אימת החודש – אפריל 2013: "המפרץ", "אמריקן מארי", "ג'ון מת בסוף", "סרט סרבי"

ותודה שהצטרפתם אלינו לסקירה החודשית של ז'אנר האימה. בסקירת מרץ, כזכור, כיכבו ארבעה סרטים כאשר המצטיין שבהם היה סרטו של ברנדון קרוננברג, "אנטי-ויראלי".
החודש כבר הפציע במסכינו סרט האימה החביב-מינוס "מאמה" (Mama) עליו גם הרחבתי במילים ובקרוב ניתן גם ל"סיילנט היל: התגלות" (Silent Hill: Revelation 3D), שמוקרן על מסכינו החודש, את הכבוד המגיע לו.

בסקירת האימה של חודש אפריל ישנם ארבעה סרטים, כולם דוברי אנגלית מלבד אחד' וכולם מלבד אחד ראו אור מסכים בארה"ב בשנת 2012. את כל הארבעה אפשר להשיג במדפי "האוזן השלישית". אם כי, סמכו עלי, אתם רוצים לראות רק אחד מהם.
אז כן, מתוך ארבעת הסרטים יש סרט אחד מאכזב, סרט אחד שהוא סתם מיותר, וסרט אחד שהיה כל כך טוב שאני לא בטוח למה הוא זכה ליחס אותו הוא קיבל. הסרט הרביעי הוא סרט משנת 2010 שודאי שמעתם עליו, ואם לא – עדיף שתשאירו את זה ככה.

"המפרץ" – The Bay

הדבר הראשון שבולט בסרט הזה הוא זהות הבמאי, שעל אף קריירה שנמשכת כבר שלושים שנה, מעולם לא היה מזוהה עם סרטי אימה. מדובר בבארי לבינסון בן ה-70, אחד מהקולות המשמעותיים ביותר בקולנוע האמריקני של האייטיז.
לבינסון פרץ לתודעה עם דרמת ההתבגרות "דיינר" שהעניקה לו מועמדות שנייה לאוסקר על התסריט בשנת 1982. שש שנים לאחר מכן זכה באוסקר על בימוי "איש הגשם". הוא חזר לאוסקר פעם נוספת שלוש שנים לאחר מכן עם "באגסי" (אך הפסיד לג'ונתן דמי) ונדמה שמאותו הרגע הוליווד והקהל הפסיקו להביע בו עניין. אפילו סרטיו הטובים כמו "סליפרס" לא השיבו לו את תהילת נעוריו והוא נעלם מהשיח על אף שהמשיך לעשות סרטים באופן עקבי. לאחרונה זכה לעדנה עם סרט הטלוויזיה הטוב שלו "You don't Know Jack" עם אל פאצ'ינו.
הדבר הכי קרוב לסרט אימה שביים לבינסון עד כה הוא "ספרה" על פי ספרו של מייקל קרייטון. זה היה בשנת 1998 ונחשב לאחד מסרטיו המושמצים ביותר עד כה. לכן, לא ברור למה בגיל 70 לבינסון בחר לעבוד עם צוות חסר נסיון ביצירת מסע זוועות בסגנון הפאונד-פוטאג' כמו "המפרץ", אבל תהיה הסיבה אשר תהיה – אנחנו חייבים לומר על זה תודה למישהו.

לבינסון מעולם לא היה הבמאי החדשני ביותר בסביבה, אבל הוא בוודאי אחד האינטילגנטים שבהם, ואולי מה שיותר קשה מלהמציא משהו חדש הוא לקחת משהו משומש ולהפוך אותו לראוי שוב.
קשה לחשוב על סגנון קולנועי שהפך לכל כך מאוס כל כך מהר כמו הפאונד-פוטאג' (להזכיר: סרטים מוקומנטריים שנראים כאילו הם עדויות מצולמות של מצלמות אישיות) אך לבינסון גורם ל"המפרץ" להיראות כאילו זו הפעם הראשונה, בעיקר בזכות עשייה שבאמת והמילה המרכזית שאני יכול לחשוב עליה היא "אינטליגנטית".  ולא במובן של "מתוחכם" או "מתחכם". משהו במידיתיות של הסרט, במינון בין כל האלמנטים שמרכיבים את האימה והדרמה, עובד כל כך נכון שאני הייתי שלו תוך שלוש דקות ועד לסיום שהגיע כשעה ועשרים לאחר מכן. כשהבמאי מבין בקולנוע, זה בולט.

