אלכס ואני: חלק ד' – "Muertos De Risa"

לאלו שהצטרפו אלינו זה עתה, הקדמה קצרה: לפני כמעט שנתיים החלטתי לצאת למסע בעקבות קולנוען ספרדי ומטורלל ששמו אלכס דה לה איגלסיה. הסיבה – התאהבות מוחלטת וחסרת מעצורים בסרטו מודל 2011, "בלדה טריסטה" (Balada Triste de Trompeta), שהיה פחות או יותר כל מה שאי פעם רציתי שסרט קולנוע יהיה. הייתכן שביקום מקביל גיליתי את הבמאי הזה כבר בתחילת דרכו והפכתי אותו ליוצר הקולנוע האהוב עליי? החלטתי לבדוק את התיאוריה בצפייה בכל סרטיו מהתחלה, בסדר כרונולוגי. אלא שבמקום לעשות את זה בסופש אחד, כמו בנאדם נורמלי, אנחנו כעת בפרק הרביעי בלבד, ואפילו לא בנקודת האמצע. החדשות הטובות הן שאחרי שהוכיח שגם הוא אנושי בסרטו השלישי והפחות-חביב עליי עד עתה – אלכס דל"א חזר להגניב לי את הצורה. אני לא בטוח עדיין האם מדובר ברמה של סרט הביכורים המצוין, או של סרטו השני והמצוין לא פחות (או אולי יותר), אבל "Muertos De Risa" הזכיר לי מדוע יצאתי למסע הזה מלכתחילה וגרם לי לצפות לתחנה הבאה שלי.

את שמו של הסרט הזה, עימו סיים הבמאי את המאה ה-20, ניתן לתרגם כ"מתים מצחוק". אגב, מסתבר שתחת אותו שם הופץ מספר שנים לאחר מכן גם "Shaun of the Dead" בכמה מדינות דוברות ספרדית (אצלנו הוא היה "מת על המתים"). לא יודע, אצלי זה נותן עוד כמה נקודות זכות. אבל בניגוד לשימוש התכוף שעושים מפיצינו במוות וצחוק בכותרות סרטים שהם בסך הכל קומדיות, דל"א קונה את הזכות לשם הטיפשי כבר בסצנת הפתיחה. אבל עדיף לדעת כמה שפחות על העלילה, אז כרגיל אשלח אתכם ואתכן לצפות ורק אז להמשיך לקרוא. למי שזקוק או זקוקה לתמריצים או פרטים נוספים, הנה הם בכל זאת, הפעם השתדלתי מאוד והצלחתי לא לספיילר.

הסיפור מתחיל ביום הראשון של שנת 1993, ואז חוזר אחורה כדי לסקור שני עשורים. מה שאומר שכן, יהיה קצת פרנקו. ואפילו אורי גלר (או אורי חלר, כך בספרדית) יקפוץ להופעת אורח ויזכה למחווה מכופפת כפיות. אבל המפורסמים האמיתיים הם רק דמויות המשנה בהצגה של נינו (סנטיאגו סגורה, שחקן הבית של הבמאי) וברונו (אל גראן וויומינג), צמד קומי שבעולם של הסרט כבש את ליבות הקהל הספרדי במשך 20 שנה, בניצוחו של מנהלם האגדי (אלכס אנגולו, קבוע נוסף). אלא שמתחת לסיפור ההצלחה המשותף מסתתרת יריבות מרה, וקנאה ארוכת שנים שכרסמה בנפשם של השניים. השותפות שהפכה לחברות נהייתה לדו-קרב עד המוות, או לפחות עד שהאחר ישתגע.

כחלק מהתזה שלי לפיה כל סרטיו היו רק הכנה ליצירת המופת שלו משנת 2011, התמקדתי ביריבות בין שני הגיבורים. שני גברים שהחלו כחברים לבמה, והקנאה קרעה את היחסים ביניהם לגזרים, בזמן שהם עושים את אותו הדבר זה לחייו ולנפשו של זה. כאשר בשלב מוקדם של הסרט נכנסה ביניהם בחורה (קרלה הידלגו), כבר ממש התרגשתי/חששתי שמא מדובר בטיוטה מתקדמת ל"בלדה טריסטה". אבל הבחורה הייתה רק אפיזודה בסאגה המתמשכת שחוזרת ומציתה את הסרט בכל פעם שהוא מתאפס או נרגע – שני גברים שהורסים אחד לשני את החיים. זהו הכח המניע אותם, האובססיה הזו לסבלו של האחר, גם במחיר של הרס עצמי מוחלט, שהרי בלעדיו ימותו. ולא מצחוק הפעם.

