותר איפה לצפות בסרט בגרסה הזו, אלא רק במדובבת.

לאחר הצפייה קשה לי להחליט מה אני יותר – מוקסם עד קצות האצבעות מכמה שהסרט הזה עצום, או כועס על החלטות ההפצה של הסרט (וקצת על עצמי) על שלא צפיתי בו לפני חודש וחצי. יש לי הרגשה שהוא היה משתחל לרשימת סרטי השנה שלי, ואני אפילו אעז להגיד יותר מזה – יש בסרט תחושה של קלאסיקת דיסני טהורה ומיידית. בשביל למצוא סרט ששווה לו במדהימותו הגעתי עד הסטרייק הקודם של האולפנים, בתחילת שנות התשעים ("היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות"). כן, זה עד כדי כך סרט מעולה.

אגב אחרון לפני שמתחילים באמת – כדי לא לצאת סתם אחד שמתנשא מעל הדיבוב העברי בלי לבחון אותו בעצמי, צפיתי בסרט גם בגרסה העברית. עבודתם של המדבבים העבריים בהחלט מצויינת, גם מבחינת סנכרון ורגש ובעיקר בניסיון לשמר את השפה שבה בחרו היוצרים במקור. היה כיף במיוחד לשמוע את קולו של דב רייזר, גם אם בתפקיד קטן, כי זה כבר ממש השיב אותי לגילאים חד ספרתיים עת בהיתי בסרטי דיסני אגדיים. אבל חצי מהניואנסים של הסרט הלכו לאיבוד בדיבוב העברי, פשוט כי יש דברים שאי אפשר לתרגם כך שגם יתאימו לשפתי הדמויות, לאופי הסרט, לטקסט, לסאבטקסט וכו'. השירים, המבוצעים נהדר גם בעברית, היו הנפגעים העיקריים מכך, ובעיניי הם סוד כוחו של הסרט, וזה ניכר עוד בשלב לוגו הטירה של דיסני, עוד לפני שעולה כותרת הפתיחה היחידה שמזכירה מה באנו לראות.

"פרוזן" נפתח בשיר אפי ואפילוגי שמכניס מיד לאווירה ולמקום בו מתרחשת העלילה – ארצות הקור הצפוניות, כמצופה מסרט המבוסס על "מלכת הקרח" של הנס כריסטיאן אנדרסן. נראה לי שזה מה שניסו לעשות ב"עלובי החיים" האחרון, עם סיקוונס הפתיחה מלא הפאר אך הריק ממשמעות, כך שאני מקווה שטום הופר צפה ב"לשבור את הקרח" והבין איפה טעה. אחרי שכל הטון והאטמוספירה של הסרט נפלו עליי כפתיתי שלג רכים אך מצמררים, החלה העלילה המרכזית, עם שתי נסיכות דיסני חדשות ובעלות פוטנציאל פנתיאוני – האחיות אנה (קריסטן בל) ואלזה (אידינה מנזל) מארנדל. אנה האדמונית מוצגת מיידית כקלולס חביבה עד מעצבנת, בעוד אלזה הבכורה בעלת שיער הפלטינה מראה סימנים של הסתגרות כבר בילדותה. זאת משום שהיא בעלת כוחות מקפיאים, ומה שמתחיל כמו משחק ילדים הופך לכמעט אסון.

בבגרותן האחיות מתרחקות זו מזו, עד ליום הכתרתה של אלזה למלכה, שמתחיל נהדר – אלזה רואה שהיא יכולה לשלוט בכוחותיה ולא להקפיא כל דבר שהיא נוגעת בו, ואנה מתאהבת עד מעל הראש בנסיך ג'ינג'י כמוה, שמו הנס (סנטיאגו פונטנה). מכאן אני כבר חושש לגלות יותר מן הנדרש, אז בואו נדלג על כמה אירועים חשובים שמובילים לחלקו הארי של הסרט, בו גורל הממלכה תלוי באנה, שיוצאת למסע להשבת אחותה האהובה, שבחרה בגלות מרצון לאחר שהטילה על הממלכה חורף נצחי. מסייעים לאנה במסעה: מוכר קרח בשם קריסטוף (ג'ונתן גרוף) ואייל הצפון הנאמן שלו, סוון, ובדרך נקרים בדרכם יצורים מופלאים כמו טרולים, זאבים, בעל חנות חייכן אך הפכפך ואיש שלג מטופש ומצחיק בקול רם בשם אולף (ג'וש גאד).

