הדילמה המוסרית של כתיבה על קולנוע בעידן האינטרנט

שבוע שעבר התחלתי לעבוד ב-yes. אני כותב את זה גם כגילוי נאות לכל מקרה שלא יקרה בחצי שנה הקרובה, וגם כי דווקא שם מצאתי את עצמי בשיחה מעניינת שהעלתה משהו שלא חשבתי עליו עד כה, ואת המחשבות בסופה של השיחה הזו אני מעלה בפניכם כאן עכשיו.

ונפתח בסיטואציה היפותטית: נגיד שאני מספר למישהו על סוג חדש של גאדג'ט שנתקלתי בו. איזשהו סוג חדש של אייפון, למשל. ובמשך דקות רבות אני מאריך בדברים על איכויותיו ועל טבעו של האייפון הזה. אני משווה אותו לניידים אחרים ומתעכב על כל האלמנטים שמרכיבים אותו לטוב ולרע.
ונגיד שמי שדיברתי אתו ממש רוצה לשים את ידיו על הגרסה הזו, להחשף ולבדוק בעצמו על מה המהומה. אם אותו בחור היפותטי ילך ויגנוב את הגאדג'ט הזה, האם האחריות תהיה עלי?
כנראה שלא. אבל מה אם גניבה היא הדרך היחידה שלו להשיג את המצרך הזה? ואני לא מדבר על בעיות כלכליות, אלא על טכניות בלבד. זה לא יצא לשוק, זה לא ניתן לרכישה בשום מקום בסביבה. אין שום דרך להשיג אותו מלבד פריצה וגניבה. האם, בהנחה שידעתי שהאייפון הזה בלתי ניתן להשגה, העובדה שהלכתי ודיברתי בשבחיו, בהנחה שיכולתי גם לבחור שלא לעשות זאת ולשמור את האינפורמציה לעצמי, האם היא סוג של אקט בלתי מוסרי?

אני מניח שהבנתם את האנלוגיה.
כמובן שאני לא קדוש. גם אני ניסיתי להוריד אי אילו סרטים בעברי (זה נגמר בהתרסקות המחשב שלי, אגב) וכשהאוסקר מתקרב ואני מבין שאני עלול שלא להספיק את כל המועמדים, אני לעיתים מרים טלפון לחברים מביני עניין שיעזרו לי למצוא בנבחי הרשת את הסרט הנורבגי ההוא לפני שיהיה מאוחר. הרי על אף השיפור הגדול בעולם ההפצה בארץ בשנים האחרונות, סרטים רבים לא מגיעים הנה. גם חברות הלוויין והכבלים לא יכולות להביא הכל. פסטיבלי קולנוע גדולים בארץ יש בדיוק שניים, להגיע אליהם זה בכלל לא פשוט ומחירי הכרטיסים גבוהים למדי. אז אם אני ארצה לראות את הסרט ההוא שקראתי עליו ב-Twitch, איזשהו סרט אימה דל תקציב שאני פשוט חייב לדעת מה קורה בו ואיך, איך אני אמור לעשות את זה? נכון, ספריות וידיאו עדיין קיימות (עולם הולך ונעלם למרבה הדכאון), אבל דווקא בהקשר הזה הקווים בין חוקי ולא מאוד מטושטשים, אך אין לי את היכולת או הידע להעמיק בזה כרגע.
כשזה מגיע להחלטה להוריד סרט או להתאפק עד שאולי הוא יקרה בדרכי בפסטיבל או ב-VOD, או לחילופין לוותר עליו לגמרי, זהו כבר תחום של אחריות אישית וזה עניין אחר שכל אחד בוחן בפני עצמו. אני מדבר על אחריות כללית יותר, רחבה יותר. זו שיש לי כמי שכותב בתפוצה רחבה על קולנוע.

בואו נדבר באופן נקודתי. פעם בחודש אני כותב פה בבלוג את "אימת החודש", סקירה שמתרכזת במספר מסוים של סרטי אימה מהזמן האחרון. את הסרטים האלו אני בדרך כלל משיג מ"האוזן השלישית", לעיתים מסקרינרים וממקורות נוספים (כאמור, מכיוון שאני לא מאלו התברכו בנטיות טכנולוגיות, המחשב שלי לא הוריד סרט מאז 2009). זה אומר שכל חודש אני מדווח לכם על סרטים שאלא אם אתם גרים בתל אביב או בחיפה, אין לכם שום יכולת לראות. אפילו כאשר מדי פעם הסרט יוצא לאולמות הקולנוע בארץ, זה נוטה להיות באיזור הסינמה-סיטי ולא מעבר לזה. בגלל הרייטינג הנמוך שמביאים סרטי האימה, לצורך העניין, חברות הכבלים והלוויין לא ממהרות לרכוש אותם (אלא אם כן מדובר בשלאגר) ולכן ערוצי הסרטים בטח שלא מפתחים טעם הרפתקני בז'אנר הזה שהופך להיות יותר ויותר משמעותי, גם אם הוא פועל על אנשים עם סף גירוי גבוה במיוחד, לכן גם משם לא יוכלו הקוראים לראות את הסרט.
זה משאיר לקהל אופציה אחת. מי שרוצה לראות את "אנטי-ויראלי" ובכלל לא ידע שהוא הוקרן לפני חודשים רבים בפסטיבל למד"ב ואימה בתל-אביב, יהיה חייב להוריד אותו באינטרנט, סביר שבאופן לא חוקי כי נטפליקס ודומיו טרם הגיעו לחופי העיר שבין הירדן לים. ואני מתנצל על הטון הרציני מדי, אבל כן, הורדה היא גניבה. אנחנו לא נכנס עכשיו לבעד ולנגד, אין יודע שיש משניהם ואני כבר התוודיתי שנתתי יד לעניין, מה שגם שזו לא מהות הפוסט הזה.
ואם לחזור לנקודה: בסופו של דבר יוצא שאני מלהיב או מעודד אנשים לראות סרט שהם יכולים לראות רק על ידי עבירה על החוק.

