פסטיבל חיפה 2013: "ליילה פורי", "15 שנה ועוד יום", "עתיד מזג האוויר", "גן עדן: תקווה" ופרידה

ובכן, זה בהחלט הסיקור האחרון לפסטיבל חיפה שמסתיים היום בערב. משם נעביר את תשומת הלב אל פרסי האופיר שיתקיימו כמה קילומטרים בודדים משם.
לא יאומן שעשרת הימים עברו בכזו מהירות ובכזו אינטנסיביות, ואני מקווה שנעזרתם והתעניינתם בסיקור החיפאי השנתי. אני נהנתי מכל שנייה.

אני יודע שבדרך כלל שומרים את התודות לסוף, אבל זה חשוב לי מדי בשביל להשתהות עם זה. אני ממש רוצה וחייב להודות בהכנעה לכל אנשי פסטיבל חיפה המפוארים. לסמורז, נוגית, מור, טלי, פנינה וענת על כל העבודה שהם עשו במהלך החג ועל האהבה שלהם לפסטיבל ולקולנוע. תודה לכל החברים שהעבירו אתי את השעות בחיפה ותודה לארקטיק מאנקיז שהדיסק האחרון שלהם ליווה אותי בכל הנסיעות מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה.
תודה לכל הקוראים והמגיבים שזרקו מחמאות מדי פעם, גם בבלוג עצמו וגם ברחבת הפסטיבל, ותודה לכל הקוראים שלא נהנו אבל החליטו לשמור את זה לעצמם. והכי הכי, שנה שישית ברציפות, אני רוצה להגיד תודה ענקית לעדי ונדרוב ודורית חורדי שהופכות בשבילי – לא פחות מהסרטים – את הפסטיבל לאירוע שתמיד עצוב לי שנגמר, וששנה שלמה אני מעביר בלהתגעגע. תודה.

אז אתמול צפיתי בארבעה סרטים, שלושה מהם מבית היוצר של במאיות (בכולן, אגב, מככבות אמהות חד הוריות), ואת החלק המסיים של הטרילוגייה המדוברת של אלריך זיידל שאל שני חלקיה הראשונים כבר התייחסתי בפוסט ההמלצות שלנו.

"ליילה פורי" – Layla Fourie

מה שאני לא מבין הוא למה עד שסוף סוף יש בפסטיבל סרט עם גיבורה שחורת עור, תמונת היח"צ מתרכזת בדמות משנה לבנה…

פיה מאורה היא במאית בת 44, ילידת דרום-אפריקה. סרטה השלישי עוקב אחרי ליילה, אם חד-הורית, שנקלעת למבוך של שקרים בעקבות תאונת דרכים בה הייתה מעורבת בנוכחות בנה.
החלק החזק ביותר בסרט הוא, בעיניי, הופעתם של ריינה קמפבל בתפקיד הראשי ואוגוסט דיאל, שנצפה בעבר כנאצי המשוגע באפיזודת הפאב של "ממזרים חסרי כבוד". מעבר לזה, אין ספק שהסרט נעשה במחשבה ותכנון רב, והושקעה בו אינטליגנציה רבה של כמעט כל מי שמעורב בו, אבל התוצאה הסופית היא מונוטונית מאוד ולעיתים נעה במעגלים. משהו בסרט מסרב להתרומם והשאיר אותי ברמת הבהייה במסך, בלי להיות מעורב יותר בעלילה שאולי רוצה להיות פתלתלה, אבל לא כל כך הולך לה.

יש משהו מאוד מעניין באופן שבו הסרט נערך, מה שכן. נראה כאילו הסצנות נחתכות תמיד לפני הרגע "הנכון". כלומר, כמעט כל סצנה נחתכת לפני שמיצינו את ההתרחשות בה, לעיתים בכמה שניות קצרות. תמיד ישנה האופציה ששני העורכים שחתומים על הסרט לא ידעו מה לעשות, אבל נראה לי מטופש לחשוב ככה. בעיניי זה ודאי קונספט מכוון, והוא יכול לספר לנו הרבה על הסרט ועל הכוונות שלו. לי זה דווקא עבד טוב, אבל שמעתי מלא מעט צופים שזה הפריע להם. העריכה המשונה של הסרט מייצרת בכל זאת איזושהי רמת מתח וחרדה, אבל בניית הסיקוונסים לא מייצרת עליות וירידות ולכן יש משהו בחווית הצפייה שהיא עייפה נורא, לא מצליחה להתרומם, ומונעת מהסרט להיות דינמי לאיזשהו כיוון.