עלילת הסרט מסופרת בדיעבד, על ידי סטודנטית לתקשורת שנשלחה לסקר את חגיגות הארבעה ביולי בעיירת חוף חביבה בצ'ספיק ביי, אשר במהרה הופכת לסיוט עוכר שלווה בעקבות תקיפתו של טפיל שעלה מן האגם. לבינסון והצלם שלו ג'וש נוסבאום – שבאופן כמעט בלתי אפשרי זהו הפיצ'ר הראשון עליו הוא חתום – משתמשים בכל מדיה דיגיטלית אפשרית כדי לגולל את הגיהנום שתוקף את העיירה: מצלמות אישיות, מצלמות טלוויזיה, מצלמות אבטחה, טלפונים ניידים וכו', והופכים בידי העורך ארון יינס לכרוניקה של מוות שלא מרפה. בנוסף לאלו, הסרט מתהדר בעבודת סאונד מעולה ומשחק יוצא מן הכלל של כל אחד מעשרות השחקנים שבסרט. האפקטים לעיתים נדירות מזייפים אבל לחלוטין ברמת הנסלח, מה גם שאולי עדיף ככה. קצת יותר טוב מזה ואני לא מתחייב שהבטן שלי הייתה נשארת חייבת.
לסרט אין עלילה באופן המיידי של המושג, בכך שהוא אינו מובל על ידי דמות של גיבור או גיבורה. בשום שלב לא צצה איזו שוטרת חדורת מוטיבציה או אקס-מארין עשוי ללא חת שיוביל את האנשים החוצה מין התופת. זוהי אולי חולשתו היחידה של הסרט אך היא תורמת לא מעט לרמת האמינות הגבוהה שמגובה בשימוש של פיקציה וצילומי ארכיון. ועל אף השימוש במצלמות אישיות אל נא תטעו – הסרט הופק ברמה גבוהה במיוחד.

הביקורות לסרט היו מעורבות עד חיוביות וב-IMDB הסרט עומד כרגע על ציון של 5.5, שזה לכל הפחות מדהים אותי. אני תוהה למה רוב הצופים נשארו אדישים לסרט המשובח הזה שהוא בהחלט מסרטי האימה הטובים ביותר שראיתי מזה זמן רב מאוד, ועל אף שלא ראיתי המון סרטי פאונד-פוטג' כדי להיות מומחה בתחום – אני חושב שזה הסרט המצטיין מהסגנון הזה מאז "פרוייקט המכשפה מבלייר".
הסרט הזה ייכנס לכם מתחת לעור והוא אינו מומלץ לבעלי קיבה רגישה. או קיבה בכלל.

"אמריקן מארי" – American Mary

ג'ן וסילביה סוסקה הן שתי תאומות קנדיות עם חיבה לצד האפל. הן יצורים גוטיים קיצוניים שעושות סרטים גוטיים וקיצוניים וגם משתתפות בהן. "אמריקן מארי" הוא סרטן הארוך השני ויש לו קו עלילה שעלול כבר עכשיו לגרום לכם לרצות לשכוח שהסרט הזה קיים: מארי היא סטודנטית מצטיינת לרפואה עם, כמובן, אי אילו בעיות כלכליות. ערב אחד במסיבה מארי חווה טראומה קשה שמשליכה אותה הישר אל הצד האפל של הרפואה והיא הופכת למנתחת של אנשים הרוצים להטיל מומים בגופם. הבמאיות, למשל, מגלמות תאומות פסיכוטיות שרוצות שמארי תחליף בין זרוע שמאל אחת של השנייה ותעצב את פניהן כמו שד. מארי הופכת למלכה של העולם החולני הזה ומחפשת נקמה באילו שהביאו אותה לשם. נשמע מגניב, הא?
הבעיה היא ששום דבר מהקיצוניות של הסינופסיס או של הדמות לא עובר בסרט, לא מופיע בסרט ובאופן כללי לא ממש מעניין.

מי שרוצה לשטוף את עיניו בתהליכים רפואיים מהפכי קרביים טוב לו אם ילך לצפות בפרק של "ניפ/טאק" כי בסרט הזה הוא בטוח לא ייתקל בהם. מי שרוצה לראות את התדרדרותה המוסרית של דמות שמתחילה בנקודה מסויימת ומגרדת את שאול התחתיות בסוף, שיילך לצפות ב"וידאודרום". או "העשב של השכן" שיש בו פרקים קצת יותר מאיימים מאשר השטות הזו. לסרט הזה אין כלום להציע מלבד הופעה חביבה של טריסטן ריסק בתפקיד המשנה של ביאטרס ג'ונסון.
מעבר לכך, אני המום מאיך שתי נשים יוצרות הצליחו לברוא סרט כל כך מיזוגני ופוגעני לנשים. אם מדובר באיזושהי אירוניה מכוונת היא פסחה עלי לחלוטין.

