"היה שלום, פטר שווארץ", סקירה

ניצול שואה שבונה את חייו בסמוך למחנה הריכוז ממנו השתחרר, אישה שלא מצליחה לסלוח, בחורה צעירה שהעתיקה את חייה למדינה אחרת, ואמא שכלואה בין עולם ישן וחדש. אלו הם חלק מהחומרים אותם יצקה הבמאית הצעירה יעל ראובני בסרטה התיעודי השני "היה שלום, פטר שווארץ" שהשבוע מתחיל את סבב ההקרנות שלו ברחבי הארץ.
כמו בסרט תיעודי מקסים אחר בו נתקלנו השנה, "סיפורים שאנו מספרים", בו הבמאית שרה פולי מתחקרת את בני משפחתה ובונה נראטיב עמוס דמויות ונקודות מבט, כך גם ראובני נתמכת בקולם של בני משפחתה כדי לייצב את סיפורה שלה, ולהביא עלילה משפחתית ספציפית שנוגעת בהרבה יותר מזה.

אבל האמת היא שאני מצאתי את "פטר שווארץ" מרגש וחכם עשרות מונים מסרטה של פולי. אני מניח שזה בעיקר מכיוון שבתור דור שלישי אני מתחבר לנושא, לדמויות ולנושאים, הרבה יותר מאשר לאלו של הסרט הקנדי, אבל זה קשור לא מעט גם למבנה הסרט. ראובני, כבמאית ותסריטאית, ועורכיה ניקול קורטלוקה ואסף לפיד, הקימו עלילה שנבנית מול עינינו לבנה אחר לבנה, מטפסת על פני שלוש קומות, עד שמונח מעלינו הגג. מכיוון שמדובר בסרט תיעודי קשה יותר לומר מה היה מתוכנן בשלב התסריט ומה התגבש בזמן העריכה, אבל הדרך בה בחרו האנשים מאחורי הסרט לגולל את הסיפור, הופכת אותו לחוויה ייחודית הן ברמה האינטלקטואלית והן ברמה הרגשית.

הסרט מחולק לשלושה: הדור הראשון, ובמרכזו סבתה של ראובני ואחיה, שניהם ניצולי שואה; החלק השני הוא, כמובן, הדור השני, בו ראובני מתפקסת על אימה ועל קרוב משפחה מפתיע שמתגלה בניכר; והחלק האחרון הוא על ראובני עצמה והקשר שלה אל גרמניה וישראל.
שלושת החלקים קשורים אחד לשני ומשתלבים זה בזה במארג יוצא דופן, ואני בכוונה לא נכנס לפרטים כי אני מאמין שעל אף שלא מדובר בסרט של טוויסטים והפתעות, כל דבר שיוסגר בשלב הזה כן יפגום מחוויית הצפייה. והיא חוויה אינטנסיבית שכדאי לכם לעבור.

הסרט נפתח בסיפור הראשון, זה שהצית את כל הסיפורים הקטנים שבאו בעקבותיו, זה שקבע את מהלך חייהם של הדורות הבאים. הוא מתחיל כמו משהו שארול מוריס היה נדלק ממנו, סיפור אישי לא יאומן שפועל כנגד כל החוקים שאנחנו יכולים להבין: גבר שהשתחרר ממחנות הריכוז בגרמניה ובמקום לברוח משם ולבנות את חייו במקום בטוח כמו ישראל או ארצות הברית, מחליט להישאר באותה עיירה ואפילו לבנות לעצמו חיים עם אותם האנשים שעברו במשך שנים מול הגיהנום שמאחורי הגדר ולא עשו דבר. רק הסיפור הזה הוא אופציה לעשרים תזות ומחקרים. ראובני בוחרת בחכמה שלא להשאר אך ורק עם העלילה הזו, מכיוון שנדמה שלא משנה כמה תחפור לעולם לא תוכל להשיג את האמת, וגם מכיוון שהחיים שממשיכים מרתקים לא פחות.
הסרט – ושוב, אני עוצר את עצמי מלהכנס לפרטי עלילה מהותיים יותר – יבחן את הדרך בה ראובני ואימה מתמודדות עם הזעם הגדול על העם הגרמני, הצורך לסלוח ולהמשיך, ומה בעצם אנחנו מקדשים כאשר אנחנו שומרים על הטינה הבוערת הזו, וכמה אנחנו בכלל שולטים בזה.

נושא זכרון השואה הוא דבר שנמצא תדיר בכל שיח של החברה הישראלית, לעיתים רבות אפילו מבלי שנשים לב. אני לא חושב שיש עדיין טאבו כל כך גדול כמו שואת יהודי אירופה. תוסיפו לזה את הדיון הפופוליסטי, המרגיז והבלתי נסבל שהעלו כמה שרים וחברי כנסת משועבדי תשומת לב שהחליטו ליפול על "תופעת היורדים" לפני כמה חודשים ולהוקיע בפומבי צעירים שבחרו לנסות את מזלם במקום אחר, ותיווכחו שנדמה שיותר מהכל החרדה ואפילו התלות של ישראל בנושא השואה עדיין רחוק מלגווע.
"היה שלום, פטר שווארץ" לא מנסה לקבוע עמדה או לומר משהו חד משמעי בנושאים האלו, אבל הם נוכחים בו בכל רגע והצופה הוא זה שעושה את הקישור בין הסיפור האישי והקולקטיבי.

