דאבל פיצ'ר: "תור: העולם האפל", "כל הזמן שבעולם", "הרשות החמישית"

ברוכים הבאים לפינה חדשה – ונסיונית, יש לציין – אצלנו בבלוג: ה"דאבל פיצ'ר". הרעיון הוא ממש פשוט, אבל אז קצת מקבל מורכבות.
בכל שבוע (בלי נדר) אחד מאתנו יביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע, וימליץ כראות עיניו על סרטים נוספים שעלולים לעניין בהקשרם. מה זה אומר "סרטים נוספים"? ובכן, זה אומר בערך הכל (הבטחתי מורכבות, לא?). כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
כשחברים ומכרים מבקשים ממני המלצה לסרטים הדבר הראשון שאני צריך לדעת הוא אילו סרטים אותו שואל אהב או שנא לאחרונה, וככה לנסות להבין למה לכוון. זה פחות או יותר מה שאנחנו מנסים לעשות פה. המטרה הראשונית היא שתוכלו לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט (כלומר, לא "איירון מן 3" יחד עם "הנוקמים" כי זו לא חוכמה) ומטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: שנראה יותר סרטים.

כרגע החוקים די פרוצים ושלא כהרגלי אני מברך על כך. הלינקים שהמח שלי מייצר שונים לחלוטין ממה שאורון ועופר יעשו, ולכן הפינה הזו – בתקווה – תעבור בין כולנו כל עוד אנחנו (ובעיקר אתם) נחפוץ בה.

השבוע בחרתי שלושה סרטים מתוך היבול הדי עמוס של סוף השבוע שעבר. אלו שלושה סרטים בהם צפיתי לאחרונה, אחד הייתי די אדיש לגביו, אחד חיבבתי, ואחד שנאתי שנאה יוקדת, כשכל אחד מהם זרק אותי למקום אחר שהייתי רוצה לעניין אתכם בו. כמובן שאתם מוזמנים להעלות הצעות משלכם ולחלוק אותן איתנו.
נתחיל…

הסרט המרכזי: "תור: העולם האפל" (Thor: The Dark World)
מעצם שיוכו לפרנדצ'ייז "הנוקמים" של מארבל, סרט גיבורי-העל החדש גם ככה חלק מסדרה. זה התחיל ב"איירון מן", המשיך עם "איירון מן 2" ומאז נפרץ לכל הכיוונים עם "קפטן אמריקה" ו"תור". אחר כך הגיע המגה-להיט "הנוקמים" ומשם המשכנו להמשכונים לשאר גיבורי העל שכבר פגשנו ביחד ולחוד. אז כן, כמובן שדאבל פיצ'ר מיידי והגיוני  לסרט החדש והנוצץ יהיה כנראה אחד מאלו, אבל אנחנו פה בשביל לעשות את הדברים קצת יותר מעניינים. או לפחות לנסות. את הסקירה המלאה שלי תוכלו למצוא פה.

הדאבל פיצ'ר: "אנימטריקס" (The Animatrix)
"אינמטריקס" הוא קיבוץ של שבעה סרטי אנימציה קצרים ודי מרהיבים, שנועדו לפתח את עולם המטריקס שבראו (וזה נתון לוויכוח, אני יודע) הלשעבר-אחים-והיום-אח-ואחות וואצ'בסקי. האסופה יצאה ישירות לדי.וי.די בשנת 2003, כאשר לבתי הקולנוע יצאו שני סרטי ההמשך המושמצים לקלאסיקת האקשן משנת 1999, "רילודד" ו"ריבלושונס".
ההקשר המיידי בין "תור 2" לבין "אנימטריקס" הוא קודם כל ששניהם סרטי מד"ב/פנטזיה/פעולה ושניהם למעשה הרחבה של העולם הבדיוני בו אליו הם שייכים. אבל יש בין שניהם דמיון רב הרבה יותר.
הפעם הראשונה שנזכרתי ב"אנימטריקס" במהלך הצפייה ב"תור 2" הייתה בסצנת הבניין, ובמיוחד בשוט המכונית המרחפת הנפלא. ב"אניטמריקס" ישנו את הפרק "מעבר" (Beyond) המספר על קבוצת ילדים שמגלה כל מיני דברים שנוגדים את חוקי הפיזיקה בבניין עירוני נטוש. ישנם כמה שוטים שממש נראים כמו גרסת הקומיקס של הסיקוונס היפה הזה ב"תור 2" ומי שנגנב ממנו, בטח יהנה לראות את זה גם בגרסת האנימה.
ישנם עוד אלמנטים שמתכתבים בין אפיזודות האנימציה ובין "תור 2" ככה שהצפייה בשניהם יחד עלולה אפילו לגרום לכמה דברים שלא טופלו היטב בסרט של מארבל להפוך לנקודות למחשבה.
חוץ מזה, ש"אנימטריקס" פשוט עשוי נפלא והוא בקלות הדבר הכי טוב שיצא אחרי "מטריקס" הראשון.

