סיכום 2012: סרטי האימה

בקרוב מאוד נתחיל כאן בסריטה את פרוייקט סיכום השנה האינטנסיבי (מדי?) שלנו. כל אחד מאתנו ייתן את תרומתו האישית לציון סופה של 2012 כפי שעשינו שנה שעברה, עם עוד תוספות חדשות.
בינתיים אני אתן איזה ספתח קטן ולא מחייב ונושאו: כמה סרטי אימה מוצלחים ששווה לכם להכיר מהשנה החולפת, וכמה שאין מה להשקיע בהם.

נתחיל עם שתי עובדות. עובדה מספר 1: כל שנה נעשים המון סרטי אימה מסביב לעולם. עובדה מספר 2: רובם המוחלט של הסרטים האלו הם זבל שלא אמור להצפות על ידי נפש חיה.
סטטיסטית אולי נכון לומר את זה על כל ז'אנר שקיים בקולנוע, אבל נדמה שדווקא כשזה מגיע לסרטי אימה ההבדלים בין סרט טוב ממש וסרט רע ממש הם קיצוניים. העניין הוא כזה – לסרט אימה יש זכות קיום אחת בלבד: הוא צריך להפחיד. אם הוא כושל בזה כל שאר האלמנטים כמו משחק, צילום, מוזיקה, עריכה, תסריט, כולם פשוט לא שווים. כשזה מגיע לקומדיות, לצורך העניין, אתה לא חייב לשפוך את הקהל שלך מצחוק כדי להיחשב מצטיין בז'אנר. קחו לדוגמא את סרטיו של אקי קאוריסמקי ("חוף מבטחים"), "חצות בפריז" או למשל "Young Adult" עם שרליז ת'רון, מהשנים האחרונות. הן קומדיות, הן טובות, אבל מבחינת הצחקה הן די רחוקות מ"בית החיות" או "והרי החדשות". לסרטי אימה אין את הפריבילגיה הזו ויותר מזה – אפקט הפחדה ראוי יכול לחפות על קולנוע בעייתי כמו למשל "בית קברות לחיות" או "ג'ושוע" שאני כה אוהב.

כמות סרטי האימה הלא טובים שיוצאת בשנה גורמת לכך שמאוד קשה לברור ולמצוא את היהלומים, ועל כל סרט אימה טוב יש משהו כמו עשרה שקשה לעבור את רבע השעה הראשונה שלהם. מעבר לסרטי האימה הצרפתיים שהשלמתי השנה, ראיתי מעל 10 סרטי אימה משנת 2011/2 (מכל העולם) והממוצע די מבאס.

סיבה נוספת שבגינה קשה לעשות סיכום שנה אימתי הוא שבשביל למצוא את סרטי האימה הטובים צריך לחפש באופן עצמאי ולגלות אותם לבד. שלא כמו סרטי פעולה, סרטי האימה לא מגיעים לבתי הקולנוע בארץ (השנה לדעתי קיבלנו שלושה סרטים בהקרנות מסחריות: "הדיבוק", "פיראנה 3DD" ו"בקתת הפחד", אם אני זוכר נכון); ושלא כמו דרמות, הם לא מככבים בטקסי הפרסים של תום השנה ולא ברשימות של מבקרים. אני יכול להגיד לכם שכשהחלטתי החודש לעשות השלמות לז'אנר נהיתי די מתוסכל. כשעשיתי חיפוש באינטרנט לגבי רשימות סיכומי שנה של סרטי האימה נתקלתי באי אילו מצעדים ובכולם כיכבו "האישה בשחור" עם דניאל רדקליף ו"בקתת הפחד" כך שממש לא יכולתי לקחת אותם ברצינות.
לכן עשיתי את הדבר הנכון ופניתי ליקיר הבלוג אהרון קשלס. קשלס, כזכור, הוא האבא או האמא (תלוי מה עמדתו של שותפו לפשע נבות פפושדו) של סרט האימה הישראלי האהוב "כלבת", והוא יודע את דרכו בתחום האימה. מה גם ש"כלבת" כיכב בכל כך הרבה רשימות ודירוגים בשנה האחרונה שלא היה לי ספק שקשלס יוכל להכווין אותי לכמה פוסטים מוצלחים בנושא.
באופן הזה – ובעזרת האינסטינקטים המפוקפקים שלי – אני מקווה שהצלחתי לכסות את תחום האימה של 2012 על אף שאני בטוח שיש עוד כמה פנינות שאני אפילו לא יודע עליהן. אאלץ לחיות עם חוסר הידיעה.

