• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

"ברט וונדרסטון המופלא", סקירה

21 ביולי 2013 מאת אורון שמיר

לפני כחודש כתבתי על "האשליה", אחד משני סרטי קוסמים שיצאו השנה בעיתוי שאכנה "קסום", בשביל הלעג. העניין הוא שהסרט השני, "ברט וונדרסטון המופלא" (The Incredible Burt Wonderstone), נעלם ממפת ההפצה ואין לי ממש מושג מתי והאם הוא אמור לעלות למסכים. כמובן שכאשר סרט מבושש להגיע אל בתי הקולנוע, מתחילה הסקרנות. הרי מדובר בקומדיה הוליוודית, בכיכובם של סטיב קארל, סטיב בושמי, אוליביה וויילד, ג'ים קארי, ג'יימס גנדולפיני זצ"ל ואלן ארקין. לא בדיוק חומר לגניזה. האם העובדה שהסרט אפילו לא כיסה במכירות כרטיסים במולדתו את התקציב הצנוע של 30 מיליון הדולרים בהם נעשה, היא שהכריעה את הכף? כך או אחרת, הצורך לדגום אותו רק התגבר, ובדיוק בשביל מקרים כאלה המציאו את האוזן השלישית.

שמחתי למצוא אותו על מדף החדשים, ועוד עם תרגום עברי, אבל אז נחרדתי לגמרי מעטיפת הדי.וי.די שהתבררה לי גם כפוסטר הרשמי של הסרט. לא פלא שסרט שהכרזה שלו נראית ככה, בה כל הכוכבים מפוטשפים ברמה כזו שאין לזהותם אלא כמופע האיחוד של הלהקה השנואה עליכם משנות השמונים – יבריח את הצופים. אבל כפי שוודאי הקלקתם על הקישור כדי לראות את הזוועה שהיא הפוסטר בעצמכם, כך התיישבתי אני לצפות בסרט – בחשש, וספק מהסיבות הלא נכונות. אולם, לא רק שנהניתי למדי, גם העזתי למצוא בו משמעויות נוספות ואני מוכרח לציין שבהשוואה ל"האשליה", התוצאה היא תיקו.

ברט וונדרסטון המופלא לא תמיד היה ברט וונדרסטון, ובטח שלא תמיד היה מופלא. ביהדותו בילדותו הוא היה אלברט ווינדלסטין, נער שהפופולריות היחידה שלו הייתה בקרב בריוני השכונה. מתנת יום הולדת חורצת גורלות, ערכת קסמים של ראנס הולוויי המהולל (אלן ארקין), לימדה אותו שכולם אוהבים קוסמים ויחד עם חברו החדש ולא מקובל אף הוא, אנטון (סטיב בושמי), הקימו השניים ידידות שהפכה למופע מצליח בלאס וגאס. אך בעוד ברט ואנטון כבר שחוקים ממופע הקסם האקסטרווגנטי והנוצץ אך חלול שלהם, קרנו של קוסם רחוב קיצוני בשם סטיב גריי (ג'ים קארי) מתחילה לנסוק עד כדי כך שהבוס שלהם (ג'יימס גנדולפיני) מרגיש שזמנם תם. בניסיון נואש להתעלות על אמן ההתעללות העצמית, החברות האישית והעסקית בין השניים מתפרקת, העוזרת שלהם (אוליביה וויילד) נוטשת ואנחנו נתקעים למשך שארית הסרט עם מסעו של וונדרסטון לנסות ולהפוך מרודף תהילה שנפל מהפסגה, לבנאדם.

בשלב הזה בטח מאוד לא יעניין אתכם ואתכן לשמוע שאת הסרט ביים דון סקרדינו, בעיקר במאי טלוויזיה ("30 רוק") וחתומים עליו לא פחות מארבעה תסריטאים, ששניים מתוכם אחראים לסרט "איך להיפטר מהבוס". ובצדק לא יעניין אתכם ואתכן, בסרט שכל דבר טכני/אמנותי בו הוא סטנדרטי להדהים, אולי מלבד רובד תסריטאי אחד שייתכן ובדיתי מליבי ואגיע אליו בהמשך. כעת אנסה להתמקד בדבר החשוב באמת בסרט מסוג זה – השחקנים והשחקנית.

