20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות

לפני שנה – בדיוק לפני שנה, אם רוצים לדייק – העלתי כאן לבלוג את "20 שנים – 20 רשעים בלתי נשכחים". זה היה ממש בסמוך לצפייה שלי ב"סקייפול" כשחשבתי לעצמי ששנת 2012 מלאה בנבלים קולנועיים מעולים, וכמחווה חזרתי אחורה לציון מיני מנייאקים ופסיכופטים בולטים מעשרים השנים האחרונות.

לשנת 2013 יש עוד חודשיים עמוסים ומכריעים לפני שנוכל להכריז על סיומה, אבל כבר שלב הזה בלט לי משהו אחד יותר מהכל: יש לא מעט סרטים שבמרכזם יריבות בין שתי דמויות שהופכת להיות מרכז הסרט. זה נכון שבכמעט כל סרט יש פרוטגוניסט ואנטגוניסט, אבל אני מדבר על סרטים בהם שני הצדדים מקבלים יחס כמעט זהה וההבדלים בין הגיבור ואויבו מתחילים להתערער.
"הארץ המובטחת" הנשכח של גאס ואן סאנט העמיד משני צדי המתרס את מאט דיימון ואת ג'ון קרסינקי; מארק וולברג וראסל קרואו עמדו זה מול זה במותחן הזניח "עיר שבורה" (קרואו השתתף במלחמת חורמה מול דמות אחרת בתחילת השנה, "עלובי החיים" האומלל); סופרמן וגנרל זוד השמידו חצי מניו יורק ב"איש הפלדה"; "גולדברג ואייזנברג" הישראלי גם הוא הצית מאבק קטלני בין שני גברים; בצד הנשי היו לנו את רייצ'ל מקאדמס נגד נומי רפאס ב"תשוקה" של דה פלמה; ראיין גוסלינג ניצב מול ויתיה פנסריגארם ביצירת המופת "רק אלוהים סולח"; טום הנקס מצא לעצמו אויב מושבע בצורת פיראט סומלי ב"קפטן פיליפס"; וכמובן – לאודה נגד האנט ב"Rush" שמסתבר שמעט מדי אנשים טרחו לראות.

לכן חשבתי לחזור אל מתכונת "20 שנים" ולחקור לאחור מהן היריבויות הגדולות של הקולנוע, אחת לכל שנה, מ-1993 ועד עכשיו.

1993
ריצ'ארד קימבל (האריסון פורד) נגד סמיואל ג'רארד (טומי לי ג'ונס)
"הנמלט" – The Fugitive

אחד הדברים היפים בלהיט של אנדרו דיויס, המבוסס על סדרת טלוויזיה מצליחה, הוא ששני הצדדים של המצוד הם דמויות חיוביות. קימבל האומלל הופלל ברצח אשתו, וג'רארד רוצה לתפוס פושע נמלט. הוא רודף אחריו עד הרגע שבו הוא מבין שמשהו לא לגמרי מסתדר, ואז עושה את המעשה הנכון. על אף שאנחנו דואגים וחרדים לשלומו של קימבל, אנחנו גם מבינים את המוטיבציה הגבוהה (גם אם גבוהה מדי) של ג'ראד השוטר לתפוס אותו. אל דאגה, ג'רארד יענש על זה בדמות סרט המשך מיותר שנקרא "המצוד" (U.S Marshals).
"הנמלט" עשה חיל בקופות בשנת 94 ואפילו הועמד לשבעה פרסי אוסקר, מתוכם זכה באחד – לטומי לי ג'ונס על תפקידו כאנטוגינסט החיובי של הסרט.

טוענים לכתר: שינדלר נגד גת ("רשימת שינדלר") והיינס נגד גארנט ("עולם מושלם" של קלינט איסטווד).

1994
סרגיי (ניקיטה מיכלקוב) נגד דמיטרי (אולג מנשיקוב)
"שמש בוגדנית" – Burnt by the Sun

