"איש הפלדה", סקירה

האגדה מספרת שכאשר הוטל על כריסטופר נולאן להפיק את המיתוג המחודש לדמותו הקולנועית של סופרמן, הוא פנה אל ידידו דייויד אס גוייר ("עיר אפלה", טרילוגיית "האביר האפל") בבקשה לתסריט לא שגרתי. לאחר תהליך, גוייר השיב: "מצאתי איך לגשת לדמות של סופרמן", והתכוון בכך שייתכן ויצא לו משהו קצת אחר מן המקובל או אולי אפילו מן הרצוי. ואכן "איש הפלדה" (Man of Steel) – מרגישים את המגע של נולאן כבר בכותרת, המתחמקת מאזכור שם הגיבור המפורש? – הוא לא בדיוק מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כאשר אנחנו חושבים על "סרט סופרמן". זהו ניסיון לעשות משהו חדש, מעט שונה, גישה אחרת לטיפול בדמות האיקונית. אני מבין מדוע אפשר גם להשתעמם ממנה, או לכעוס, אבל בחיי שאני לא מבין אנשים שלא אוהבים סרט כי הוא לא הסרט שהם היו כותבים או מביימים. הרי ניסיון להמציא מחדש את סופרמן על כל היתרונות והחסרונות הרגילים שלו, קיבלנו כבר לפני כמה שם עם "סופרמן חוזר" של בריאן סינגר, וכולנו זוכרים איך זה היה. אבל משהו חדש באמת? חשבתי שאנשים אוהבים חידושים. בתור מי שמעולם לא הבין את ההערצה לדמות של סופרמן, מצאתי את הגישה הטריה כדרך האפשרית היחידה עבורי להתחבר איכשהו לדמות שהיא בהגדרתה אל, של אדם-על שהקונפליקט הקולנועי הרגיל שלו תמיד שיעמם אותי.

מהרגע שהתסריט של גוייר הושלם, נולאן, כמפיק, היה צריך במאי שיתקתק את הסרט כמה שיותר מהר, כך בהוראת האולפנים. זאק סניידר נבחר לפרויקט בשל יכולתו זו, כך באופן מוצהר ורשמי. אבל אם תשאלו אותי, סניידר נבחר משום שהוא נולד לתפקיד הזה – הוא הרי מביים סרטי סופרמן מתחילת הקריירה שלו פחות או יותר, גם אם לא קוראים להם כך. המלך ליאונידיס ב"300", השואג את דרכו קדימה דרך המון בני אנוש כאשר גלימתו האדומה מתנופפת – האם הוא לא סוג של סופרמן? (נדמה לי שלונג ג'ון מ"עין הדג" הייתה הראשונה לאבחן זאת) ד"ר מנהטן, היצור הכחול הכל-יכול מ"השומרים", האין הוא אלוהים המרחף בין בני התמותה? "סאקר פאנץ'" עסק בדמויות רגילות שיוצאות מכלאן המחשבתי ומפגינות יכולות בלתי רגילות, ואפילו "שחר המתים", הרימייק של סניידר לסרט הזומבים הקלאסי, מכיל רגע או שניים שהייתי מצפה למצוא בסרט גיבורי-על דווקא.

"איש הפלדה" הוא התנגשות של שלושת הענקים הללו – המפיק, הבמאי והתסריטאי – יחד עם ענק הגדול משלושתם גם יחד, ובעיניי מגיע לכל העוסקים במלאכה את מלוא הנקודות על התעוזה הרעיונית והטיפול התיאורטי בדמות, שנבראת/נולדת מחדש לנגד עינינו במשך 143 דקות הסרט. מהצד הביצועי, המעשי, ואם לשפוט את הסרט כסרט, אני יכול להסכים עם הרבה דברים שיגידו המלעיזים, אבל לא יכולתי שלא לאהוב את התוצאה הסופית. לכן, אנסה רק להסביר מדוע. לסנגוריה מקיפה וכוללת, שתשכנע גם את מי שישנא שלכל הפחות יש כאן סרט שהוא הרבה יותר חכם ונאמן למקור מכפי הנראה, נסו את הניתוח שכתב פבלו ויעלה לבלוג בעוד כמה ימים. בינתיים, הנה הגרסה הכמעט-נטולת הספויילרים שלי.