צופי וצופות דיסני ותיקים ודאי ישימו לב שהכל כאן – נסיכות, נסיכים, סיידקיקס/אתנחתאות קומיות – אבל חסר לנו נבל, או לפחות אחד קלאסי. זאת משום שהיוצרים שותלים כמה הטעיות ותחבולות בעלילה, כמו דמות שאנחנו חושבים שעומדת להפוך לנבל, דמות שממש לא ציפינו ממנה להיות כזו, וכמובן דמותה של אלזה, שהופכת להיות המרשעת בעל כורחה מבחינת שאר הדמויות בסרט, קצת כמו שקרה לחיה ב"היפה והחיה" (אשוב אליו בהמשך הסקירה). היות ואלזה הייתה דווקא הדמות שהכי הזדהיתי איתה במהלך הצפייה ולגמרי הבנתי את התנהגותה ותהפוכות נפשה, מדובר בעיניי בהישג לא מבוטל. הסצנה שבה היא מתפרקת רגשית אחרי שנים של דיכוי מי שהיא באמת, לצלילי השיר שכל-כך הולך לזכות באוסקר שאתם לא מבינים בכלל שנקרא "Let It Go", הייתה הפעם הראשונה (ולא אחרונה) שדמעתי בסרט. מזל שמאחורי משקפי התלת-מימד, אף אחד לא יכול לראות אותך בוכה.

בנקודה זו אני רוצה להתייחס הן לעלילה המתוחכמת והן לשירים המופלאים, שני נדבכים שמסמלים את הרמה הגבוהה אליה טיפס הסרט בעמל רב. אתחיל בפן המוזיקלי, עליו אחראי הצמד קריסטן אנדרסון-לופז (מילים) ורוברט לופז (לחן). היא חתומה על השירים ב"פו הדב" מלפני שנתיים-שלוש, הוא מלחין זוכה פרסים שמוכר מעבודותיו הבימתיות "Avenue Q" ו-"Book of Mormon". הזוג הזה פשוט מזכיר איך מיוזיקל של דיסני צריך להישמע, בו בזמן שהם משאירים אותו עכשווי ורענן, משלבים את הדיאלוג בשירים ואת השירים בדיאלוג וממזגים בין שפת דיבור ללשון מליצית יותר כמצופה משיר.

בצורה כזו, הנאמברים המוזיקליים הרבים מרגישים כמו חלק טבעי מהסרט, במקום לשלוף החוצה מן החוויה. ואולי זה גם בזכות השפה היומיומית-עכשווית. כאילו, לשיר השלישי קוראים "For the First Time in Forever", משפט שרק נסיכת דיסני שהיא טינאייג'רית ברוחה יכולה לרנן ושיר שישוב פעם נוספת בסרט בגרסה מעט שונה (יענו Reprise). קשה לבחור את הפייבוריט שלי, משום שהשיר "Do You Want To Build A Snowman" מתוק וצובט לב מכדי להתנגד לו, הסולו של אולף איש השלג ("In Summer") גמר אותי מצחוק, והנאמבר של הטרולים ("Fixer Upper") היה כל מה שאהבתי בסרטים של דיסני בניינטיז. אז כנראה שאשאר עם אלזה ב-"Let it Go", כי תמיד אהבתי כשדמויות של דיסני שרות לעצמן ולא למישהו אחר, ועוד במעין התרסה נגד על העולם אחרי חיים שלמים של דיכוי. אגב, בכותרות הסיום משולבת גרסה נוספת של השיר, בביצועה של הזמרת דני דה-ויטו דמי לובאטו. אהבתי אותה הרבה פחות.