שלא כמו בדרך כלל עם יצירת מופת, הסרט הרוסי הזה דווקא זכה לשבחים גדולים בשנת יציאתו, כולל פרס דקל הזהב בקאן ופרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, אך מאז קצת נשכח. או לפחות כך נדמה לי. אני לא מצליח להבין למה. מדובר – ואני הולך להיות נחרץ ולהתכוון לזה – באחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו מאז ומעולם. רק מי שצפה בסרט המופלא הזה יכול להבין כמה התסריט, המשחק, הבימוי והצילום נוגעים בשלמות. אם לא צפיתם בזה, רוצו והשלימו.
במרכז הסרט – שמתרחש על פני יום גורלי אחד – ניצבים שני גברים מרשימים שמתנהגים כמו משפחה אבל בעצם יודעים בסתר שהם זה נגד זה ושרק אחד מהם ינצח. בשנת 1936, סרגיי (בגילומו של מיכלקוב שגם ביים את הסרט) הוא קולונל בדימוס שמבלה קיץ מושלם עם משפחתו. הופעה של דמות מהעבר, דמיטרי המקסים, מסעירה את הנשים ומלהיבה את הילדים, אבל סרגיי יודע שרגעי המנוחה שלו תמו, ושדמיטרי לא מצטרף אל חיק המשפחה לטובת חיזוק הקשרים. אפילו להפך.
באמת סרט גדול, שלמרבה ההפתעה זכה לסרט המשך על ידי מיכלקוב עצמו בשם "שמש בוגדנית 2" שיצא ב-2010 ונחשב לאחד הסיקוולים המיותרים ביותר בהיסטוריה של הצלולויד.

טוענים לכתר: ליאון נגד סטנספילד ("ליאון"), לסטט נגד לואי ("ראיון עם הערפד"), גייל נגד ווייד ("נהר הפרא")

1995
וינסנט האנה (אל פאצ'ינו) נגד ניל מק'קאולי (רוברט דה נירו)
"היט" – Heat

באמצע שנות התשעים, פאצ'ינו ודה נירו טרם הצליחו להכתים את המוניטין שלהם ברצף בלתי אפשרי של כשלונות ותפקידים מבזים, ולכן פגישתם הראשונה על המסך הייתה אחד האירועים היותר מסעירים שאפשר היה לחשוב עליו. כמובן ששניהם שיחקו גם ב"הסנדק 2" (שהביא לדה נירו את האוסקר הראשון שלו), אבל שם לא הייתה להם אף סצנה משותפת. ב-1995 פאצ'ינו היה עם פרס אוסקר בן שלוש, ודה נירו עדיין עבד צמוד עם סקורסזה, כך שרק לחשוב על שניהם נלחמים זה בזה העביר רעד בצופי קולנוע אדוקים.
ההתרגשות התבררה כמוצדקת. לא כולם התעלפו מאפוס הפעולה המשטרתי של מייקל מאן, אבל נדמה שהקונצנזוס היה לצידם של פאצ'ינו את דה נירו שבאמת נתנו שם הופעות מדהימות. פאצ'ינו היה השוטר, דה נירו היה הגנב, וסצנה אחת שלהם במסעדה היא רגע שהוא לא פחות ממחשמל. הפעם הבאה ששניהם חלקו סרט הייתה "רצח מוצדק", וזה היה הרבה פחות נעים.

טוענים לכתר: אין אף אחד שמתקרב.

1996
שרה ביילי (רובין טאני) נגד ננסי דאונס (פאירוזה בולק)
"הכישוף" – The Craft

לא סתם שתי בחורות ניצבות במרכז המאבק בסרט החביב הזה של אנדרו פלמינג, אלא שתי מכשפות תיכוניסטיות. קשה לחשוב על שילוב מרושע מזה.
ביילי היא נערה קתולית בחטיבת הביניים החוברת לשלוש בחורות גותיות למדי, ואיתן לומדת קצת על כישוף שחור. במהרה היא מגלה שמנהיגת הקבוצה, ננסי, קצת יותר מרושעת ממה שהיא חשבה ובין השתיים ניצת מאבק אימתני שאפילו קיבל מועמדות לפרסי ה-MTV בקטגוריית הקרב הטוב ביותר.
על אף הסרט, שתי השחקניות נעלמו כמעט לחלוטין מאז פריצתן באמצע הניינטיז. טאני מופיעה מדי פעם בטלוויזיה ("המנטליסט" ו"נמלטים") ובתפקידי משנה לא חשובים, בזמן שבולק ניסתה ככל יכולתה אבל לא ממש נכנסה לעניינים. למעשה, שני השחקנים היחידים מהקאסט הזה שכוכבם המשיך לזהור לעוד כמה דקות היו נב קמפבל וסקיט אולריך, בעיקר בזכות "צעקה" שיצא באותה שנה.
האמת היא שאני חייב לתת לסרט עוד איזו צפייה נוספת לראות אם הוא עדיין מחזיק…

טוענים לכתר: טום מולאן נגד ג'ימי שייקר ("כופר"), ג'ייק טיילר בריגנס נגד רופוס בקאלי ("עת להרוג"), ג'ון פרוקטור נגד אביגיל וויליאמס ("ציד המכשפות"), מרטין וייל נגד רוי ("פחד ראשוני").