"15 שנה ועוד יום" – Fifteen Years + 1 Day

זה הסרט שספרד החליטה לשלוח לאוסקר השנה. בכל היקר לי, אני לא מצליח להבין מה הם חשבו (חזרו אלי מסמיק בינואר כשהסרט הזה יכנס לתשיעייה וישאיר אותי עם המכנסיים למטה).
סרטה של גרסיה קרחטה מתחיל כמו משהו שיכל להיות סרט לא רע לילדים ולנוער, אבל תוך דקה נחשף הבלוף. לסרט הזה אין שום דמות שמתנהגת באיזשהו אופן הגיוני, התפניות העלילתיות מייאשות וזה עוד לפני שהגענו לאלמנטים הקולנועיים. יש לסרט הזה את הכניסות המוזיקליות הכי צורמות מאז, כנראה, "לינקולן". מוזיקת פסנתר כאילו-מרגשת מתחילה פק"ל בכל פעם שדמות מתחילה באיזשהו מונולוג חשוב והכניסה שלה כל כך בולטת שזה מרגיש לעיתים כמו פארודיה על דרמות הולמארק. גם כל מיני פיידים ללבן ואדום שמשובצים בסרט משווים לו הרגשה של סרט שנעשה על ידי תיכונסטים שבדקו מה הכפתור הזה בתוכנת העריכה עושה.

הסיפור הוא על ילד בעייתי בשלהי גיל ה-14 שנשלח על ידי אמו החד-הורית (פעם שנייה מתוך שלוש אתמול) לגור אצל סביו הקפדן במהלך תקופת ההשעיה שלו מבית ספר, אבל גם אצל סבו הוא מצליח להסתבך בצרות.
המשחק, האמת, לא רע. במיוחד מריבל ורדו, השחקנית העסוקה ביותר בספרד, שכבר שנה שנייה ברציפות סרט בכיכובה נשלח לאוסקר מטעם ספרד (שנה שעברה היה זה "שלגיה", או "בלנקנייבס" בשפת המקור, שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון). ורדו מוכרת בעיקר בזכות "ואת אמא שלך גם" ו"המבוך של פאן". היא באמת משהו יוצא דופן ואפילו את הדמות הפשטנית שלה היא מצליחה להציל בזכות כשרונה.

אסייג ואומר, היו אי אילו אנשים שהתרגשו במהלך הסרט וצופים שכן נהנו. הבעיה שלי הייתה שאני הפעם לא הצלחתי לנתק את הציניות מול מה שנראה כמו סרט שאין לו מושג לאן הוא הולך ומאיפה הוא בא.
ועוד טרוניה אחת קטנונית וטפשית שלי, בהקשר למה שכתבתי אתמול על דמויות גאות בסרטי הפסטיבל, שהיא לחלוטין ספויילר, אז למעוניינים שלא לדעת יש אופציה לדלג מכאן לסרט הבא.
בסוף הסרט הגיבור חוזר לאמו אחרי שהשלימו ואפילו התחילו לגרום לפצעי העבר להגליד. הסבא הקפדן סוף סוף מזמין לדייט את הבלשית שדלוקה עליו. כולם שמחים. חוץ מהילד הגיי (שאין רגע אחד בסרט שלא מזכירים את זה שהוא גיי. אפילו אחד) שהוא זה שחוטף בסוף. עכשיו, באמת, אין לי בעיה עם זה שיש דמות שלא מקבלת סוף טוב. זה בסדר. העניין הוא שהוא דמות המשנה היחידה שלא מקבלת סוף בכלל. הסרט נוטש אותו ולא מעניק לו סיום סגור. די מתסכל. הנה לרגע חשבתי שיהיה סרט שיציג דמות של גיי – ועוד של ילד צעיר – כמשהו עם הבטחה לעתיד טוב, ושוב התבדיתי. הכי ניינטיז.

"עתיד מזג האוויר" – Future Weather

דרמת אינדי אמריקנית.
בעקבות נטישתה של אם צעירה (וחד הורית, כמובן), נאלצות ילדתה שוחרת המדע-הסביבתי בת ה-13 וסבתה שעומדת לעבור לפלורידה, להתמודד זו עם זו ולהישיר מבט אל חייהן ואל עתידן. מין שילוב סביר של "חוקי ג'ורג'יה" הצולע עם לינדזי לוהאן וג'יין פונדה, יחד עם "ספיטפייר גריל" המקסים עם אליסון אליוט ואלן ברסטין.

סרט חמוד וסימפטי, שקצת מתארך מדי, שעושה חיים קלים לצופיו ואז נשכח מהראש ומהלב גם יחד. בנוסף, וזה אולי קצת מפונק להגיד, אבל בתאכל'ס, פרלה הייני-ג'רדין בתפקיד הראשי לא כזאת טובה. בטח יחסית לילדות אחרות שראינו בקולנוע לאחרונה כמו ב"בעיניים של מייזי", "באמריקה", "הניצוד", "העץ" ו"לרכוב על לוויתן". היא לא פאדיחת ליהוק או משהו בסגנון, פשוט לא תמיד קולעת. לעומתה, איימי מאדיגן, כן עושה תפקיד מצויין בעיניי. מאדיגן היא שחקנית שמעולם לא זכתה להכרה המגיעה לה, לפחות מאז המונולוג המעולה שלה בסצנת אסיפת ההורים ב"שדה החלומות" משנת 1989, אבל לפחות היה לה תפקיד אורח ב"האנטומיה של גריי". לא משהו לזלזל בו.