העברת המשקל בין גיבור לגיבור בסרט הזה מאוזנת ומדוייקת להפליא. תורם לכך גם אנגולו בדמות האמרגן, שמתפקד גם כמנטור המוביל מדי פעם את העלילה ומגשר בין שני הנצים, ובעיקר מעניק לסרט את המבנה הסיפורי שלו. כמספר של הסרט, הדמות הזו מאפשרת לסרט להיפתח בכל הכח והטירוף כפי שהבמאי אוהב, אבל גם לבצע חתיכת סלטה בסצנה האחרונה. זאת למרות שכבר חשבנו שהכל הוסבר והובהר לנו היטב בפתיחה ככרוניקה ידועה מראש של התדרדרות אלימה. בנוסף, נקודת המבט של המספר תמיד אובייקטיבית ונראה כי הוא באמת אהב כל אחד מהמצחיקנים, ולכן גם הקהל יכול. אנחנו מתחילים עם המקרה הקאלסי של המנצל והמנוצל, של האנדרדוג אותו אנחנו אמורים לעודד ושאת כאבו אנחנו אמורים לכאוב. בראשית הסרט זהו נינו וזה עובד, בתוספת טינה הולכת וגוברת לשותף הנצלן שלו – ברונו. הבמאי ממשיך להשתמש בשחקן שלו, סנטי סגורה, כמעין בבואה שלו – גבר שמנמוך וחסר ביטחון, בטח ליד ברונו החלקלק והנאה (לא יודע, ככה אומרים בסרט), שעושה את מירב הדיבורים על הבמה.

אבל בשלב מסויים, בלי ששמתי לב לכך, נינו הופך לחלאה גדולה כל-כך עד שלא רק שהרחמים עוברים אל ברונו, אלא שכל מעשיו הרעים מתגמדים פתאום. ברגע שזה קורה שוב, וההבנה כי שניהם מטורפים לגמרי מבשילה באופן סופי, לא היה גבול להנאה שלי מהסרט מבחינה בידורית ואפילו רגשית. ואיך אפשר בלי הסימבול הקבוע שבוחר הבמאי, הליצן, שמגיע כאן לשיאים ראשונים של שיגעון ומחלק היטב את צמד הבדרנים באופן הקלאסי – הליצן העצוב והפסיבי, מה שנקרא "ליצן לבן", מול הליצן המשתטה. נקודת החיבור הזו ביניהם, כשני חצאים של שלם אחד, היא גם המוקד העיקרי לחיכוך וליריבות המסלימה. 

המשיכה וההתעקשות, שלא לומר האובססיה, של אלכס לנושא החוזר הזה מרתקת אותי. במבט המרפרף שהעפתי בביוגרפיות הפרטיות שלו, אין שום אויב נפש, שום נמסיס מר שיניע את היוצר עצמו להתעסק בסיפור הזה. אם כבר, להיפך – חורחה גריקאצ'ברייה ממשיך להיות השותף השקט של אלכס, כתסריטאי בלבד, גם בסרט הנ"ל. כלומר, השניים חוברים יחדיו גם ביצירה העוסקת ישירות בשיתוף פעולה מקצועי נטו בין שני אנשים בעולם הבידור, ואשר דנה בשאלה עד כמה חברויות מקצועיות כאלה נועדו לכישלון בשל שבריריותן בעולם כוחני ודורסני, המושתת על תחרותיות מוגזמת ואגואים מנופחים.

מבחינת קולנוע, אני מוכרח להודות שהמוח שלי נשאר במקום הפעם, במקום לקפץ בתוך הגולגולת שלי כפי שקורה בדרך כלל עם הבמאי הזה. מלבד הפתיחה המסחררת, הסרט חסר את הווירטואוזיות הקולנועית שאפיינה את סגנון הצילום והעריכה של סרטי דל"א, ואשר תמיד נמזגה אל הצלולואיד בשילוב מעטה עבה של טראשיות ובי-מובינס. מאידך, זאת הפעם הראשונה שנקרעתי מצחוק באמת ומכל הלב בסרט של אלכס, ומדהים לדעת שגם את זה הוא יכול להוציא ממני. וכשאני כותב "להוציא ממני" אני מתכוון לכך מילולית – צפיתי בסרט עם עצמי, והצחוק פשוט בקע החוצה. בסרטיו האחרים, רגעי הטירוף הרבים בהחלט מובילים לצחוק משחרר, אשר משמש יותר כריאליטי צ'ק. אבל כאן, דל"א מוכיח את הבנתו ועליונותו גם בז'אנר הקומדיה, ואני בטוח שבתור לא-ספרדי החמצתי בדיחות רבות (למשל הבחירה במדריד בתור מקום ההתרחשות המרכזי, או במחווה דווקא לנינו בראבו, זמר הפופ הספרדי, אשר על שמו קרוי נינו של הסרט). את אלה שיורדות על ספרדים שלא יודעים אנגלית דווקא הבנתי לגמרי. אני חושב.