1997
אוסטין פאוורס (מייק מאיירס) נגד ד"ר איוויל (ממש אותו מייק מאיירס)
"אוסטין פאוורס" – Austin Powers: International Man of Mystery

אין מה לעשות, הדבר היחיד שיותר מגניב משתי דמויות במאבק שאיננו נגמר לעולם, הוא שתי דמויות במאבק שאיננו נגמר לעולם המגולמות על ידי אותו השחקן.
המרגל הטוב בעולם מופשר אחרי עשורים מהקפאה כדי לסיים את מלחמתו באויבו המר ד"ר איוויל ("רשע") שהתחילה אי שם בשנות השישים. זו הפעם הראשונה מתוך שלוש בהן פגשנו את המרגל והנמסיס שלו. בסרט השלישי והדי מחורבן של הסדרה, "גולדממבר", גילינו שני הניצים שהם גם תאומים, אבל בשלב הזה, מבאס לציין, זה כבר לא עניין אף אחד.
היריבות של פאורס-את-איוויל הייתה, בעיניי, אחת המצחיקות בכל הזמנים. כזו שצולחת הרבה יותר מצפייה אחת. מאיירס אמנם קצת התחיל לעייף מאז, אבל את הצמד הזה אני לפחות אזכור לו לתמיד.

טוענים לכתר: שון ארצ'ר נגד קאסטור טרוי ("עימות חזיתי"), קורבן דאלאס נגד ז'אן-בפטיסט עמנואל זורג ("האלמנט החמישי"), ג'קי נגד אורדל ("ג'קי בראון")

1998
וייד ווייטהאוס (ניק נולטי) נגד גלן ווייטהאוס (ג'יימס קובורן)
"פגיעה" – Affliction

אנחנו מניחים רגע לסרטי הז'אנר וצוללים עמוק – ממש עמוק – אל החלקים הכי קשים והכי פגועים של הנפש האנושית, באחת הדרמות הכי עוצמתיות של הניינטיז, "פגיעה".
אחד התסריטאים הבולטים של שנות השמונים, פול שריידר ("השור הזועם") שב אל כס הבימוי עם העיבוד שלו לספרו של ראסל בנקס המתאר את ההרס העצמי של גבר בגיל העמידה, אשר נרמס בכל שלב בחייו על ידי אביו המעורער והקשוח. ניק נולטי, שפניו האקספרסיביות מעולם לא היו מרוסקות יותר, נותן את תפקיד חייו אל מול הקשיחות הגיהנומית של אביו, אותו מגלם ג'יימס קובורן שזכה על כך באוסקר (נולטי היה מועמד). אחד הסרטים הכי חונקים על גבריות שבורה ועל יחסי אב-ובנו שאמריקה הוציאה.
בתחילת האלף החדש נולטי יעבור צד ויגלם בעצמו את תפקידה האב הבעייתי בסרט הקומיקס "הענק" ובדרמה המצטיינת "לוחם" שתחזיר אותו לאוסקר.

טוענים לכתר: דני רומן נגד כריס סבייאן ("המתווך")… אבל לא באמת.

1999 כוללת ספויילר ל"מועדון קרב". אם טרם צפיתם בסרט, שתדעו שאני מתבייש בכם ומבקש מכם לסגור את הפינה הזו עוד השבוע.

1999
טיילר דירדן (בראד פיט או אדוארד נורטון) נגד טיילר דירדן (אדוארד נורטון או בראד פיט)
"מועדון קרב" – Fight Club

כן, טכנית זה בעייתי מבחינת ההגדרות, אבל באמת שאין פה שום מתחרים. סוף האלף הקודם הסתיים עם המאבק האולטימטיבי – זה של הגבריות באויבה הגדול ביותר, היא עצמה. אדוארד נורטון הוא הגבר המודרני שיש לו הכל חוץ מטעם לחיים שלו. בטיסה אחת שגרתית הוא פוגש את טיילר דיר… רגע. למה אני מספר לכם את זה? אם אתם פה, כנראה שאתם יודעים מה קורה בסרט, ואתם יודעים למה הרשימה הזו לא יכולה להתקיים בלעדיו. בכל מקרה, אתם יכולים לקרוא עליו בקצרה בפרוייקט 50 הסרטים של הבלוג, שם נכנס הישר אל המקום ה-34.
הלאה.