הסרט מתחיל ביום הראשון בחייו של סופרמן – ברגע הלידה שלו. מטא-קולנוע בכל הנוגע למיתוס הסינמטי של סופרמן כבר מהרגע הראשון, כאמור, וזו גם החלטה נבונה להתחיל סרט (לא משנה אם ישראלי קטן תקציב או בלוקבאסטר הוליוודי) עם קלוז-אפ של איילת זורר, המגלמת הפעם את אימו החייזרית של קאל-אל, שמו של גיבורינו בכוכב קריפטון. אביו, ג'ור-אל (ראסל קרואו בהופעה מרגיזה למדי), מוצא עצמו בתסבוכת פוליטית בימיו האחרונים של כוכב הלכת שלו ומחליט לשגר לחלל את בנו שזה עתה נולד כדי שלא יושמד יחד עם כל עמו. בינתיים, שר הצבא של קריפטון, הגנרל זוד (מייקל שאנון, שהופך לאחד הליהוקים האולטימטיביים לדמות הנבל), מתכנן הפיכה ולבסוף נכלא אי שם בחלל.

אנו משתגרים עם קאל-אל הפעוט, בזמן שהפלנטה שלו נהרסת והוא מוצא עצמו מרחק שנות אור משם, בכדור הארץ. הוריו המאמצים, ג'ונתן ומרתה קנט (קווין קוסטנר ודיאן ליין), הם שני חוואים אמריקאיים פשוטים, המעניקים לתינוק את השם קלארק וגם חינוך למופת, ככל שידם משגת. כאשר הוא מתבגר (אז מגלם אותו הנרי קאביל, פסל יווני בשר ודם), נאלץ קלארק לא להפגין שום סימן ליכולות העל-טבעיות שלו וחווה ילדות טראומטית שמתחלפת בהדרגה בחיי נדודים תמידיים. רק כאשר אותו זוד מרושע מוצא אותו בכדור הארץ ומאיים על שלום הבית היחיד שהכיר, מגלה קלארק את כל האמת על עברו ומשחרר את כוחות העל שהיו עצורים בו כל השנים – הוא הופך לסופרמן.

כפי שודאי שמתם לב, הסרט מתרחש לפני תקופתו של קלארק קנט כעיתונאי בדיילי פלאנט, למרות שלוייס ליין (איימי אדמס, שלוקחת את הדמות למחוזות קשיחות ומגניבות בהם היא טרם ביקרה בסרטים קודמים) דווקא כן מגיחה כעיתונאית-אקסטרים, המפתחת מערכת יחסים עם סופרמן, וגם מערכת העיתון בהחלט שם עם לורנס פישבורן כעורך פרי ווייט. הבחירה של גוייר להצגת הדמות של סופרמן בסרט הזה בעיקר משחררת אותו מהצורך להתעסק בזהות הכפולה, כלומר הסודית והפומבית, של קנט/סופרמן – עניין שאם תסלחו מיצה את עצמו בערך לפני חצי מאה והוא מטופש במיוחד כאשר מדובר בדמות הכי מפורסמת בעולם שלה, שכדי לחיות חיים נורמליים מרכיבה משקפיים. כן, בטח. גוייר, בתבונה, פשוט מוותר על העניין הזה ומרוויח כך את סופרמן, שמסתבר כמעניין הרבה יותר מאשר קלארק קנט העיתונאי הגמלוני.

בעיניי, זוהי ההברקה האמיתית של הסרט. קלארק קנט לפני שהיה קלארק קנט, והבנייה הזו שלו מאפס, וכאפס – כילד חריג שחוטף על כך בפומבי מהילדים האחרים שמפחדים/מקנאים והופכים אותו לדחוי ומנודה. הוא מי שיצטרך לבחור האם להציל את הגזע הנחות הזה, שהשפיל אותו כל חייו אבל שאסור היה להחזיר לו, פן תתגלה זהותו האמיתית. בכל פעם שקאביל – אחת היציאות היותר מושלמות ויזואלית של בורא עולם, כבר אמרתי? – עומד חסר הבעה אל מול איום להשמדה טוטאלית של כדור הארץ, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא הילד הדחוי שודאי צורח בתוכו. סוף סוף מותר לו להחזיר, להשיב מלחמה! אבל בשביל מי? בשביל אלה שעינו את נפשו כל החיים? שלא רצו אותו כחלק מהם? שגרמו לו להתבייש בעצמו? הקונפליקט מגיע לנקודת רתיחה כיוון שאלו המאיימים על שלום הכוכב הנורא בו מצא את ביתו הם למעשה בני עמו האבוד, אליו התגעגע מבלי לדעת זאת כל חייו. הברקת-על תסריטאית, לפחות בעיניי.

