מאחורי הדלפק: פרידה נוספת מ"האוזן השלישית" של ירושלים

בדרך כלל, כשמישהו מת, כולם ידברו בשבחיו. יעלימו את המגרעות, יאדירו את המעלות ואולי גם יוסיפו כמה המצאות מומצאות לחלוטין. באותה צביעות ממרקת מצפון, כולם נורא מתפלאים כשמוסד תרבות כמו האוזן השלישית של ירושלים סוגר את שעריו. זה אמנם יקרה רק ב-30.6, ועד אז יהיה ניתן לנצל את המנוי או להעבירו לסניף תל אביב בתוספת פיצוי, אבל אין זמן טוב או לא טוב להתפלא בו. אז לכל המתפלאים – במקום לשאול מדוע ואיך ייתכן, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ביקרתם שם, במרתף שברחוב עמק רפאים מספר 8. מתי הקמתם את הישבן שלכם מכסא המחשב, התגברתם על התחבורה הציבורית הנוראית ביותר במדינת ישראל או על מצוקת החניה בדרך הראשית של המושבה הגרמנית – ופשוט הגעתם. לא לקחתם סרט על מנוי שכבר שילמתם עליו, פשוט שהיתם שם במקדש הקולנוע הארור וחסר החמצן הזה. מתי במקום להתלונן מבעוד מועד על ה"גישה המתנשאת" של עובדי המקום, החלטתם שלא משנה מה, אתם תחייכו אל האיש או האשה שמעבר לדלפק ותייחסו אליו כאילו היה אדם, ממש כמותכם, ולא המשרת כפוי הטובה שלכם. טוב מאוד שסגרו את האוזן בירושלים, עם כמה שהדבר כואב לי עבור שניים וחצי הידידים שנותרו לי בעיר חונקת יושביה הזאת. טוב מאוד, כי לא מגיע לה כל הטוּב והשפע שיש למקום כמו האוזן השלישית להציע לשכניה.

כן, אני קודם כל עצבני. אם אתם רוצים נוסטלגיה, נסו את הטקסט (היפהפה) של אור, שכתב על חוויותיו כלקוח כפייתי. אבל אצלי זה קצת אחרת. עוד כשהתחלתי לעבוד בסניף, באפריל 2008, ידענו כולם שאנחנו שם על זמן שאול. ובכל שנה התמעטו הלקוחות, והתגברו ההורדות. היה זה מאבק אבוד מראש, שאני מרגיש שהייתה לי הזכות ללחום אותו. בטח ובטח לצד הצוות הכי מופלא של אנשים שאי פעם עבדתי איתו. אה, כן, יש גם לקוחות שחיבבו את העובדים ואף נהנו מהשירות שקיבלו באוזן. שירות שאינו מבוסס אמנם על הסטנדרט האמריקאי לפיו קודם כל יש לחייך ורק אחר-כך להיות טיפש ולא יעיל עקב חוסר ידע גמור בעבודה ובמקצוע, אלא כזה שיותר דומה למערכות יחסים נורמטיביות – היכרות ראשונית, בניית אמון הדדי, ובהמשך הערכה והבנה במקרה הצורך, כזו שתוביל להתחשבות. לאיזה ויתור פה ושם על יום איחור בשל סיבה מוצדקת ושגרה נטולת איחורים, ולא כי ביקשת, שיקרת, רקעת ברגליים וצעקת "אבל מגיע לי!”.

כי האוזן השלישית של ירושלים אינה האוזן השלישית של תל אביב. היא יותר כמו המכולת השכונתית, או הפאב השכונתי, מאשר הסניף המקומי של בית קפה תעשייתי. יש חתולה על הדלפק, קישוטים מגזרי נייר ושאר אלתורים על הקירות והמדפים, כל מיני בעיות משונות ברצפה וריהוט של פעם. סוג של בית, משפחתי כזה, לא של בית עסק. כך שאלה שסירבו לראות זאת, והתייחסו אליו כאל עסק כמו שאר המקומות בהם הם מבקרים, ודאי שאל להם להתפלא על סגירה ממניעים כלכליים נטו. אבל על אותם הלקוחות שכן הבינו איך דברים אמורים להתנהל, צר לי מאוד. ואני בטוח כי הספריה תחסר להם, ושהם יחסרו לספריה. ואם אני כבר קצת יותר מפויס ופחות מרוגז, ארשה לעצמי להיזכר גם בזמנים היפים שהיו לי באוזן ואולי להפריך כמה מיתוסים על המקום ועל עובדיו. זהירות, נוסטלגיה.

אז לעובדי האוזן יצא שם (בעיקר בגלל הסניף התל אביבי, יש אומרים) של חבורת סטודנטים לקולנוע שבטוחים כי השמש זורחת להם מהתחת. הרשו לי להבטיח לכם שני דברים. ראשית, משמרת אחת מול האנשים (ואני רק מנחש כי היו אלה אנשים) שפקדו את הדלפק האפור הגדול – וגם אתם מפסיקים לחייך. שנית, אני באופן אישי זכיתי בכל שלוש שנותיי במקום לתלונה אחת בודדה על יחסי ללקוחה (שלום לך, אשה משוגעת שטענה כי הבטחתי לה דברים בטלפון כשדיברנו בבוקר, למרות שבאתי בכלל רק בערב – אני מקווה שבריאותך הנפשית תקינה). לעומת זאת, מבעד לעמדה המאיימת משהו של כס המלכות שהוא הדלפק, הצלחתי ליצור כמה וכמה חברויות אמת. עם לקוחות.