הטוענים לכתר: מייקל פראדיי נגד אוליבר לאנג ("סכנה ברחוב ארלינגטון"), ניאו נגד סמית' ("מטריקס")

2000
מקסימוס (ראסל קרואו) נגד קומודוס (חואקין פניקס)
"גלדיאטור" – Gladiator

את שנות האלפיים אנחנו פותחים עם אצולה. במשך השנים למדתי להסתדר עם העובדה שלא כולם חולקים איתי את אותה ההתלהבות מסרטו זוכה האוסקר של רידלי סקוט, ואפילו לחיות איתה. זה לא מונע ממני לראות את הסרט הזה לפחות פעם בחצי שנה. לא טוב לכם, אתם יכולים לעשות רשימת "20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות" משלכם. כמובן, שבמקרה בזה אאלץ לתבוע אתכם.
אבל זה לא קשור.

מקסימוס הוא הגנרל הרומי שאיבד את משפחתו, את ביתו ואת כבודו אך ורק בגלל התקף קנאה של קומודוס, בנו של הקיסר. מקסימוס מתחיל לטפס את דרכו מלמטה, כעבד ואז כגלדיאטור, עד שהוא עומד פנים מול פנים מול מי שהרס את חייו, ועומד להרוס את רומא כולה.
ראסל קרואו איכשהו זכה באוסקר על הסרט הזה, וחואקין פיניקס איכשהו הפסיד. זה גם מה שקורה בסרט אחרי מונולוג "חייך בשבילי, אח" (שהוא המונולוג השלישי הכי טוב בסרט אחרי "חיבוק אחד" ו"בחיים אלה או בבאים". תפסו אותי ברחוב מתישהו כשיהיה לנו זמן, אני אצטט את כולם מהתחלה ועד הסוף).
שימו לב, בצפייה הבאה שלכם, בצבעים בהם הלבישה מעצבת התלבושות ג'נטי ייטס את שני האויבים (ולקחה על זה אוסקר): מקסימוס בשחור וקומודוס בלבן. אין ספק שיש לכך סיבה טכנית בעולם של הסרט – קומודוס רוצה לזכות בחיבת הקהל ולכן מלביש את עצמו בצבע הטהור, אבל היפוך הצבעים מראה לא פחות על החיבה שיש לתסריט אל האנטגוניסט האומלל שלו. זה תמיד מזכיר לי את משחק השח בסוף "אקס-מן" הראשון. שמתם לב מהם צבעי חיילי הלוח של מגנטו ומהם אלו של פרופסור איקס?

טוענים לכתר: מגנטו נגד פרופסור איקס ("אקס-מן") כמובן, דיויד דאן נגד אלייז'ה פרייס ("בלתי שביר")

2001
דרק זולנדר (בן סטילר) נגד הנזל (אוון ווילסון)
"זולנדר" – Zoolander

יותר ממאבק מפואר בין שני מוחות מושלמים, הכי כיף הוא לראות את יריבותם של שני חבר'ה סתומים באופן שגורם לרהיטים בבית להרגיש טוב עם עצמם. זה מה שקורה ב"זולנדר" הקאלטי והמצחיק.
הכימיה בין ווילסון וסטילר נפלאה, כפי שהציגו בכל כך הרבה סרטים משותפים, ועל אף שבאיזשהו שלב הם משתפים פעולה נגד רשע גדול יותר משניהם, ולומדים את כוחה של אחוות הדוגמנים, אין ספק שיש פה שני יריבים ראויים זה לזה. לא, באמת, סצנת "זה נמצא במחשב" המשותפת להם קורעת אותי כל פעם מחדש.

טוענים לכתר: מרטי פויצ'יו נגד בובי קנט ("ילד רע"), אלונזו האריס נגד ג'ייק הויט ("יום אימונים מסוכן")

2002
וויל דורמר (אל פאצ'ינו) נגד וולטר פרינץ' (רובין וויליאמס)
"אינסומניה" – Insomnia