עוד בעניין הסחף לפני הכל – גם בימוי האנימציה, כמו יתר האלמנטים הקולנועיים, נועד בעיקר כדי להשאיר אותנו בכל מחיר בחוויה. זאת משום שהתסריט לא שגרתי וכל מערכה בו מתבלטת מאוד בפני עצמה, ולכן הזרימה והקצב של הסרט היו חייבים להיות ברמת שלמות קריסטלית, שחטיבות האנימציה של דיסני בהחלט מסוגלות לה. המעברים בין הסצנות חלקים כמו, ובכן, קרח, ודינמיים מאוד. השירים, כאמור, לא קוטעים את תחושת הרציפות, והתנועה המתמדת הזאת שיוצרת תחושה של התקדמות לקראת משהו גדול מתגמלת בענק בסיום. כל פישול בדרך, בדמות סצנה שאינה במקומה או ברמה של קודמתה, והכל היה נמס בין רגע, כמו השלג המכושף בסרט. שלא לדבר על סיום לא מתגמל, שהיה מעיב על הנסיעה כולה.

התחכום העלילתי שהזכרתי מגיע לא רק באפיון דמויות מתהפך ומשתנה, אלא בראש ובראשונה באופן שבו דיסני שוב הצליחו לגרום לי לחבב דווקא את מי שבמציאות לא הייתי סובל, כמו גם בנפתולי הסיפור בכלל. מבחינת דמויות, אנה לא רחוקה מאוד מרפונזל של "פלונטר" ברמת המטופשות והאופטימיות הדי מרתיעה שלה (בעיניי), אלא שקריסטן בל מצליחה להשאיר אותה במקום חינני וחצי-מודע לעצמו. לראייה – המשפט "רגע, מה?" נאמר לפחות פעמיים בסרט הזה, שכולו נשפך ממודעות עצמית סטייל שנות האלפיים-עשרה.

כאשר איזה דוכס נכלולי (אלן טודיק) יורד מספינתו שזה עתה עגנה בממלכת ארנדל של הנסיכות ומפרט את מזימתו להשתלט על אוצרותיה הוא מיד מוסיף "אמרתי את זה בקול רם?". שלא לדבר על הדמות של אולף, שכל כולו אמירת הסאבטקסט לשם יצירת אפקט קומי. בטריילר זה ממש לא עבד בעיניי, אבל זה עניין של עריכה נכונה ומלאכת דיבוב שמתבססת על תזמון קומי. וההצלחה של הדמות הזו, שגם היא על הגבול בין חמודה למרגיזה, היא הדיבוב המצויין של ג'וש גאד, שהופך להיות ג'ונה היל החדש, לאט אבל בטוח. באופן כללי, המשחק הקולי (Voice Acting) בסרט הזה הוא לדעתי הטוב ביותר של דיסני מזה עשרים שנה, והוא תזכורת שמדבבים מוכשרים תמיד עדיפים על סלבס שנמצאים לראשונה בחייהם מול מיקרופון, או בכלל לא ממש יודעים אנגלית / להתבטא בצורה רהוטה (*שיעול* דרימוורקס *שיעול*).

את הסרט כתבה ג'ניפר לי, כנראה הגיבורה החדשה שלי. היא האשה הראשונה שחתומה לבדה על תסריט עבור דיסני מאז "היפה והחיה" (אחד האהובים עליי, אגב) והיא גם ביימה במשותף עם כריס באק. ומי היה יכול לצפות שדווקא התסריטאית של "ראלף ההורס" והבמאי של "טרזן" ו"תפוס ת'גלים" יכולים להוציא תחת ידיהם סרט שזונח את המגניבות לטובת כמות נכבדה של קסם דיסני כמו פעם? לא אני, זה בטוח. המבנה של הסרט הזה, בעיקר בזכות התפניות העלילתיות, גם הולך עם הקונבנציות והציפיות וגם שובר אותן. זה כאילו היוצרים התיישבו מול המכונה הענקית שמייצרת מדי שנה עוד ועוד "סרטי דיסני" ובמקום לתת לה לעבוד עם הקוד הרגיל והמוכר לעייפה, זה שמזייף כבר עשור או שניים, פשוט ניגנו על המקלדת שלה שיר נשגב. נדמה לי של כך דיבר דורון פישלר בהקדמה שלו לסרט, כשאמר שהמשימה שהוטלה על היוצרים הייתה לעשות "סרט נסיכות" לפי הנוסחה המוכרת של דיסני, אבל באותה עת גם ממש ממש לא.