אבל ההצלחה של הסרט חוצה את גבולות "הנושא", והסרט הוא בעיקר ניצחון של עשייה תיעודית מבריקה.
אחד משני הדברים שדיברו אלי יותר מהכל הוא האלמנט הרפטטיבי שבסרט (הזכרתי את זה כסוג של טיזר בסקירה על "זרים על שפת האגם"). על אף שהסרט ליניארי, ראובני מעגנת אותו שוב ושוב בסצנה מעל הקבר של סבתה. בכל פעם שאלמנט אחד של הסרט נסגר ואחר עומד להיפתח, אנחנו שוב בבית הקברות, באותה העמדה ובאותן זוויות הצילום, ובכל פעם הכל אותו דבר אבל משהו אחד קטן משתנה. לפעמים זו אבן קטנה ולפעמים זוהי דמות שמתווספת. ראובני ואימה משמשות, לדעתי, כמו איזושהי מקהלה יוונית של הסרט, מעבירה אותו לשלב הבא, העמוס יותר. החזרה הזו היא בחירה קולנועית נהדרת להדגיש את השינויים הקטנים שמתגבשים בחיים שלנו, אבל גם מוחקים את הלוח כדי להמשיך הלאה. זה בעיקר גם נורא נורא מצחיק.

הדבר השני הוא העמדת המצלמה של ראובני ואנדריאס קולהר, הצלם. הסרט מצולם כולו בלוקיישנים. אין שחזורים ואין סטים שנבנו במיוחד, ועם זאת המצלמה תמיד ממסגרת פריים מדוייק באופן שרק מישהו עם צורך עז בשליטה יכול להרים. הכל תמיד ממורכז, הצבעים מדוייקים ברקע, שום דבר לא משתרבב במקרה לתוך הפריים ונדמה שאין שם שום דבר מקרי. הכל מסודר, מדוד, מאורגן. אני לא יודע האם זו בחירה מודעת של ראובני שפועלת על פי הכללים הסטריאוטיפים של הייקים, או שאולי זו פשוט הדרך שבה היא רואה את העולם (או שואפת לראות אותו), אבל זה חיבר אותי לסרט באופן אוטומטי כמו למכונת הנשמה.

יתרון נוסף של הסרט הוא יעל ראובני עצמה. גם לפני וגם מאחורי המצלמה, האישיות שלה כובשת, הכאב של הוא אמיתי והאהבה שלה לכל אדם שהיא פוגשת לגמרי מדבקת. אני לא זוכר שכל כך רציתי לצאת לבירה עם מישהי אחרי שראיתי סרט שלה.

עם זאת, לסרט יש צרה אחת של עשירים. הוא נוגע בהמון דברים, והמון יכול להפוך בקלות ליותר מדי. כעשרים דקות לפני סוף הסרט כבר ייחלתי שהוא יסתיים לא בגלל שלא הייתי מרותק, אלא בגלל שהמוח שלי היה עמוס בכל כך הרבה מחשבות ורגשות, שהמעמסה הייתה קשה מדי. זה לא שהסרט מתפזר או מנסה לנגוס ביותר ממה שהוא יכול לבלוע, להפך. הסרט בוחן כל תימה שבו באופן כל כך יסודי, שהוא לא משאיר סנטימטר אחד לא משוייף. הוא פשוט יכול לתדלק מיני סדרה בת שלושה פרקים, כל פרק בן יותר משעה, ועדיין לחפש ולחקור עוד.
והאמת? זה לא שיש לי מושג על איזה חלק אפשר היה לוותר, ומה היה אפשר להשמיט. נדמה שכל אלמנט בסרט, כל סיפור, כל דמות, אמור להיות שם. להוציא ממנו משהו החוצה יהיה כמו לחתוך איבר ואני באמת לא מקנא בעורכי הסרט שהיו להם בטח דילמות מכאן עד הודעה חדשה. בסופו של דבר החוויה החזקה אינה מתקהה בעקבות העומס, אבל היא בהחלט מתישה.

"היה שלום, פטר שווארץ", מבית "בלאקשיפ הפקות", הוא סרט שראוי לדון בו כתחקיר, אבל יותר מזה ראוי לצפות בו כסרט קולנוע. כסיפור מרגש שבנוי לעילא. יש סיכון מאוד גדול בלשחרר סרט לקולנועים באמצע דצמבר. עונת האוסקר בעיצומה וכל הסרטים הגדולים רבים על משבצות הקרנה. סרט קטן כמו זה יכול ללכת לאיבוד בין כל התותחים הכבדים. מצד שני, לסיכון של הפצה בסוף השנה הרבה יש גם יתרון אחד גדול: אני יכול ללא סייג להגיד ש"היה שלום, פטר שווארץ" הוא אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר של 2013, תיעודי או לא.

אלו הקרנות דצמבר:
בכורה ת"א 16.12.2013
בכורה הרצליה 18.12.2013
בכורה חולון 17.12.2013
בכורה ירושלים 19.12.2013
בכורה חיפה 19.12.2013
בכורה קרית טבעון 21.12.2013