לקראת "המהפנט": סרטים סקנדינביים חדשים שצריך להכיר

ביום שישי הקרוב נפגש בפעם השישית ל"סרטים מחוץ לזרם", סדרת ההקרנות של הבלוג וקולנוע "לב". זה יקרה בשעה 11:00 בקולנוע לב דיזינגוף. אני חייב לומר את האמת, אני ממש אשמח אם מזג האוויר הגשום ימשיך גם אל תוך סוף השבוע כי באמת שאין סרט מושלם יותר להעביר אתו את הסערה בחוץ מאשר מה שמחכה לנו – "המהפנט", מותחן שבדי משובח מבית היוצר של לאסה האלסטרום.

בתור מישהו עם קבעון נורדי חסר פשר או סיבה, אני חייב להודות שהקולנוע מצפון אירופה הוא אחד החביבים עלי. השילוב הזה של נפש, טבע ועיר, יחד עם הנקיון שמאפיין את הסרטים האלו והכפור שבוקע מכל פריים ומכל פריט לבוש של הדמויות, הוא משהו שאני מאוד מתחבר אליו, או סתם מקנא בו. תבחרו.
"המהפנט", שנשלח לייצג את שבדיה באוסקר לפני שנתיים, הוא סרט שידבר אל כל מי שאהב את "אסירים" או "אינסומניה", וכמובן שלאחר ההקרנה נשוחח אורון, עופר, אני, וכמובן כל מי שיגיע, על המותחנים הקפואים האלו ועל עוד דברים שקשורים לסרט.

למי שרוצה כבר לתדלק את עצמו בקולנוע סקנדינבי מעניין, ולמי שייצא עם טעם של עוד ממהקרנה של "המהפנט", הנה רשימה של סרטים מומלצים מארצות הקרח והסערה, כולם מהאלף החדש, שאולי לא נתקלתם בהם (אני מניח כרגע ל"נערה עם קעקוע דרקון", ברשותכם) ושווה לתת להם הזדמנות.

"אלגרו" – Allegro

הקולנוע הדני הוא מהחשובים ביותר בעולם כרגע, את זה די קל לדעת. עם פצצות כמו לארס פון טרייר וניקולס וינדינג רפן, אין ספק שמשהו טוב קורה שם.
אחד הבמאים הדנים האהובים עלי, שהרבה פחות מוכר למרבה הצער, הוא כריסטופר בו. הוא הספיק לביים שישה סרטים בארבעים שנות חייו עד כה (על סרטו הראשון Reconstruction זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן ב-2003), וגם אם לא כולם מדהימים, לכל אחד מהם יש את האיכויות שלו.
שלא כמו חבורת הדוגמה המפורסמת מאותה המדינה, חברת ההפקה של בו מנסה כיוון קולנועי אחר: החיפוש אחר "הפריים המושלם". סרטיו של בו – מלבד אחד – הם סרטים מרהיבים ויזואלית שכל פריים בו מתוכנן עד הקצה. התקציב אמנם משתנה מסרט לסרט, אבל ההשקעה בצילום, התאורה והעיצוב, פשוט מדהימה.
Offscreen הוא הסרט הכי פרוע שלו, מוקומנטרי מצחיק ואכזרי בו ניקולס ברו, שחקנו הקבוע (שיופיע גם בהמשך הרשימה וגם בהמשך השנה ב"נימפומניה" של פון טרייר), מגלם את עצמו בהתמוטטות עצבים אלימה ואכזרית. זה סרט מצויין אבל הוא לא מעיד על הפילמוגרפיה האמיתית של בו, ולכן בחרתי ללכת על "אלגרו" משנת 2005, ובו פסנתרן מפורסם חוזר לדנמרק ומגלה שם תופעות על טבעיות שכמובן מתקשרות עם עברו אותו הזניח.
אולריך תומס, אחד השחקנים הדניים המפורסמים ("החגיגה", הסדרה "באנשי" והסרט הישראלי "איה"), הוא הפסנתרן, והצלם הוא מנואל אלברטו קלארו, שצילם את "מלנכוליה". זהו סרט אפל וצבעוני, קצת סתום לעיתים, אבל מהפנט ויפייפה.

"מורק" – Mørke

ניקולס ברו, השחקן שהוזכר בהקשר של בו, משחק גם במותחן הזה, שיצא באותה שנה של "אלגרו". הפעם מדובר במותחן פסיכולוגי על בחור שמגלה שאחותו הנכה התאבדה. מכיוון שאיש לא חזה את האקט הנורא הזה, הוא מנסה להבין מה קרה שם, ומגלה שגיסו (לשעבר) מתחתן עם מישהי נוספת בכסא גלגלים. גלגלי הטירוף מתחילים להשתולל.
סרטו של במאי הטלוויזיה יאניק יוהנסן ("בורגן") לא סרט חד פעמי או מסעיר באופן יוצא דופן, אבל הוא כן עובד והוא בהחלט מצמרר. הסרט היה מועמד לפרס הסרט ושחקנית המשנה בפרסי הקולנוע הדנים. היה גם איזה דיבור על רימייק אמריקני, אבל זה די התפוגג.

