בכדל במבחן: כשמודעות לייצוג בעייתי של נשים בקולנוע אינה מספיקה

אחת הבעיות הגדולות שלי עם תיאוריה קולנועית היא כאשר היא קובעת אמות מידה להערכת או הבנת סרטים. מצד אחד התיאוריה מספקת לנו כלים לחשיבה, מושגים ומונחים שניתן להיאחז בהם כדי לחשוב, לנתח, לפרש ולשים לב לדברים שאולי ללא הכלים לא היינו שמים לב אליהם: מתנועות מצלמה וסוגי עריכה ועד קונפליקטים אדיפאלים ודימויי אבז'קטיות. מצד אחר תמיד קיימת הסכנה שהכלים והמושגים האלה יהפכו למטרה בפני עצמה. כלומר, שבאופן אוטומטי נחפש את הקונפליקט האדיפאלי, או סוג מסוים של עריכה ונשפוט ונעריך או לחילופין נפרש את הסרט על פי הכלים האלה ותו לא.

לאחרונה התגברו דיבורים על "מבחן בכדל" (אותו אני מכיר כבר זמן מה), מבחן המתיימר למדוד את טיב ייצוג הנשים בקולנוע. המבחן הנו כלי בוחן נהדר כדי להעיר את המודעות של כולנו לאופן שבו נשים מנודות לרוב מן המסך, כאשר דמויות של גברים הן אלה התופסות את המרכז. הטסט מצביע על כך שאם נשים מופיעות בסרטים הן עושות זאת לרוב כאובייקט להתבוננות גברית. או במילים אחרות, אין במבחן הזה באמת שום חדשנות ביחס למחקריהם של לורה מאלווי או ג'ון ברגר (עם כל הבעייתיות שמדובר בגבר שמדבר בשם הנשים אפילו שהוא מודע לכך, מומלץ ביותר לראות את הווידיאו בלינק הזה). בנוסף למעל ל-40 שנה של מחקר פמיניסטי בקולנוע ובאמנויות ויזואליות. כבר בתחילת שנות ה-70 קבעו והראו הוגים מן התחום שבדיוק כפי שהחברה שמה במקום מרכזי ודומיננטי את הגבר ובעיקר את הערצת הפאלוס (פאלוצנטריות), כך גם הקולנוע. בחברה שכזאת, האישה היא אובייקט להתבוננות המשרת את ההנאה הגברית. היופי של מבחן בכדל זה שהוא מציע סוג של טריק קליל וקליט כדי להגיד את אותו הדבר בצורה פופולארית יותר. ולכן הוא מצוין בשביל מה שהוא: לעורר מודעות.

בפשטות, מבחן בכדל בוחן האם סרט מציג אישה לא רק כאובייקט אלא כסובייקט (יש לה שם… טוב, נניח שזה מספיק רק לצורך הדיון, אבל זה כן אולי תנאי מינימלי, לא דרישה גדולה), האם יש לה קיום מעבר לאינטראקציות עם גברים (מדברת עם עוד נשים שיש להן שם) והאם הקיום שלה סובב אחר דברים אחרים שהם לא "הגבר" (האם הן מדברות ביניהן על משהו אחר שהוא לא גברים). למי שעוד לא מכיר, הנה הסבר על המבחן שנוצר על ידי פורום הקולנועניות כרימייק למקור באנגלית:

הבעיה מתחילה כשלוקחים את מבחן בכדל כתורה מסיני או ככלי שאמור באמת להגיד משהו על ייצוג הנשים בסרט הנבחן. שכן, סרט שעובר את מבחן בכדל עשוי להציג נשים בצורה שולית ואולי אף משפילה, ולעומת זאת סרט שלא עובר את המבחן יכול להיתפס כסרט פמיניסטי ביותר – וזה כשל ידוע לכל כמובן. דוגמה אחת אפשר לראות בהקשר של הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" (La Vie d'Aele) ושבבירור עובר את מבחן בכדל, אך עדיין מעורר מחלוקות בנוגע לייצוג הנשי. דוגמה אחרת אפשר לראות בכך שיתכן מאוד שרוב הקומדיות הרומנטיות לא יעברו את מבחן בכדל, למרות שהן נוטות להציג דמויות של נשים חזקות ועצמאיות, וזאת מפני שמעצם הגדרת הז'אנר מרכז עניין האישה הוא להגיע לזוגיות הטרוסקסואלית. במובן זה, מבחן בכדל לא לגמרי נכשל במקרה של הקומדיה הרומנטית, שכן מצד אחד הוא אולי לא מצליח לזהות את ייצוג האישה בקומדיה הרומנטית בצורה מורכבת ומעניינת, אך מצד אחר עשוי לעזור לנו לשים לב שיתכן והחברה מקבלת ייצוג כזה של אישה בקלות ואהדה בעיקר כאשר הוא משועבד לז'אנר שמעצם הגדרתו המטרה היא שהאישה תמצא גבר והאנרגיות שלה והמהלך העלילתי מוקדשים לכך (ולהפך, כמובן – כלומר, גם הגבר יחפש אישה והצלחתו תימדד על ידי היכולת לקיים זוגיות איתה). לכן, אין להמעיט בערכו של מבחן בכדל, שכן הוא מצביע על בעיה מהותית ביחס של החברה לנשים וכיוצא בכך, ביחס של הקולנוע אליהן.

עם זאת, דבר מרתק קרה בשבועות האחרונים בעקבות עלייתו לאוויר של אתר המבקרות הנהדר. אתר תחת חסותו של פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. האתר לקח על עצמו משימה לנתח, לפרש, לחשוב ולבקר סרטים דרך עיניהן של נשים. בינתיים פורסמו שם ביקורות ליאור אלפנט ומרלין וניג, ועשו זאת ברצינות, חוכמה, רגישות וכישרון רב. וניג ואלפנט הן נשות קולנוע לא פחות מאשר הוגות בעלות גישות פמיניסטיות. למעשה, המילה הזאת כיום כל כך טעונה, בעלת מגוון כה רב של משמעויות ומעוררת כזה אנטגוניזם, שכנראה האתר החליט לדלג עליה או להתעלם ממנה. המילה "פמיניסטי" מופיעה רק בהקשר של שלילה, כאשר היא נכתבת כדי להבהיר כי מבחן בכדל אינו מודד האם סרט כלשהו פמיניסטי.

היחס של הכותבות לסרטים הוא מרתק. הן גם מנסחות הערות חכמות על האסתטיקה והנושאים של הסרט וגם טוות מילים מעמיקות על ייצוג הנשים בהם והכול בתוך נימה אישית, חושבת, מכבדת וגם אסרטיבית. באתר המבקרות, מונולוג הכתיבה נהפך באופן פלאי לדיאלוג המבקש להאיר אלמנטים בסרטים ולחשוב יחד עמם. כך למשל ליאור אלפנט יכולה להצביע על כך שלמרות שב"יסמין הכחולה" (Blue Jasmine) הגיבורות הן נשים, עדיין סוג הטיפול בהן לוקה בבעיות, שכן הן נתונות לחסדי הגברים ופועלות רק בקשר אליהם. לחילופין מרלין וניג מצליחה להעיר על אלמנטים רוחניים ופילוסופיים ב"כח משיכה" (Gravity) ובו בזמן לא לוותר לסרט על הרגעים הסקסיסטיים שלו.

אחד הדברים המרוממים באתר המבקרות הוא בדיוק הדבר הזה שמנוגד למבחן בכדל. האתר מגוון, מלא ניואנסים, ומבקש לתת במה לקולות שונים. הוא לא מגיע עם תשובות אלא עם שאלות. הוא לא מגיע עם תיאוריה אלא עם פרקטיקה. הוא לא מבקש להשטיח, אלא להרהר ובדרך זו לערער.