התוצאה יוצרת מורכבוּת שמעניין לחשוב עליה אחרי הצפייה. קחו לדוגמה את אנה – פמיניסטית לוחמת בנפשה, שתקועה בגוף דקיק של דוגמנית מגזינים (ובואו לא נדבר בכלל על אחותה) ושכל של מתבגרת די טיפשית. נסיכת דיסני מודרנית, אולי אפילו פוסט-מודרנית. היא מחכה לגבר שיגאל אותה מבדידותה ושעמומה, אבל כשהוא מגיע אומרת לו להישאר בבית כי היא יוצאת להרפתקה. באותה הרפתקה היא פוגשת גבר אחר, ומלמדת אותה דבר או שניים בזמן שהיא גם נסמכת עליו וגם פועלת עצמאית. והגילוי שלה לגבי מה זו אהבת אמת הוא חתיכת שבירת קונבנציה דיסנאית עתיקה, יחד עם כל ההתעסקות הבוגרת והלא מובנת מאליה של הסרט הזה במושגים של אהבה, רעות ואחראיות.

שימו לב למשל כיצד מגיבות דמויות שאינן אנה להכרזת האהבה ממבט ראשון שלה כלפיי הנס, דבר שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת בסרט, מתוך הבנה שהזמנים השתנו. זה כאילו אנה היא נסיכת דיסני עם מערכת אידיאלים מימים אחרים, שכלואה בסרט עכשווי וחייבת לעבור מטמורפוזה לימינו כדי להשיג את מה שחשוב לה באמת. תהליך מקביל לזה שעוברת אחותה הבכורה אלזה, שכאמור מפלרטטת עם משבצת הנבל שלא באשמתה ושקבלתה בחברה תלויה בקבלה העצמית שלה. הגברים בסרט, לעומת זאת, לא מאוד עמוקים ומתחלקים לחד-מימדיים ודו-מימדיים/פרצופיים.

מה שמזכיר לי – התלת-מימד בסרט הזה מופלא ממש. כבר למדנו ששלג היורד באולם הקולנוע בזמן שהעלילה נשארת פחות או יותר על המסך או בעומקו, הוא אחד השימושים הכי מקסימים שניתן להעלות על הדעת עבור האפקט הלא-תמיד נחוץ הזה. ובכן, "פרוזן" מתרחש כמעט כולו בכפור, כך שהעניין חוזר על עצמו בווריאציות שונות ומשובבות נפש. הסרט הקצר שהוקרן כמתאבן, "השג לך סוס!" (Get a Horse) קראו לו, דווקא השתמש לדעתי יתר על המידה ובאופן מאוד לא נעים בתלת-מימד. מה גם שבתור מחווה למיקי מאוס בכלל ולראשית הקולנוע בפרט (החל מגודל הפריים המתפתח ועד לקריצה לימי הראינוע ואפילו הזואופרקסיסקופ) הוא היה בסופו של דבר ערימת קונצים מפגרת למדי.

זאת בניגוד מוחלט לסרט הארוך שהגיע אחריו, "לשבור את הקרח", שללא ספק היה מיועד בעיקר לילדים גדולים. לא ילדים ברוחם ולא ל"ילד הפנימי" שבכם. ונדמה לי שגם לא לילדים מתחת לגיל 8 שאולי יפחדו מכמה חלקים (ככה שההחלטה לדבב לא לגמרי ברורה לי). כוונתי היא שמדובר בסרט למי שבתור ילדים גדלו על סרטי דיסני הגדולים באמת, ורוצים עוד מהקסם הזה גם בתור מבוגרים. כמה חבל שאני לא יכול עכשיו לצאת בקריאה נרגשת להשיב את הגרסה האנגלית והתלת-מימדית לבתי הקולנוע (כי מי מקשיב לי בכלל ומה נזכרתי באיחור כה רב) אבל מבאס יותר – אני גם לא יכול לשלוח אתכם ואתכן עם המלצה חמה לצפות בגרסה שגרמה לי לחוות אותו כיצירה מפוארת, עתירת ניואנסים ומרטיטת נימים.