עוד בנוגע לתובנות, כמובן שהנדבך החזק ביותר בסרט הוא הסאבטקסט, עמוד התווך הן של ז'אנר הקומדיה והן של הבמאי בכל סרט שהוא. וכיאה למיזוג בין הבמאי לז'אנר, הוא מוגש ישר אל הפנים, כמו עוגת קצפת במערכון עתיק. הסרט מלא באמירות מטא-ז'אנריות – על הקהל כאומה, על מה מצחיק ולמה. הפגישה הראשונה של נינו וברונו עם קהל, שרק רוצה עירום ו/או אלימות, מוביל אותם ליצירת המופע המצליח שלהם, והפשוט כל-כך.

אנשים לא תמיד יהיו מוכנים להודות בזה, אבל הסיבה הכמוסה שהם יוצאים מהבית כדי לראות מופע היא בתקווה חשאית שמישהו ייפגע. כמו שקרבות גלדיאטורים מבטיחים דם, כך מופעי בידור טלוויזיוניים מבטיחים שמישהו ידמם בשבילנו על הבמה. כלום לא השתנה. והאמירה הזו מתחילה כבר בפגישה הראשונה שלנו כצופים עם ייצוג של קהל בסרט הזה, המוכיח את המשפט שנאמר ב"יוקרה" (The Prestige) של כריסטופר נולאן באופן חזותי: הקהל יריע לך אם תצליח לעבוד עליו כקוסם שניסר אשה לשניים. הם מוחאים כפיים משום שהם יודעים שזו אשליה, ולו היו חושבים אחרת – היו נוטשים את האולם בצווחות (מדובר בציטוט מהזיכרון אז ויתרתי על המרכאות).

ואפרופו נולאן, אולי אקשר כאן לאהבה המשותפת שלי לשני היוצרים האלה. "מתים מצחוק" הוא גם סרט על כוחות ותשוקות המניעים אנשים, הבוחן כל העת מה חזק ממה ולמה (אהבה עצמית מול שנאה לאחר, הצלחה זוגית נגד כישלון אישי וכו'). בעיניי יש כאן חזרה לעולם קומיקס, לעולם של אלכס. כמו שהג'וקר מסביר לבטמן ב"האביר האפל" (The Dark Knight) הם פשוט לא יכולים האחד בלי השני, משום שהם מגדירים זה את זה. מה הם יעשו אם אחד מהם יחדל להתקיים?

על פרדוקס דומה בנה דל"א את סרטו הנ"ל, אבל למרות ההתעסקות שלו ושל נולאן בנושאים דומים, צורות ההתבטאות הקולנועיות בכל זאת שונות. נולאן הוא קולנוען שמגיע אליי רגשית דווקא דרך השכל, דרך המורכבות הסיפורית. אלכס דה לא איגלסיה פשוט שולח יד אל הקרביים שלי בלי שום אזהרה מוקדמת ומזריק את סרטיו ישר ללב. ואולי יש כאן אסימון שנפל לי, או רגע בו הבנתי באמת למה אני באמת אוהב את הקולנוע של אלכס – זה לא סתם שהיצריות והתשוקה שלו, עליהם אני מדבר כל הזמן, הן שמדבקות. אלה רק צורות ביטוי לחיוּת שלו, לאהבה שלו את החיים. וזה מה שבאמת מדבק עבורי. אני אוהב את החיים יותר בזכות הסרטים של אלכס דה לא איגלסיה. בזכות תוכנם ואפילו בזכות עצם קיומם. "הון משותף" (La Comunidad) – אני בדרך.

הפרקים הקודמים בסדרה:
חלק ג' – Perdita Durango
חלק ב' – El Dia De La Bestia
חלק א' – Accion Mutante