נתחיל מקטן לגדול, וזה לא שיש משהו שאינו גדול מהחיים בהופעותיו של גנדולפיני, אך מאז מותו זה פשוט צובט לראות אותו בסרטים חדשים וכך ודאי יהיה עד הופעתו האחרונה. כאן הוא מגלם בכריזמה הרגילה שלו דמות של איש עסקים עשיר ונאלח, שאפילו לא זוכר בן כמה בנו האהוב ובהחלט מצחיק מספר פעמים. וויילד מתחילה את הסרט בתפקיד קומי נפלא, של מפיקה שנדחקת לתוך התלבושת הצמודה של אסיסטנטית קוסם ומאוד מובכת מכל העניין, אבל הופכת מהר מאוד לשבלונה של דמויות משנה הוליוודיות נשיות מהעת האחרונה – היא כאילו פמיניסטית שעומדת על שלה, אבל סך כל הפעולות שלה הופכות אותה לקישוט ומושא רומנטי עבור הגיבור, ותו לא. במקרה של ארקין, המצב הוא הפוך – הטון הציני שלו נדמה בתחילה כמעט לא מתאים לתפקיד של קוסם מלהיב ומתלהב, אבל בהמשך מתברר בדיוק למה דווקא הוא לוהק כאשר אופיה האמיתי של הדמות נחשף. אולי זה ארקין שפשוט הופך כל דמות שלו למזוהה עימו, קשה לי לקבוע. מאידך מה שבטוח הוא שג'ים קארי מזמן לא נהנה ככה מול מצלמה והתוצאה היא הנאה צרופה, כאשר הוא משחרר את כל ההומוריסטיות המתפרעת שלו אל תוך הדמות של קוסם הרחוב תואם דייויד בליין, שמחרטט על שלווה פנימית ורצון הכוכבים בזמן שהוא חותך את עצמו להנאת הציבור, או מבצע "פעלולים" כמו לא למצמץ במשך ימים שלמים. בכל פעם שהפוקוס הולך לקארי, הסרט מרוויח דמות משנה שכיף לשנוא ולייחל למפלתה. הבעיה היא באנשים שניצבים מולו.

hr_The_Incredible_Burt_Wonderstone

זה לא בושמי, שכמעט תמיד יהיה המרכז הרגשי של סרטים בהם הוא משתתף שכן הלב פשוט לא יכול שלא לצאת לקראתו. גם הפעם הוא הנדפק, אבל לחיים שלו אחרי התהילה אנחנו מקבלים רק הצצה במשך כל המערכה השנייה והמכרעת של הסרט. בשאר הזמן, רוב מה שנמצא על המסך הוא סטיב קארל הנאבק בדמות של אדם בלתי נסבל, שהכיף שבללעוג לפאתוס שלו קצת דוהה אחרי חצי שעה ונשארת רק שנאה קלה למי שהוא בוחר להיות. לא יודע, דושבאג שמתקן את דרכיו במערכה האחרונה הוא עדיין דושבאג, כך בעיניי, וקארל מאוד לא מתקשר אצלי לאנטגוניזם אמיתי. הוא במיטבו כאשר הוא הדמות שתמיד נשארת בנוקשות ובעיוורון שלה לא משנה מה קורה סביבה, כמעין קומיקאי טרגי. אבל ללכת איתו כברת דרך ולראות איך דמויות שאמורות לא לסבול אותו נופלות לרגליו? לא הסכמתי. לכאוב את מפלתו? לא כאבתי. לשמוח בשבילו כאשר המודעות העצמית מכה בו כמו קסם ומעוררת חרטה ורצון להשתפר? הגזמתם, באמת.