פאצ'ינו פעם שנייה ברשימה, והפעם עם הרימייק האמריקני של כריסטופר נולאן (אני לא אכתוב שום סרט  בסוגריים האלה כי אתם יודעים בדיוק מי הוא) לסרט הנורבגי של במאי עם שם משפחה שאני לא מצליח לתעתק. אני חייב להודות שאני אוהב את הגרסה האמריקנית יותר.
פאצ'ינו מגלם את דורמר השוטר שמגיע לאלסקה כדי לפענח רצח של תיכוניסטית, ובאחד המצודים בערפל יורה בטעות בשותפו. או שאולי בכלל זה לא היה בטעות, מכיוון שאותו שותף עדיין תוהה לגבי האם להלשין נגד דורמר בועדה לחקירת שוטרים. כאילו שזה לא מספיק, לתמונה נכנס הרוצח של הילדה (רובין וויליאמס שלא ידענו שיודע להקפיא ככה את הדם עד לפני 2002, בה גם גילם פסיכופת גם ב"לחיות בתמונות" המעולה) שמשחק משחקי מוח עם הבלש. ועוד לא התחלנו לדבר על האור התמידי של אלסקה שלא נותן מנוחה.
הסצנות בין פאצ'ינו ו-וויליאמס מצמררות והשניים האלה מוציאים זה מזה את המיטב. וכמובן כמו כל גיבור ונבל, לשניים האלה יש יותר במשותף משנראה בהתחלה.

טוענים לכתר: מייקל סאליבן נגד ג'ון רוני ("הדרך לפרדישן"), פרנק אבגנייל נגד קארל הנרטי ("תפוס אותי אם תוכל"), רוקסי הארט נגד ולמה קלי ("שיקאגו"), שני החבר'ה מ"דרך ללא מוצא" ההונג-קונגי.

2003
הו דאן-סו (צ'וי מין-סיק) נגד לי וו-ג'ין (יו ג'י-טה)
"שבעה צעדים" – Oldboy

אי אפשר להמנע מהצמרמורת שעוברת בגוף כשאר נזכרים במלחמה המרה, חסרת הרחמים והטראגית של דאן-סו ו-וו-ג'ין בסרט הנקמה המושלם של פארק צ'אן-ווק, שבקרוב נאלץ להישיר מבט לרימייק האמריקני שלו.
כזכור, דאן-סו נכלא בחדר מסתורי במשך 15 שנים בלי שיבין מדוע. כשהוא יוצא משם הוא מתחיל לנסות לפענח למה, כשברור לכולם שעדיף שלא יעשה את זה. מולו עומד וו-ג'ין, מליונר צעיר ומסתורי עם צלקות מהעבר, וסצנת השיא של השניים האלה תאתגר את היכולת שלכם להישיר מבט אל המסך.
שני השחקנים פשוט מדהימים, ואת צ'וי מין-סיק אולי נפגוש בהמשך הרשימה. אתם יכולים לנסות לנחש באיזה סרט.

טוענים לכתר: הכלה נגד או-ראן אישיי ("להרוג את ביל, חלק 1"), מיילס נגד מרילין ("אכזריות בלתי נסבלת"), אל מריא'צי נגד סנדס ("היו זמנים במקסיקו")

2004
קיידי הארון (לינדי לוהן) נגד רג'ינה ג'ורג' (רייצ'ל מק'אדמס)
"נערות רעות" – Mean Girls

חזרנו לתיכון. אני חושב שכבר יצא לי להרהיב בשבחים על קומדיית התיכון החריפה שכתבה טינה פיי למארק ווטרס, אבל אני תמיד שמח לקפוץ על עוד הזדמנות.
אולי היריבות הכי מפוארת בין שתי צעירות שידע הקולנוע, קיידי (לוהן, שהייתה אז בת 18 ושחקנית מבטיחה. זה לא החזיק הרבה זמן) מגיעה לתיכון אמריקני אחרי שגדלה עם הורים זואולוגים באפריקה, ומגלה שהפרבר האמריקני לא פחות אכזרי מהערבות של היבשת השחורה. מי שאחראית על מירור חייה היא רג'ינה (רייצ'ל מק'אדמס המדהימה שהייתה בת פאקינג 26 כשגילמה דמות שצעירה ממנה בעשר שנים), מלכת "הפלסטיקות", החבורה הביצ'ית והפופולרית של התיכון.
פיי ביססה את התסריט על ספר הדרכה לאימהות לקראת כניסת בנותן לתיכון והצליחה להוציא מזה קומדיה חריפה וחדה שמצחיקה גם בצפייה האלף. כמו כן, היא אוכלת את "קלולס" בערך בכל פרמרט שנודע לאדם. תנסו להתווכח איתי על זה.