זאת בדיוק הסיבה שהיה מאכזב בעיניי לגלות שהאתר שם כל כך הרבה דגש על מבחן בכדל ונשען עליו. קודם כל הוקדש באתר פוסט מיוחד בסרגל הראשי שלו לתיאור של מבחן בכדל ולהסבר עליו. ודבר שני כל ביקורת על סרט מסתיימת בציון הבודק כיצד הסרט המבוקר עמד במבחן בכדל. בגלל שציון בכדל מופיע בסוף הטקסט, כסוג של סיומת, או מסקנה – נוצר הרושם המוטעה שמבחן בכדל הוא הפאנצ'ליין של הביקורת וכך הוא פוגם בה. האתר אימץ את מבחן בכדל והפך אותו לסוג של דגל האתר, לוחות הברית שלו. כפי שעשרת הדיברות אמורות למדוד את מידת המוסריות של האדם, כך הדיברות של מבחן בכדל אמורות לדרג את מידת טיב ייצוג האישה של כל סרט.

אך למעשה, מבחן בכדל מרדד ומצמצם מאוד את הדיון בייצוג הנשים והנשיויות בקולנוע. מדובר בכלי מגביל שלא באמת עוזר כי הוא מפספס בדקויות לכאן ולכאן. ואחד הדברים המרתקים באתר הוא שעד כה, נראה כאילו יש דו-קרב מופלא בין המבקרות הכותבות לבין המבחן עצמו. למשל, ליאור אלפנט כותבת שלמרות שנראה כי "יסמין הכחולה" של וודי אלן עובר את מבחן בכדל ומקבל 3 נקודות מתוך 3, למעשה היא החליטה להוריד לו נקודה כי אמנם יש נשים עם שם שמדברות ביניהן על נושאים שלא קשורים לגברים, אבל באופן עקיף כל הנושאים בסרט קשורים לגברים. זה נשמע כמו קטנוניות, אבל אלפנט צודקת. בכל הנוגע לייצוג הנשים בסרטים של וודי אלן, אפילו כאשר הן מוצגות כעצמאיות, חזקות או מורכבות – תמיד יש בהן משהו לא לגמרי משכנע, תמיד יש תחושה שקיים שם מבט גברי שמסתכל עליהן מעט מלמעלה. האמת, קטונתי וקשה לי להסביר זאת במילים והייתי שמח אם אלפנט או מבקרות אחרות היו בודקות את הנושא לעומק, כי מנקודת המבט שלי קשה לי לנסח את זה, אבל אני מרגיש איזשהו זיוף שם בקולנוע של וודי אלן בכל הנוגע לייצוג דמויות של נשים. לזכותה של אלפנט ייאמר שלמרות שחשתי את הזיוף הזה אצל היוצר בעבר, למעשה התחלתי לפתח מודעות לנושא בעקבות הטקסט שלה. אז שוב, במובן הטכני "יסמין הכחולה" אמור לקבל את כל נקודות בכדל, אבל אלפנט מבינה שזה לא כך.

מול הטקסט על "יסמין הכחולה" אפשר לבדוק דווקא את הטקסט של מרלין וניג על "שרקייה". לפי כל אמות מידה טכניות, הסרט הזה היה אמור להיכשל כישלון עמוק ומשפיל במבחן בכדל. וניג מצביעה על כך. היא מתארת כיצד רוב הדמויות הנשיות בסרט מייצגות את הממסד המדכא והבירוקרטי (ואני יכול להוסיף – זה שמסרס את גיבור הסרט). התקשורת, משרדי שיכון ועוד, מוצגים על ידי נשים שבעצם משתפות פעולה עם העוולות החברתיים. בנוסף, אפילו אם לחלק מהן יש שמות, הן לא ממש דמויות מורכבות, אלא ייצוגים, דמויות משנה שמופיעות לרגע עם תפקיד ספציפי. ובטח שבטח שהן לא מדברות ביניהן. הנשים תמיד מדברות עם גברים ב"שרקייה". למרות הכול, וניג מחליטה להעניק ל"שרקייה" שלוש נקודות מתוך שלוש במבחן בכדל, וזאת בזכות דמותה של נאדיה (מייסה עבד אל-הדי), דמות משנה בסרט שכבשה את ליבה. הקיום של הדמות של נאדיה כאישה שניתן להזדהות עימה בזכות העוצמות בנוכחות ובפעולות השקטות שלה אשר נושאות בתוכן מהפכה אישית, דיבר אל וניג יותר מכל מבחן תיאורטי. וזה כל העניין.