בעידן האינטרנט, כאשר באותה לחיצת כפתור אפשר לקרוא בלוג פרטי וקיקיוני שנכתב מדירת חדר בגבעתיים כמו את אתרי האינטרנט הכי נחשבים של תעשיית הקולנוע בעולם, אין בלעדיות על שום דבר והמרוץ להיות ראשון הוא סיזיפי יותר מאי פעם, שלא נאמר מיותר. אנחנו ב"סריטה" לא מנסים גם ככה להיות הראשונים אז אנחנו בקלות יכולים להחליט שאנחנו כותבים אך ורק על סרטים שמוקרנים כעת בקולנוע, מיועדים לפסטיבלים או משודרים בטלוויזיה, ובכך להשקיט את מצפונינו (אוקיי, אז מצפוני. בסדר) אבל אז יקרו שני דברים: א) אנשים שלא מנויים לערוצים ולא ירצו ללכת לקולנוע יורידו בכל מקרה, ו-ב) זה יהיה הבלוג המיותר בעולם. גם כי הוא יצמצם את עצמו לשיח מאוד דחוק עליו החליטו מפיצים ואנשי רכש המערבים חשיבה כלכלית ואמנותית יחד, וגם כי הרי אחד הדברים שהבלוג הזה שם לעצמו כמטרה הוא לחשוף קוראים גם לקולנוע אחר, לדברים שאולי לא ימצא בסינפלקסים.
אבל גם כאן קשה להתמם. כשאני ראיתי את "אפסטרים קולור" היייתי חייב לכתוב עליו באותו הרגע כדי שעוד אנשים יכירו את הפלא הזה, אבל אין ספק שבתוך גם זה היה לי הרצון להיות מביא הבשורה. קיוויתי שלכמה עשרות אנשים השם "אפסטרים קולור" או שיין קארות' יהיה מזוהה עם הבלוג שלנו. לא עניין אותי איך הקורא המסוקרן יניח את ידו על הסרט. הרי המצפון של הזולת הוא כבר באמת לא הבעיה שלי.
אבל זה שקר. זו בהחלט בעיה שלי. ההורדות הן אלו שמוחקות את ספריות הוידאו, ההורדות הן אלו שמייצרות בחו"ל רק "הצלחות בטוחות". כסינפיל וכמי שרוצה ליצור קולנוע בעצמי, זו אחושרמוטה בעיה שלי.

אפסטרים קולור

אני יכול בכל זאת למצוא הצדקה מוסרית, כזו שתגרום לי להמשיך (ואם זה לא היה ברור – אני לחלוטין מתכוון להמשיך): שלא כמו בעיתונות המודפסת, הפוסטים שלנו ימשיכו לשייט בחלל זמן לא קטן לאחר העלאתם. מגזין מודפס הולך לפח כעבור שבוע, או במקרה הטוב נשמר באוסף אספנות ונקבר תחת חומרי קריאה אחרים. הפוסטים שלנו ממשיכים לחיות ברשת המקוונת ורק מחכים שמישהו יחפש אינפורמציה שקשורה עליהם במנועי החיפוש.
אם נחזור ל"אפסטרים קולור": על אף שלא ידעתי זאת אז, הוא קיבל משבצת בפסטיבל ירושלים הקרוב והקהל הרחב יוכל לצפות בו בתשלום וללא רגשות אשם. כנ"ל גם סקירות האימה בהן כתבתי על "המכשפות מסיילם" או "רוח זדונית" שקיבלו במפתיע הפצה בארץ. הכתיבה לעולם הוירטואלי מנעה מהם להיות טקסטים זמניים והם יכולים לשרת גם את קוראי הבלוג וגם את המפיצים.
הכתיבה האינטרנטית ממשיכה לחיות ועלולה להצדיק את קיומם של הפוסטים בעתיד כך שבעצם אני יכול להגיד לעצמי שלא הדחתי לדבר עבירה, אלא יצרתי מגירה במחסן וירטואלי שתפתח כשתקרה בדרכה ההזדמנות.
אני יכול להגיד את זה לעצמי. אבל אני גם יכול להסתכל לדברים בעיניים – כתיבה על קולנוע בעידן האינטרנט היא בהחלט הדחה לדבר עבירה. אם יש או אם אין ברירה, זה כבר דיון נוסף.

(תמונת הפתיחה היא מתוך "ארוחה עירומה" של דיויד קרוננברג)