טוענים לכתר: וינסנט נגד מקס ("הנוסע") וביאטריקס קידו נגד אל דרייבר ("להרוג את ביל, חלק 2")

2005
טום סטאל (ויגו מורטנסן) נגד קארל פוגרטי (וויליאם הארט)
"היסטוריה של אלימות" – A History of Violence

אמנם היריבות הפטאלית הזו מוצגת לנו על פני פחות מעשר דקות, ורק בסיום סרטו המעולה של דיויד קרוננברג, אבל זה הספיק לאקדמיה האמריקנית בשביל להעניק מועמדות לאוסקר המשנה להארט, וזה בהחלט מספיק לי כדי להחשיב כיריבות הגדולה של 2005.
באחת האלגוריות הכי חריפות לארה"ב, מספר קרוננברג את סיפורו של טום (מורטנסן פוסט אראגורן), מנהל דיינר חביב בעיירה קטנה, שבעקבות ניטרול שני פושעים בפרץ אלימות שלא היה מבייש את לוקאס הוד מהסדרה "באנשי" (שאכן שאבה מעט השראה מהסרט), הופך להיות גיבור חדשותי. לאחר מכן מופיעות כל מיני דמויות מפוקפקות מהעיר הגדולה שטוענות שטום הוא בכלל לא מה שהוא נראה. בסוף טום נאלץ להישיר מבט לעברו ולהתמודד עם אותו פוגרטי (הארט בהופעה בלתי נשכחת).
המאבק התמידי בין ההווה לעבר, בין העיר הגדולה ובין הפרבר, ובין היצרים הכבושים של האומה האמריקנית לבין נסיונות ההדחקה שלה, כל אלה מגולמים בסרט הזה שהתבסס על נובלה גרפית של ג'ון ואגנר ו-וינס לוק.

טוענים לכתר: לא משהו שאני הצלחתי להזכר בו. הצעות יתקבלו בברכה.

2006
רוברט אנג'יר (יו ג'קמן) נגד אלפרד בורדן (כריסטיאן בייל)
"יוקרה" – The Prestige

כריסטופר נולאן מביא בפעם השניה יריבות אכזרית בין שני גברים אל הרשימה – וכולכם יודעים שזו לא תהיה הפעם האחרונה שלו בפוסט הזה. אני לא אפרט על העלילה בכלל כי בערך כל דבר יחשב כספויילר, ולסרט באמת יש את אחד הטוויסטים המעולים של הקולנוע, אז רק אספר שזה סרט מעולה עם הופעות מצויינות של כל הנוגעים בדבר (סקרלט ג'והנסון קצת מאכזבת, אבל כנראה שהיא צריכה את ג'וזף גורדון-לוויט כדי להתפרע באמת). וכמובן שחייבים להזכיר את הנאום הרפלקסיבי הנפלא של מייקל קיין בו הוא מסביר שהסיבה היחידה שאנחנו לא מצליחים לראות את התחבולות והטריקים, היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מעוניינים לעשות את זה. "אתה רוצה שישטו בך" הוא אומר לג'קמן, ובערך מנסח את כל הקסם של הקולנוע במשפט.

טוענים לכתר: ברברה קובט נגד שיבה הארט ("רמז לסקנדל"), ריקי בובי נגד ז'אן ז'ירארד ("לילות טלאדגה"), בילי נגד קולין ("השתולים")

2007
דניאל פליינביו (דניאל דיי-לואיס) נגד איליי סאנדי (פול דאנו)
"זה יגמר בדם" – There will be Blood

דת, משפחה, אמונה, ניצול, קפיטליזם, מודרניזציה, בגרות, שליטה, כח, מילקשייק. כל אלה והרבה יותר מגולמים במאבק הבאמת אכזרי בין איל הנפט המיזנטרופ פליינביו (בהופעה שהביאה לדיי לואיס את האוסקר השני מתוך שלושה) והכומר הצעיר איליי סאנדי. זה מתחיל בשנייה הראשונה שהם נפגשים ומגיע למימדים מיתיים בכל פעם שהשניים יעמדו זה מול זה. כמה גיהנום שני החבר'ה האלה מעבירים אחד את השני. מהשפלה פומבית דרך גרירה בבוץ ועד למכת מוות בעזרת פין באולינג. פול תומאס אנדרסון הפשיל שרוולים ולכלך את עצמו ואת הדמויות שלו בנסיון להראות לנו את עצמינו. אחד הסרטים הכי טובים שנעשו אי פעם, אין פה שאלה בכלל.