"ג'ון מת בסוף" – John Dies at the End

גדולה יותר המפלה עם סרטו החדש של ג'ון קורסאקלי, מכיוון שבדקותיו הראשונות של הסרט חשבתי שהנה נתקלתי באחד הסרטים המגניבים ביותר שאראה השנה. תחילתו של הסרט היא מהירה, קיצונית, מרשימה, מרתקת, מצחיקה ומאיימת. שמות תואר רחוקים שנות אור מכל מה שקורה בסרט אחרי כמחצית השעה.
גיבורו של הסרט הוא דייב, בחור צעיר בפרבר אמריקני, שבעקבות חשיפה לחומר אפל כלשהו מסוגל לעבור בין עולמות שחלקם מסוייטים למדי. זאת קומדיה, אגב.
כאמור, בהתחלה הסרט תוקף מבלי לרחם, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. זה קשור למפלצת נאצית וגרזן. קשה מאוד לעקוב אחרי האימג'ים המהירים והקריינות של דייב (צ'ייס וויליאמס) אבל לי היה קשה למחוק את החיוך. הרגשתי שאולי נמצא היורש לסדרת Evil Dead הכיפית. משום מה לאחר מכן החליטו קוסקארלי והתסריטאי דיויד וונג לפתוח אל עלילת המסגרת המיותרת ביותר בעולם התסריטאות ובו דייב מגולל את סיפורו לעיתונאי סקפטי (פול ג'יאמטי).
הבחירה הזו היא מקל נפץ בגלגלי הסרט, גם מכיוון שהיא מאטה את הקצב וגם כי היא מזכירה לנו שבכל מקרה אין לנו מה לדאוג לגבי גיבורנו כי את כל עלילותיו המשוגעות הוא ישרוד. אלמנט המתח נשלל לחלוטין וההגיון הכי אלמנטרי מתפייד, דמויות חוזרות לחיים ללא שום הצדקה והאנטגוניסט לא ברור ולא מעניין. הסרט נופל קורבן לגאגים שלא לגמרי עובדים והכל פשוט יורד לטמיון כאשר המאמץ להיות קאלט מגניב מתחיל להיחשף. כעבור שעה זה כבר לגמרי משעמם.

נדמה שהסרט הוא בעצם אקספוזיציה שיצאה מכלל שליטה ולא פעם חשבתי ש-45 הדקות הראשונות יכולות להיות הפיילוט הטוב ביותר אי פעם לסדרת טלוויזיה נוסח "באפי" או "על-טבעי". זהו הפרק שבו אנחנו לומדים איך גיבורנו קיבל את הכוחות שלו ומי האויב המרכזי מולו יעמוד והדבר הכי טוב הוא שזה ייתן לנו פתח מרתק להמשך העלילה בהמשך העונה. כשזה בפורמט של סרט קשה לשמור על רמת העניין כי אנחנו יודעים שאם לוקח לדייב שעה של זמן מסך לקבל את הכוחות שלו, לא נותר לנו הרבה לצפות אליו. בעיקר ישבתי וחיכיתי שאולי המפלצת הנאצית תשוב והגרזן שנדמה בהתחלה כמו הארטיפקט שיניע את הסרט אחר כך (גרזן שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו'), ישוב ועמו המגניבות שהתפוגגה. זה לא קרה.
געגועי לקומדיית האימה הנהדרת והלא מוערכת דיה Idle Hands.
אגב, זה ספויילר להגיד שהשם של הסרט הוא לא ספויילר?

"סרט סרבי" – A Serbian Film

זה יהיה קצר.
התחבטתי הרבה ביני לבין עצמי האם לכתוב על הסרט הזה, מכיוון שלא משנה באילו מילים אבחר, כל דרך בה אזכיר אותו רק תעצים את המיתולוגיוּת שלו, ובזה אינני מעוניין.
אבל אולי בעצם יש נושא אחר על הפרק שבגללו אני תוהה האם לכתוב עליו – אני חושב שמה שאכתוב על הסרט יעיד עלי הרבה יותר מאשר על היצירה, ואני לא לגמרי בטוח שאני מוכן להודות בפני עצמי, בטח בפני אנשים אחרים, האם אני בעדו או לא. זה באמת מורכב.
השורה התחתונה היא שבמודע ניגשתי לסרט הזה וצפיתי בו עד הסוף בלי שאיש הכריח אותי, בלי שום מחויבות לעשות את זה, וככזה אני אשם יותר מאשר האדם שעשה אותו. וזה גם אומר שיש משהו בסרט הזה שממכר, שמתקתק, יש בו משהו מדהים, על אף שהוא בקלות אחד הסרטים הפחות נסלחים שנעשו. הסרט הזה הוא פתח אל הצד האפל ואני לא בטוח שאתם רוצים לגלות על עצמכם דברים בעקבות הצפייה בו.
אני מפציר בכם שלא לצפות ב"סרט סרבי" ואם אתם מסתקרנים ולא יכולים לעצור בעצמכם – תשתדלו חזק יותר.