קשה להשתולל על הסרט הזה, כי הוא כולו חביבות, אבל אם באמת על פי האינפורמציה בתכניית הפסטיבל, המגזין "אינדיפנדנט" אכן בחר בבמאית ג'ני דלר כאחת מעשרת הקולנוענים של מחר בעקבות הסרט הזה, אני חייב לומר שמדובר בהגזמה פראית.

"גן עדן: תקווה" – Paradies: Hoffnung

החלק השלישי של טרילוגיית "גן עדן" של זיידל מתרכז בביתה היחידה של תרזה מהסרט הראשון (גם היא אם-חד הורית, סתם בשביל להזכיר), שאת הקיץ בו אימה מבלה בלממן גברים בקניה ("אהבה") ודודתה מעבירה בלהתחרפן עם ישו ("אמונה"), מלאני עושה במחנה הרזייה לילדים. שם היא מפתחת קשר קריפי למדי עם הדוקטור המבוגר וחווה שברון לב לראשונה בחייה.

הדבר שאני הכי אהבתי בחווית הצפייה הוא איך הילדה המרגיזה מ"גן עדן: אהבה" הופכת להיות דמות אמיתית ומעוררת חיבה גדולה בסרט השלישי. מעבר לכך, הסרט הזה היה לי די סתום, ומעבר לאסתטיקה הנהדרת של זיידל, הקליניות של עיצוב הפריים, והצבעים והמרקמים של השוטים, לא לגמרי הבנתי – לראשונה בטרילוגיה – מה הוא מנסה להביע.
טוב, שווה לציין שהסרט הזה נצפה לאחר שלושה סרטים אחרים באותו היום, שהיווה את סיומו של שבוע שלם של צפייה ללא סוף, מה שיכול להיות שקצת התיש את היכולת שלי לפענח את הסרט. אז תמיד יש את האופציה שברגע שאוכל לחשוב קצת על הסרט הדברים יתחילו ליפול לי במקום.

"תקווה" (כמובן בחירה צינית במיוחד לשם הסרט) הוא פחות טוב מ"אהבה" אבל בעיני מוצלח מ"אמונה". יש בו הומור רב, ולא מהסוג שגורם לך לרצות למות, ואין בו את ההתפלשות בעליבות של בני האדם כפי שזיידל נוהג להביא לקדמת המסך. אולי בגלל שהוא מתעסק בסרט בדמויותיהן של ילדות צעירות הוא ניסה להיות יותר מתון, או שבאמת משהו בסיפור הזה נגע לליבו יותר. "תקווה" הוא הסרט הרך והעדין – יחסית! – בטרילוגיה, אך הוא גם זה שהיה הכי פחות נהיר בעיני מבחינה תמאטית. מבטיח שאם מתישהו תהיה לי תובנה לגביו, אני ישר אחלוק.

אז אלו לסרטים של היום. מחר כנראה אספיק עוד אחד או שניים לפני שאנטוש חזרה לתל אביב (לצערי את "כח משיכה" אראה רק בהקרנת העיתונאים בשבוע הבא), אז הנה, לסיכום, כל הסרטים שראיתי מתכניית הפסטיבל (לא כולל הקלאסיקות או סרטי התחרות הישראלי) לפי סדר יורד, מהסרט שהכי אהבתי, ועד הסרט הכי מפוקפק.

יפה לנצח – La Grande Bellezza
Like Father Like Son
ויוה לה ליברטה – Viva La Liberta
גן עדן: אהבה – Paradies: Love
רק האוהבים שורדים – Only Lovers Left Alive
בן יחיד – A Child's Pose
לסמוך על אלוהים – In God we Trust
של – Shell
חטיפה בלב ים – A Hijacking
טירה באיטליה – A Castle in Italy
כל הזמן שבעולם – About Time
רוץ וקפוץ – Run & Jump
הסיפורים שאנו מספרים – Stories we Tell
קריסת המעגל השבור – The Broken Circle Breakdown
גורדי שחקים מרחפים בשמיים – Floating Skyscrapers
ואלנסה, איש של תקווה – Walesa, Man of Hope
זרים על שפת האגם – Stranger by the Lake
כנס העתידנים
בורגמן – Borgman
גן עדן: תקווה – Paradies: Hope
רגע בחיים – Les Temps de l'Aventure
באושר ועושר – Lifelong
אנחנו מה שאנחנו – We Are What we Are
גן עדן: אמונה – Paradies: Faith
שעות ביקור במוזיאון – Museum Hours
צלילים מהשכונה – Neighboring Sounds
ליילה פורי – Layla Fourie
דבש – Miele
המשפט האחרון – Dom over dod Man
עתיד מזג האוויר – Future Weather
קסם קסם – Magic Magic
משלישי עד שלישי – De Martes a Martes
המחברת הגדולה – Le Grand Cahier
סלינג'ר – Salinger
השליח – The Delivery Guy
סאלבו – Salvo
15 שנה ועוד יום – Fifteen Years + 1 Day
יחסים אסורים – Deshora
ערכו של הזמן -O ouro do Tempo

תם פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה לשנת 2013. מיום ראשון מתחילים לספור את הימים לפסטיבל הבא…