כלומר, אף מבקרת לבד לא קובעת אמות מידה "אובייקטיבים" למבחן ייצוג הנשים, אלא כל אחת באה עם אבחנות משלה, מחשבות משלה ותפיסות משלה – וכך נוצרים דיון והתעוררות. לכן, אם המבקרות בעצמן מודעות לכך שמבחן בכדל נידון מראש לכישלון, למה להשתמש בו מראש בצורה הזאת? למה להשאיר את הביקורת עליו בצורה סמויה? למה לתת לו מקום כה רם של כבוד? למה ליישר קו איתו? למה להביא דיון מגוון על ייצוג הנשים בקולנוע כדי בסופו של דבר לסכם אותו בסולם עם ציונים? למה לעשות מהלך מורכב ואז להשטיח אותו, למדוד אותו?

אני חייב להודות שבאופן כללי בחיי אני לא מאמין במבחנים וציונים. תמיד הרגשתי שהם בודקים ובוחנים את הדבר הלא נכון. ספרה המרתק של אביטל רונל, "הדחף לבחון", מעלה את הסוגיה הזאת של בעיית המבחן בצורה מורכבת פילוסופית – אנחנו בוחנים הכול, יש לנו דחף לשים זוגיות במבחן, חברות במבחן, ידע במבחן, יכולת במבחן, איכות אמנותית במבחן. מהו הדחף הזה? ולמה הוא צריך בסופו של דבר לסכם ולהחליף את הדיון המעמיק ומלא הניואנסים?

מבחן בכדל טוב ככלי העוזר לעורר מחשבה ולהתחיל משם את הדיאלוג ואת הדיון, אבל לא כמדד. כמו ילד שלומד למבחן אך לא מבין או מפנים את החומר, אפשר לעבור את מבחן בכדל אם לומדים טוב, אבל זה לא אומר שיהיה שינוי תפיסתי אמיתי, רק קוסמטי. כשהמילה פמיניזם מנודה מאתר פמיניסטי ולעומת זאת המילה "בכדל" חוזרת שוב ושוב, כנראה שקורה כאן משהו שהוא לא לגמרי בריא. נראה כי המילה "בכדל" באתר המבקרות מתפקדת בתור ארזאץ (תחליף לא מספק) למילה "פמיניזם", או מושג אחר שיסמן ייצוג נשים טוב יותר, מכבד יותר. לכן, סיכום הדיון הפמיניסטי במדד בכדל בעייתי בעיניי, ופוגע בדיון הציבורי החשוב שנהיה דומיננטי יותר ויותר על התפקיד שמיועד לנשים בחברה ובקולנוע אותו צריך לשנות על פיו.

ומילה נוספת אחרונה: יורשה לי להגיד שאני מרגיש שכל זה אפילו לא באמת מכבד את דמותה של בכדל עצמה (אני לא מתיימר לדבר בשמה, כמובן, או לקבוע. אלא מדבר על התחושה שלי בנוגע ל"בכדל" כדמות ציבורית). אליסון בכדל היא מאיירת וסופרת שהמציאה את ה"מבחן" כסוג של הלצה מבריקה וחדה בתוך סדרת הקומיקס הפמיניסטית שלה Dykes to watch out for ואפילו שם יש מודעות לכך שהמבחן לא באמת עובד. אז אם כבר לסגוד לדמותה, למה לזכור אותה דווקא בגלל המבחן הזה שדמות עושה בתוך הקומיקס, ולא בעצם לשלוח את הקוראים והקוראות לגלות את פרי יצירתה?