טוענים לכתר: אית'ן נגד דווייט ("דרך לא שמורה"), פרנק לוקאס נגד ריצ'י רוברטס ("אמריקן גאנגסטר"), ליאוניידיס נגד אחשוורוש ("300"), ניק נגד בילי ("גזר דין מוות" של ג'יימס וואן)

2008
באטמן (כריסטיאן בייל) נגד הג'וקר (הית' לדג'ר)
"האביר האפל" – The Dark Knight

ושוב נולאן, ושוב בייל. ושוב "האביר האפל" שלא משנה כמה אני אטען שאני לא חושב שזה סרט כזה גדול, אני אמשיך לציין אותו בכל פעם שתגיע איזו רטרוספקטיבה. אני פשוט לא יכול לפספס הזדמנות לכתוב קצת על הית' לדג'ר. מעולם לא טענתי שאני אדם חזק.
אבל האמת היא שבאמת לדג'ר הוא זה שעושה כאן את כל העבודה. באטמן של בייל רחוק מלהיות הבאטמן האהוב עלי ועל אף שאני אוהב מאוד את בייל בכל הזדמנות אחרת, בשני ההתקנים הראשונים של נולאן נראה כאילו הוא מתעקש בכח להיות הדבר הכי פחות מצטיין. אבל אפילו הוא לא יעמוד מול איתני הטבע הקרויים הית' לדג'ר בסרט הזה. כי ככה זה, כשאתה נותן לעצמך ללכת כל כך רחוק, כל דבר מסביבך נראה מיתולוגי כמעט כמוך. אפילו תסריט רעוע.
באף אחד משבעת סרטי הבאטמן לא הגיעו איש העטלף ואויבו לכאלה תהומות וכאלה גבהים. אין ספק שבאטמן נגד אשת החתול בשנת 1992 הוא פייט ראוי, אבל אפילו הוא לא ישרוד שלושה סיבובים בזירה נגד "האביר האפל". למרבה הצער, כנראה שגם בעתיד זה לא יקרה. כן, אני מסתכל עליכם, הנרי קאביל ובן אפלק.

טוענים לכתר: דיויד פרוסט נגד ריצ'ארד ניקסון ("פרוסט/ניקסון"), הארווי מילק נגד דן ווייט ("מילק")

2009
ג'ו גריפין (ג'יימס נאסביט) נגד אליסטר ליטל (ליאם ניסן)
"חמש דקות בגן עדן" – Five Minutes of Heaven

לא סרט נורא גדול או נורא חשוב, אבל לצורך העניין בהחלט יש בו את אחת ההתנגשויות הכי קטלניות – אם כי בסופו של דבר מעט מאכזבות – של הקולנוע בשנים האחרונות.
רשת טלוויזיה בריטית מנסה להביא לראיון משותף שני גברים שבערך כל הסכסוך הבריטי-אירי מונח על כתפיהם: ליטל, חבר ה-UVF לשעבר, וגריפין, שאיבד את אחיו במאבק העצמאות של אירלנד. שניהם כבר גברים מבוגרים עם חיים ומשפחה, אבל מצלקות העבר קשה מאוד להשתחרר, וגריפין מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לנקום בליטל על הרס משפחתו.
אוליבר הירשביגל ("הנפילה" אך גם "דיאנה") ביים סרט שמעט מאוד ראו, ואולי בצדק. ההופעות של נסביט וניסן בהחלט מצילות את העניין.

טוענים לכתר: נידי נגד ג'ניפר ("הגוף של ג'ניפר")

2010
תיקו:
חאוויר (קרלוס ארסס) נגד סרג'יו (אנטוניו דה לה טורו)
"בלדה טריסטה" – Balada Trista de Trompeta
+
קים סו-יהון (לי ביונג-הון) נגד קיונג-צ'ול (צ'וי מין-סיק)
"ראיתי את השטן" – I Saw the Devil