מלבד היותו מספיק מצחיק בכדי גם להצחיק אותי בקול רם מספר פעמים למרות שצפיתי בו לבדי, וגם כדי לסלוח לו על היעדר הברקות אמיתיות, מצאתי את "ברט וונדסטון המופלא" מצטיין במיוחד היכן שמעט מדי קומדיות הוליוודיות אחרת מצטיינות לאחרונה – נושא הביקורת. קומדיה טובה חייבת להיות בעל מושא ביקורת מאוד מובהק מחד, אך מספיק מוצנע מאידך כדי לא להכאיב לקהל שבסך הכל בא להנות, לא לצפות באותו מושא ביקורת נחבט למוות. ואם להזכיר שמאז "יוקרה" (The Prestige) אני בהכרח שופט כל סרט קוסמים כמניפסט מטא-קולנועי, ירצה בכך או לא, הרי שהביקורת בסרט זה הנה משולשת ולכן גם מפתיעה. הצלע הראשונה במשולש היא כמובן הוליווד עצמה, המיוצגת על-ידי גנדולפיני כאולפנים/מפיקים וקארל כשחקנים/יוצרים בזבזניים וראוותניים, שפעם נכנסו לביזנס מתוך תשוקה לתחום אך הפכו ברבות השנים לקלישאות של עצמם. בכך אין אומץ גדול במיוחד, שלא לדבר על חידוש, שכן הוליווד תמיד אהבה להתעסק בעצמה. הביקורת כלפיי מה שמצייגת דמותו של ג'ים קארי, מעין תעשיית שוליים שמשתמשת בקיצוניות ואלימות כדי להשיג צופים צעירים (אך לא צעירים מדי), היא כבר ברמת הפחד או הפחדנות. כלומר, ודאי שסרט הוליוודי יציג את האלטרנטיבות אליו כמשהו נלעג, מוגזם, ריק מתוכן ונצלני. אבל מושא הביקורת השלישי, זה שהיה מוחבא הכי טוב לאורך הסרט ומתבהר רק לקראת הסוף, מאיר הכל באור חדש.

הצלע השלישית והאחרונה במשולש הביקורת שמותח הסרט הזה הוא הקהל. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסיום, אבל בכך הוא בעצם משליך אחורה ומשנה את ההסתכלות על מושאי הביקורת האחרים. החבטה וההגחכה של דמותו של קארי ומה שהיא מייצגת מבקרת גם את הקהל, שנוהר אחר ריגושים זולים ושוכח את הבידור הישן והטוב, האולד-סקול, שהוליווד תמיד הציעה. בידור שכנראה ורק ילדים מעריכים היום. פתאום משפטים שאומרת דמותו של גנדולפיני, על כך ש"אנשים רק אוהבים דברים חדשים" אינה רק אפיון דמותו כבוס שטוח מוח, אלא ממש האשמה אמיתית כלפי קהל הצופים. וההאדרה של הדמות של קארל וכל מה שהיא מייצגת? לא אשמת הוליווד, אלא אשמת הקהל. אקט הקוסמות האחרון שמבוצע בסרט, וממשיך אל תוך הקרדיטים, הוא בבחינת יריקה בפרצופו של קהל הצופים בסרט. או לפחות הודעה של הוליווד בראייתה את המפרנסים אותה כחבורת ארנקים מהלכים, שאפילו לא צריכים להיות בהכרה כדי לבוא ולהיחלב מכספם וזמנם, ועוד למחוא כפיים בסיום. אם כך, אין פלא שסרט שזהו המסר שלו יבריח את הצופים, בין אם באופן סמוי או גלוי. ואין גם פליאה שחיבבתי אותו יותר ממה שהייתי אמור.

*** הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית, וניתן להשאלה בתרגום לעברית ***

hofshi-thirdear-640X400

הבהרה:
אני מקווה שאפשר לסמוך עליי כשאני אומר שהפוסט נכתב אך ורק משיקולים אישיים שלי, והפרסום כאן בסוף התווסף משיקולים של, ובכן, פרסום. נראה לי שכולם מרוויחים ואיש לא ניזוק, אז אני לא מתנצל, רק מבהיר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.