"צייד הטרולים" – Trolljegeren

יצא לנו להזכיר את הסרט המפתיע והמיוחד הזה כמה פעמים ב"סריטה", אבל אני תמיד אקפוץ על הזדמנות נוספת.
מנורבגיה הגיע סרט האקשן/אימה/הרפתקאות הזה, שהוא כולו בסגנון הפאונד-פוטג', על קבוצת צעירים שמתחקה אחרי זקן תמהוני שהשמועה אומרת עליו שהוא צייד טרולים (אוטו ג'ספרסן בתפקיד אדיר). טרולים, כפי שכולנו יודעים, אינם יצורים אמיתיים עם כל הכבוד לטולקין, ולכן תארו לכם את הפתעתם כאשר כבר בלילה הראשון הם ניצדים על ידי טרול עצום ומכוער במיוחד.
הדבר היחיד השלילי שאני יכול להגיד על הסרט הוא ששיאו מגיע קצת מוקדם מדי ולמרות שיש כמה מרדפים מדהימים והומור מצויין, לקראת הסוף כבר מגיע הרגשה שראינו הכל. ועדיין, סרט כיפי שמשלב בין חוסר רצינות מוחלט יחד עם המון כשרון וכבוד לז'אנר.
הבמאי הוא אנדרי אוברדל שמאז יציאת הסרט ב-2010 לא ביים דבר, אך דף ה-IMDB שלו מעיד על שני פרוייקטים עתידיים. אני אשב ואחכה.

"אוסלו ה-31 באוגוסט" – Oslo, August 31st

עוד סרט שקשה להפסיק לשבח, הוא סרטו השני של הבמאי הדני יואקים טרייר, שהגיע למקום די גבוה במצעד "עשרת הסרטים הכי טובים של 2012 שלא הופצו בקולנוע". הוא הוקרן גם בפסטיבל חיפה לאולמות מלאים.
24 שעות בחייו של בחור צעיר שנגמל מסמים, אשר יוצא לאוסלו לראיון עבודה ובדרך מתעמת עם כל מה שהשאיר מאחוריו. כבר מסיקוונס הפתיחה אנחנו מבינים מה באמת מעניין את טרייר, וזו אוסלו. הסרט הוא שיר אהבה ושנאה לעיר הבירה של נורבגיה, שיר מרגש ויפה נורא.

"הכניסו את האדם הנכון" – Lat den Ratte Komma In

בקלות סרט האימה החשוב ביותר שיצא מאירופה בשנים האחרונות. סרטו של הגאון תומס אלפרדסון (שסרטו לאחר מכן היה "החפרפרת" שכבר שלוש שנים מנסים לשכנע אותי שהוא לא יצירת מופת, ושלוש שנים אני לא מבין על מה הם מדברים) שצולם על ידי הויט ואן הויטמה ("פייטר", "היא") הוא השילוב האולטימטיבי בין אימה, התבגרות, שלג, אהבה ראשונה, זוועות, פנסי רחוב וערפדים. מבוסס על פי ספר שעובד על ידיו הסופר ג'ון אייביד לונגביסט, הסרט הוא על ילד קטן ובודד בשיכון שבדי שנראה כל כך קפוא שזה יוצא דרך המסך, המפתח קשר עם ילדה מוזרה שגרה בשכנות אליו. מקרי רצח מסתוריים באיזור מעוררים את חשדנותו והוא מגלה את האמת על חברתו החדשה.
הסרט הזה מדהים. הוא כל כך מדהים שניסו להרוג אותו עם רימייק אמריקני העונה לשם "Let Me In" ואפילו זה יצא טוב! את זה מגבה רשימת הפרסים הבלתי נגמרת שלי, מפסטיבלי ז'אנר ועד לתאי מבקרים בארצות הברית, שהעניקו לו את פרס הסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2009.

"ולהאלה" – Valhalla Rising

ואי אפשר לסיים בלי איזה רפן אחד בשביל הנשמה. האמת היא שהכי הייתי רוצה לבחור את Bleeder הוא הוא יצא בשנת 1999, ואני מנסה לדבוק בחוקים של עצמי כמה שיותר. אז בחרתי את הסרט הכי נורדי שלו מכל פילמוגרפיית האלף החדש שלו.
כשסרטו האחרון של ניקולס וינדינג (והמושלם. תהרגו אותי) "רק אלוהים סולח" יצא, הדיבור המרכזי היה לא להשוות אותו ל"דרייב", אלא להזכר שבעצם זהו הקולנוע שרפן עשה בימיו הראשונים. זה לא לגמרי נכון, כי רפן התחיל עם סרטי פשע מהירים ומחוספסים (הרבה יותר מהירים ומחוספסים מ"דרייב", לצורך העניין), אבל הוא בהחלט נגע בקולנוע הטרנסנדנטאלי של "רק אלוהים סולח". הפעם הראשונה הייתה עם "פחד X" שלא כל כך אהבתי, שגם היה סרטו הראשון באנגלית, ואז שוב עם אפוס הויקינגים שלו "ולהאלה", בכיכובו של מאס מיקלסן הבלתי נלאה ("הניצוד") ב-2009.
סרט מסע אלים ושתקני של מכונת לחימה ויקינגית וילד קטן בנופים תנ"כיים שמצריכים איזשהו פרס למנהל הלוקיישנים, הוא משל על דת והתבגרות. בין היתר. נכון שצריך גאלונים של סובלנות בשביל לצלוח אותו, אבל היופי עוצר הנשימה והתפרצות האלימות המאוד מדממות של הסרט, הפכו אותו, בעיני, לחוויה נהדרת במיוחד.

ובכל נשכח את:
המועמד המצויין מטעם נורבגיה לאוסקר הקודם "קון-טיקי", עליו הרחבתי בשנה שעברה.
"סאבמרינו" שביים תומס וינטרברג לפני שעשה את "הניצוד".
"חטיפה בלב ים" שביים התסריטאי של "סאבמרינו", טוביאס לנדהולם.
הקומדיה הנורבגית החביבה "איש עדין למדי" שאפילו הוקרנה בארץ.

מקווה שנתראה ביום שישי.