אין לי שום יכולת להחליט מי משני מאבקי הכוחות האלה – שניהם מהאלימים והפרוורטיים ביותר שאני אי פעם ראיתי – הוא השולט בשנת 2010, אז אני הולך על תיקו. שני הסרטים האלה לא הופצו בארץ אבל שניהם קיבלו גם אצלנו מעמד של קאלט. כל הכבוד לכם!
אלכס דה לה איגלסיה, במאי שמעולם לא נודע ברוך ועדינות, התעלה על עצמו ב"בלדה טריסטה" (או "הקרקס האחרון") שהוא מופלא כמו שהוא מחריד, מצחיק כמו שהוא מופרע, וגאוני כמו שהוא גאוני. הצפייה בסרט הזה בפסטיבל ירושלים של 2011 הייתה אחת מהחוויות הקולנועיות הכי משמעותיות שהיו לי. שני ליצנים בקרקס רבים על אישה אחת ובדרך משמידים כל זכר לאנושיות שלהם. מי שצפה בוודאי נרעד רק מהזכרון, ומי שלא צפה לא יודע מה הוא הפסיד. ואולי טוב שכך. אפילו פדרו אלמודובר, שליהק את שני השחקנים האלה לחרפה שלו "לעוף מהתרגשות", לא הצליח לחבל בדימוי המרתיע של שני המופלאים ארסס ודה לה טורו.
ועם זאת, מהצד השני של כדור הארץ, אי אפשר לשכוח את מסע הנקמה של סו-יהון ברוצח אשתו קיונג-צ'ול באפוס האלימות האפל של קים ג'י-וון, "ראיתי את השטן" ,שהוא גם אחת ההשפעות הגדולות ביותר על "מי מפחד מהזאב הרע" אהוב הבלוג. מין-סיק עבר מתפקיד הקורבן של "שבעה צעדים" לתפקיד האנטגוניסט בסרט הזה, ולי ביונג-הון, היפה שבשחקני המזרח, הוא השוטר שמחליט לנקום בפסיכופט אבל לא בדרך המוכרת לנו. במקום לחסל אותו פעם אחת ולתמיד, סו-יהון מתעלל בו אך גם מטפל בו כדי שיוכל לחזור אליו שוב ולהתעלל בו פעם נוספת. לשטן מעולם לא היו פנים רבות יותר.

טוענים לכתר: נינה נגד לילי ("ברבור שחור")

2011
אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) נגד אליעזר שקולניק (שלמה בראבא)
"הערת שוליים"

(צילום: רן מנדלסון)

יחסית לאחת המדינות המסוכסכות ביותר בעולם, אין לנו הרבה יריבויות קולנועיות להתפאר בהן. משום מה בכל פעם ששמים ערבי ויהודי על המסך הם נהיים החברים הכי טובים תוך איזה מערכה, שזה לא שיא האמינות (להוציא את "חמסין"). אחר כך עוד אומרים שהקולנוע הישראלי לא אסקפיסטי.
למזלינו יש לנו את עולם התלמוד ואת יוסף סידר, כדי להביא לנו התנגשות תנ"כית (הייתי חייב) בין אב ובן על הכרה ממסדית. קשה להבין איך סידר הצליח לרקוח מהאלמנטים הלא-ממש-מרעישים האלה דרמה קומית סמי-מותחנית על המאבק הקמאי של שני דורות זה בזה, אבל הנה זה קרה. ליאור אשכנזי ושלמה בראבא נותנים את הגדולות שבהופעותיהם הקולנועיות וכל הסרט נבנה לכדי הקליימקס הזה שלא מגיע (יש לי קצת בעיה עם זה, אבל אני מסכים להניח לזה כרגע), ובדרך בונה גם את אחד הסרטים הישראלים הכי טובים שהיו לנו, וגם את המאבק הכי קטלני מאז סצנת "זה הסולו שלי!" ב"הלהקה" של אבי נשר.

טוענים לכתר: אנני נגד הלן ("מסיבת רווקות"), קוריוליאנוס נגד טיפאנוס ("קוריוליאנוס"), ברנדן נגד טומי ("לוחם")

2012
ג'ו (ג'וזף גורדון-לוויט) נגד ג'ו (ברוס וויליס)
"לופר" – Looper

"האויב הכי גדול שלך הוא אתה עצמך" מעולם לא היה יותר מילולי כמו בסרט האדיר של ראיין ג'ונסון בו ג'ו חוזר בזמן כדי להציל את אשתו. למרבה התסכול, היחיד שעומד לעצור אותו הוא הוא עצמו, רק בגרסת ג'וזף גורדון-לוויט עם מלא אף וגבות.
הסרט היה הצלחה כל כך עצומה ומפתיעה שהאולפנים ההוליוודים מנסים בכח מאז למצוא את ה"לופר" הבא אבל לא כל כך הולך להם. אקשן-מד"ב משובח במיוחד שאותי הפיל לגמרי. שמעתי גם על אנשים שלא נורא התלהבו ממנו, אבל אני מנסה להיות נחמד אליהם. ועכשיו ברצינות, אחרי שלוש צפיות בסרט אני לגמרי יכול לעמוד איתן מאחורי העובדה ששיבצתי אותו ברשימת הסרטים הכי טובים שהופצו בקולנוע בשנה שעברה. ראיין ג'ונסון הוא בקלות אחד האנשים שאני הכי מחכה לסרט הבא שלהם.

טוענים לכתר: פורסט נגד צ'רלי ("ארץ יבשה"), כריסטין נגד איזבל ("תשוקה").

2013
נדע בקרוב מאוד.