לגבי הליהוק, קאביל הוא הסופרמן המושלם ביותר שיצא לי לראות – עד שהוא פותח את הפה. מאידך, ללהק שחקן שגם ייראה כמו סופרמן, גם ייראה כמו קלארק קנט כשצריך וגם אשכרה יידע לשחק, זוהי משימה שאי אפשר לעמוד בה. הרי אם היה אדם כזה בנמצא, הוא היה סוג של סופרמן בעצמו, לא? אפשר אולי לקחת את דילן סטרייברי, המגלם את קלארק של ראשית התיכון, ולאמן אותו ועד בגרות יומם וליל באמנות המשחק ובחדר הכושר באופן שווה. אולי אז יתקבל סופרמן קולנועי אולטימטיבי. עד אז, אומר שהבחירה בקאביל לסרט שאין בו את הכפילות קנט/סופרמן היא מהטובות שניתן להעלות על הדעת.

אולם, יש הרבה רגעים שלא באמת עובדים בסרט. והבחירה בגישה שכה היללתי עד עתה, מייצרת מבנה כל-כך שברירי (המשופע קפיצות זמן בין טראומות עבר להשפעתן על הגיבור בהווה) עד כי כנראה שאין לו ברירה אלא לקרוס מדי פעם בפעם. אבל סרט סופרמן שגרם להזדהות רגשית עם הגיבור? עם אל מיתולוגי שתמיד תפסתי כחסר רגשות? אני עומד ומצדיע ליוצרים, פשוט כך. מה גם שתמטית, התסריט של גוייר חכם מכפי שהוא נדמה. האם הוא עומד במבחן המציאות? אני לא משוכנע. בטח שלא בשמירה על מתח ובטח ובטח שלא ברמת הדיאלוג. אבל יש בו עוד לא מעט רעיונות יפים, כמו למשל העובדה שבעוד זוד עורך הפיכה צבאית בקריפטון, בעולם המראה שהוא כדור הארץ שלנו, שולטים גנרלים ולא פוליטיקאים. נסו לספור את כמות הפעמים שמישהו מתקשר לנשיא ארה"ב במהלך הסרט, לעומת מניין ההחלטות הצבאיות ומקבליהן.

עוד הקבלה יפה בין קריפטון לכדור הארץ נוגעת לשאלת האנושיות שנידונה בסרט, דרך השוואות בלתי פוסקות של בני האדם לאנשי קריפטון, לכאורה הגזע העליון שמטיל צל על הבריות. התקווה של הוריו של קאל-אל בראשית הסרט היא שהוא נשלח אל עולם טוב יותר. מולה ניצבת הידיעה שלנו, הצופים, לאיזה חרא של עולם הם בעצם שלחו אותו. למעשה, כאשר אימו הביולוגית אומרת "לך ועשה את העולם שנשלחת אליו טוב יותר משלנו", יוצא שבכל מעשה הצלה ובכל בחירה שלו לעשות טוב, סופרמן למעשה משיב את קריפטון לחיים, בכדור הארץ. בדיוק מה שזוד רוצה לעשות, אבל דרך הבחירה בהמשכיות ובחיים, ולא בהרס ומוות. וכאן בדיוק אנחנו מגיעים לרגע המעט מביך שחוזר על עצמו בכל טקסט שלי על יצירה של זאק סניידר – חשיפת דעתי האישית על כך שכנראה מדובר בגאון.