הסרט: "כל הזמן שבעולם" (About Time)
לא העלנו סקירה מיוחדת לסרט הזה, וחבל. בכל זאת מדובר בסרט שהוא אולי מחורר תסריטאית באופנים שעלולים לגרום לכאב ראש, אבל הוא מתוק ומשמח במיוחד. אני ראיתי אותו בפסטיבל חיפה, אבל רק כדי להזכיר: בחור בריטי צעיר מגלה ביום הולדתו ה-21 שלגברים במשפחתו יש יכולת תמוהה לחזור לאחור בזמן ולחיות או לתקן אירועים שכבר קרו בחייהם. בקטע היותר ריאליסטי, אותו בחור פוגש את בחורת חלומותיו ומשתמש ביכולותיו כדי לזכות בליבה, כמו גם לעשות איתה סקס הרבה פעמים.
ריצ'רד קרטיס, שאחראי על בימוי "נוטינג היל" ו"אהבה זה כל הסיפור" (שני סרטים שאני לא מסתדר איתם) והיה מועמד לאוסקר על כתיבת "ארבע חתונות ולוויה אחת" (המופלא), כנראה שפחד לכתוב עוד קומדיה רומנטית רגילה ולכן הכניס את עלילת העל-טבעי שלו. אם אתם שואלים אותי, הסרט הזה לגמרי היה יכול להסתדר בלי זה.

הדאבל פיצ'ר: "מת על המתים" (Shaun of the Dead)
אם היה לכם נחמד עם הייבריד של קומדיה רומנטית בריטית חביבה וסרט מסע בזמן, מה יכול להיות פחות נפלא מאשר קומדיה רומנטית בריטית חביבה וסרט זומבים?
כן, "שון אוף ד'ה דד" (מצטער, קשה לי להתייחס לשם העברי) לא רואה את "כל הזמן שבעולם" ממטר בערך  בשום אספקט, ואם אתם מכירים את הלך הרוח של "סריטה" אתם יודעים שבעינינו מדובר באחד הסרטים הכי משפיעים וחשובים שנעשו מאז תחילת האלף החדש. אין בדברי כל נסיון להשוות בין הגאונות של "שון אוף ד'ה דד" והחביבות הסבירה של "כל הזמן שבעולם" אבל בואו נגיד את זה ככה – אם החברה שלכם שכנעה אתכם לראות את הקומדיה הבריטית החדשה, יש לכם לגמרי קייס להושיב אותה מול סרט הזומבים המפואר הזה. סיכוי סביר מאוד שהיא גם תהנה ממנו.

הסרט: "הרשות החמישית" (The Fifth Estate)
עוד סרט שלא התייחסנו אליו באופן נקודתי עדיין הוא הדרמה הביוגרפית על עלייתו לגדולה של ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר חשיפת הקונספירציות וויקיליקס. את הסרט ביים ביל-"דמדומים 4"-קונדון (שזה לא הוגן לכתוב את זה ככה. בכל זאת יש לו אוסקר בבית) ומככבים בו שובר הלבבות שהכי לא נראה כמו שובר לבבות של הזמן האחרון, השחקן האדיר בנדיקט קמברבץ' ("סטארטרק: האויב בתוכנו"), והשחקן הגרמני המעולה דניאל ברוהל ("להתראות לנין", "ממזרים חסרי כבוד").
הייתי מפרט לכם עד כמה הסרט הזה הוא כישלון בעיני, אבל אני חושש לשרירי האצבעות שלי. באמת שמדובר בסרט שקשה להאמין כמה רע הוא עשוי, בטח בהתחשב בכך שיש לו דמות מעניינת במרכזו ושחקנים שהיו יכולים להוביל אותו למקומות גבוהים הרבה יותר. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי נשבע לכם שקונדון גילה מהו האינטרנט כשבוע לפני הצילומים ויותר גרוע מכך – חשב שאף אחד אחר לא שמע עליו והחליט לחשוף את ההמצאה המופלאה הזו לכולם. לא יאמן כמה קלישאות ומהמורות תסריטאיות הסרט הזה מאגד לתוכו. מה שכן, שמעתי שהיו אנשים שכן חיבבו אותו (מעט מאוד. בחו"ל הוא כישלון מהדהד) ואם יצא לכם לראות אותו במקרה, אני אמליץ לכם על סרט אחר שגם הוא לא היה הצלחה מרהיבה, וגם הוא נתקל בקהל קשה, אבל אני מאוד אהבתי אותו.

הדאבל פיצ'ר: "Rush"
אז אולי אתם חושבים שזו לא חוכמה לעשות צפייה כפולה משני הסרטים האלה כי הדומה ביניהם זועק לשמיים: שניהם סיפורים אמיתיים שעובדו למסך בשנה האחרונה ובשניהם מככב דניאל ברוהל. אז קודם כל, אתם צודקים. דבר שני, ברוהל הוא שחקן מצויין שתמיד משמח להיתקל בו. אבל יותר מזה, הדבר הכי משעשע – אם צופים ב"הרשות החמישית" אחרי "Rush", זה נראה כמו סרט המשך מופרע לגמרי.
כזכור, "Rush" הוא סרטו האחרון של רון הווארד על מאבקם של שני נהגי פורמולה בשנות השבעים, הנס לאודה (ברוהל) וג'יימס האנט הבריטי (כריס המסוורת'. והנה סגרנו מעגל עם תחילת הפוסט. הכל מתוכנן פה בקפידה). שני הסרטים בעצם מביאים למסך את דניאל ברוהל בתפקיד גרמני (או אוסטרי. תהיו קטנוניים שנייה) פעור שנכנס למערכת יחסים סבוכה עם בחור גבוה בעל רעמת שיער בלונדיני. כשצופים ב"הרשות החמישית" זה נראה לפעמים כאילו לאודה והאנט החליטו לעזוב את מרוצי המכוניות וללכת לשחק בריגול תעשייתי. זה קורע. מעבר לזה, שני הסרטים האלה יחד מייצרים – בעיני, לפחות – שיעור מעולה במה עושים ומה לא עושים כשבאים לייצר ביוגרפיה קולנועית. מוסר השכל ראשון: חכו לפחות עשור לפני שהדמות הראשית מתה. פרספקטיבה היא מתנה.