אפשר לומר שלא היה הבלוג הזה אמלא הקביעות בה פקד אור את הבונקר שלנו, בו היה אפשר לברוח מן העולם אל יקום מקביל שכולו מדפים, מדפים ועוד קצת מדפים של קולנוע. אור היה אחד מאותם יחידי סגולה שבאמת הבינו את המקום ורוחו, מסוג הלקוחות שרק הייתי מחכה שייכנסו לספריה כדי שיהיה אפשר לשוחח עימם, להמליץ להם על סרטים וכן, גם לקבל המלצות מהם. הלקוחות שיעשו לי את המשמרת. כי באוזן למדתי לדגום את טעמם של אחרים ולהרחיב ככל הניתן את טעמי שלי. לפחות שני שלישים מההשכלה הקולנועית הנוכחית שלי נרכשה באוזן, ושם אני מתכוון להמשיך וללמוד קולנוע כל עוד יעמוד הסניף התל אביבי בגאון מול מפלצת הכזבים של הדיזנגוף סנטר.

נדמה לי שאור לא היה הלקוח היחיד שהרגיש כי הוא מקבל שירות טוב, או אפילו מעל למצופה. אחרת, אינני יכול להסביר את כמות המתנות, הצ'ופרים ואפילו האהבה שהורעפו על הדלפק שלנו רק במהלך תקופתי הקצרה שם, בסך הכל שלוש שנים מתוך שמונה עשרה שנות פעילות. איפה שמעתם על מקום עבודה בו הלקוחות מזמינים פיצה לעובדים כאות התנצלות? או קונים לעובדת שעזבה מתנה בשווי מאות שקלים, רק כי "תודה רבה" פשוט לא מספיק עבור כל השעות של הסיוע? או מכינים אוספי מוזיקה לעובד החביב עליהם בהפתעה גמורה, כאילו היה חברם הטוב? או סתם מחייכים בהכרת תודה ומשתמשים במילים ומשפטים שגדולים מכל שי חומרי, מודים על שהכרנו להם את הזה ואת ההוא? אני יכול לומר במלוא הצניעות שבכל חיי הבוגרים לא נתקלתי באסופה כה אינטליגנטית ומבינת עניין של אנשים במקום עבודה. לפעמים אני מרגיש כאילו הם חבריי למערכה שמעולם לא לחמתי, או שאולי הייתה זו המערכה האבודה מראש שדיברתי עליה מלכתחילה. נגד הקידמה, נגד הציניות, ונגד כל הסיכויים.

אני, מצידי, אסיר תודה גם כן. קודם כל לדניאלה על שלקחה אותי לעבודה למרות שהייתי בן 22 ולא היה לי מי יודע מה מושג מה זה קולנוע איראני עכשווי, וכמובן ליונתן שהמליץ עליי והביא אותי למקום המדהים הזה. שנית, לכל אותם אנשים יקרים שעבדו איתי או מעליי, ובטח סבלו לא מעט (אתם רבים ואני מפחד לשכוח, אבל אתם יודעים מי אתם). ושלישית, לאותם לקוחות שעשו לי את היום. כשהתחלתי לכתוב בעכבר העיר, המצאתי לעצמי חוק לפיו אם על כל 1,000 טוקבקים מרושעים אקבל אחד מחזק – כנראה שאני עושה משהו בסדר. וכך היה גם באוזן לפעמים, מהצד השני של הדלפק.

לכן, אני מעדיף להישאר עם הזכרונות הנפלאים, ולמחוק את הפחות נעימים. לזכור את ימי השישי העמוסים ואת ימי כיפור הבלתי אפשריים – ולא את הבקרים השוממים לקראת הסוף המר. את הבזארים ואת הופעות החצר בקיץ, ולא את השוטרים שסגרו לנו את המסיבה. את חנות הפופ-אפ השנתית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, השימושים הפרטיים באולם ההקרנה, השיחות המרתקות בדלפק, האירועים והבילויים שמחוץ לשעות העבודה, ימי הלחץ המטורפים והמתגמלים בזמן מבצעי אוגוסט, ואת המבטים על פני הלקוחות כאשר אתה מצליח למצוא להם סרט. או פשוט את הידיעה שכרגע תרמת לחינוך הקולנועי של איזה נער או נערה, ומי יודע – אולי תהפוך לזיכרון נחמד במוחו של איזה יוצר או יוצרת קולנוע בעתיד.

בעיקר אנצור את העובדה שלא משנה כמה שנים עבדתי בתקשורת, הסיבה היחידה שאנשים זיהו אותי ברחוב היא שנצרבתי להם בזיכרון. עומד מאוחרי דלפק אפור, כשברקע מוזיקה אוונגרדית מדי המתערבבת ברעש של אקדחי לייזר הפוגעים בברקודים מצפצפים, עם ריח קל של ביוב וטחב ואטמוספירה של מקום קדוש. כך ארצה לזכור את האוזן, בלי כל הדברים השליליים – כי כנראה שככה זה כשמישהו מת. השם יקום דמך, האוזן השלישית של ירושלים. היי שלום, ודעי, שנעמת לי מאוד.

* מצולמים ויקרים: יונה, לימור, מיצי, האוזן.
**קרדיט לכל צילומים, כי אם בא לכם לגנוב אז בכיף, אבל לפחות תזכירו ממני גנבתם – אורון שמיר