תגידו מה שתגידו על סניידר, אני חושב שהוא גאון בקולנוע. כבנאדם אני יכול לנחש או להעריך שהוא לא העיפרון הכי חד בקלמר, כפי שמשתקף מן הנכות הרגשית ברוב סרטיו (אך לא הפעם), היעדר אינטלקט מיוחד או אפילו המשיכה של הבמאי למצועצע והמופרז (ובואו לא נדבר על ראיונות וכדומה). אבל בקולנוע, כלומר סינמטית – הוא ללא ספק גאון. קצת כמו שמראדונה גאון בכדורגל, אבל בנאדם מדהים הוא כנראה לא ובטח שלא דוגמה ומופת לדמות של ספורטאי. יש כאלה ששנאו אותו בשל כך, את הארגנטינאי הקטן, אבל הכשרון פשוט נשפך לו מהאוזניים. הייתי רוצה להאמין שזה המקרה אצל סניידר. את מה שהוא יודע באינסטינקט, אי אפשר ללמד או ללמוד. את ההבנה שלו את הרעיונות התסריטאים החדים, אך הלא-מורכבים-מדי, של גוייר ומציאת ייצוג עבורם על המסך באופן שכמעט העיף אותי אחורה מן המושב שלי מרוב עוצמה – קשה מאוד לקחת ממנו. יש כמה שוטים בסרט הזה שהחסירו פעימה מליבי, מילולית. שהיו תמצית כה מזוקקת של רגש והתפעמות עד כי הם גרמו לי לחשוד שאולי בכל זאת יש לו רגשות, לסניידר.

מבחינת אקשן, קשה לי לכמת אבל מאוד קל לי לשבח. הסרט נפתח חזק בתחום הזה, אבל אז עובר למצב כמעט פיוטי בתיאורו את ההתבגרות של קנט, כולל מה שהרגיש כמו שעה שלמה נטולת סיקוונס פעולה אחד במרכז הסרט. אך הכל בעצם נבנה אל המערכה האחרונה, המכילה סצנות אקשן שאני בכלל לא בטוח אם ראיתי אי פעם בקולנוע. סניידר יצר ככל הנראה את קטעי הפעולה שהכי קרובים בדמיוני לאיך ייראה וירגיש סופרמן בעולם האמיתי שלו. קרב האגרופים האווירי שלו ושל זוד, הוא אחת מסצנות השנה שלי, אני בטוח בכך כבר עכשיו.

-ספויילר מעורפל ושבטח הייתם לנחש לבד בהתחשב בז'אנר, מכאן-

שוב, הודות לסניידר, מדובר בזיקוק והעצמה עד כדי הגחכה של הקונפליקט הבין-זכרי העתיק ביותר – פשוט כמה דקות ארוכות של שני סופר-גברים מפרקים אחד לשני את הצורה במכות, בלי שאף אחד מהם יתפרק באמת, כי הם הרי בלתי פגיעים. כיוון שמשהו צריך לספוג את כל ההדף הזה, הסביבה שלהם הופכת לאבקת אספלט ורכז בניינים, מה שלא מותיר להם ברירה אלא לאגרף אחד את רעהו אל החלל ולהמשיך שם. זהו לא קרב ענקים בסגנון בטמן וביין, שבו כל מכה שניטחת על הגיבור כואבת לצופה. זהו יותר קרב בין שני אלים כל-יכולים, שלא ממש מפריע להם להחריב את העולם במטרה להנחית עוד מהלומה על פרצופו הבלתי ניתן לפיצוח של יריבם. ברגעים האלה, סופרמן לא חושב על הצלת העולם או טובת האנשים, רק על קצת נקמה אישית פשוטה וטובה. מה שהופך את הרצון שלו להציל את ה"חרקים" ששולטים בכדור הארץ הזה לנעלה באמת. לראשונה בחיי, הבנתי את הדמות של סופרמן ואת כל מי שהתחבר אליה אי פעם.

זאת משום שעבורי, בקרב אגרוף חובק עולם אחד זאק סניידר פתר את השאלה שתמיד הטרידה אותי בנוגע לאיש הפלדה – למה, בעצם, כל כך חשוב לו להציל את העולם ואת האנושות כל הזמן? התשובה מצויה בסצנה שאליה חותך הבמאי בעריכה המקבילה, שמייצגת כנראה את ההבדל האמיתי בין אלים ובני אנוש. היכולת המיוחדת שלנו, הדבר שאותו אנחנו יכולים לעשות וסופרמן לא – למות. כלומר, להיות אנושי עד הסוף. אז תהיו בני אדם ובואו לסרט הזה לא כדי לראות את סרט הסופרמן שאתם רוצים ורוצות לראות, אלא את מה שמציעים לכם השלישיה נולאן-סניידר-גוייר. יכול להיות שעדיין תחשבו שזה מחורבן, אבל לפחות תסכימו איתי שזה לא ציפור וזה לא מטוס – זה סופרמן. אחושילינג סופרמן.