בסופו של דבר, אני הולך להמליץ לכם על שלושה סרטי אימה. כן, רק שלושה, אבל שלושה שהרוויחו את מקומם ביושר רב. באופן לא מפתיע, זה בערך חצי מכמות סרטי האימה המחורבנים שנתקלתי בהם, וגם אותם אחשוף ברגע זה.

אז בקצרה, הנה שבעה סרטי אימה או סרטים שמנסים להיות סרטי אימה שעדיף לוותר עליהם: הראשון הוא – ויסלחו לי המעריצים האדוקים – "בקתת הפחד" (Cabin in the Woods), או כמו שאורון ואני מכנים אותו: "בקתחת". הוא לא סרט קטסטרופלי, ויש בו לא מעט כיף, אבל הוא גם לא מעניין, לא מפחיד, לא מצחיק (טוב, הוא קצת מצחיק) ולא מתוחכם. בשביל ג'סי וויליאמס בלי חולצה יש לי את "האנטומיה של גריי", תודה רבה.
בתחום ההקרנות המסחריות נפלנו על האף גם עם סרט ההמשך ל"פיראנה", כמה שציפיתי לו, ככה זה היה נורא.
פסטיבל ירושלים סיפק לנו את קומדית האימה הקובנית "חואן של המתים" (Juan de los Muertos) שהייתה מין גרסה מבאסת ליצירת המופת "מת על המתים" (Shaun of the Dead), שהולך ומתברר כאחד הסרטים הכי משפיעים שנעשו מאז תחילת האלף. פסטיבל חיפה תרם את חלקו עם "ברבריאן סאונד סטודיו" שעל אף ביקורות מעולות במולדתו הבריטית, אני חשבתי שהוא תרגיל מעולה בעיצוב סאונד וכלום מהדהד בכל שאר הדברים.
בדי.וי.די נפלתי השנה על "Livide" הצרפתי (מבית יוצרי "Inside") שהיה די זניח; "Lovely Molly" שנדון בו בהמשך; והמביך מכולם "Twixt" של פרנסיס פורד קופולה שנדמה שהחליט לשים ללעג את כל אומנות הקולנוע עם סרט הרוחות הזה שלו.

אז אחרי שהוצאתי את זה מהמערכת אפשר להביט אל שלושת סרטי האימה המוצלחים ביותר של השנה האחרונה שאני ממליץ לכם מאוד לחפש ולבדוק בעצמכם.

The Pact
נדירים הם סרטי האימה שמצליחים להפחיד גם אחרי שהם הסתיימו. אתם מכירים את זה – הסרט נגמר, הדיסק יוצא מהמכשיר, אבל משהו עדיין נשאר לכם בראש. הצללים מעט מאיימים יותר והחריקות בחדר ליד מלחיצות יותר מאי פעם. נדיר עוד יותר הוא סרט אימה שמטפס לתודעה כחצי יום לאחר שנצפה. זה הישג מרהיב בעיני.
וזה מה שקרה: ערב אחד התיישבתי לצפות בסרטו הראשון של ניקולס מק'קארתי, "The Pact". זהו סרט עצמאי וקטנטן עם עלילה שנדמה שנתקלנו בה לא מעט. הסרט התחיל לרוץ והיה ברור שגלומה בו הבטחה אך לא היה ברור לאן זה הולך. 20 דקות לתוך הסרט הגיע שוט כל כך מפחיד שאשכרה נפלטה ממני צווחת אימה. לצערי (או לשמחתי, תלוי איך מסתכלים על זה) באותו הרגע קיבלתי טלפון ונאלצתי להפסיק את הצפייה. חזרתי אליו בצהרי היום הבא.
צהריים הם זמן שמאוד קשה להפחיד בו. רעש הרחוב חודר מבעד לתריסים המוגפים, הנייד מצלצל מדי פעם, ובאופן כללי אווירת בטחון שורה על הצופה. ועם זאת, ככל שהסרט התקדם הרגשתי את רמת הלחץ עולה.
הסרט בעצם פועל על שני מישורים: עלילת אימה על-טבעית שלאט לאט מקבלת נופך ריאליסטי. בגדול אני לא פוחד במיוחד בסרטי רוחות, ולכן שמחתי כשהבנתי שהאימה בסרט היא אחרת לגמרי. כאשר הוא הסתיים היה לי טוב על הלב: על אף דלותו ההפקתית, "The Pact" הוא סרט אפקטיבי ביותר עם כמה סצנות מעולות וסיפור מצמרר. המשכתי בשגרת יומי כרגיל אך רגעים ספורים לפני שהלכתי לישון – בערך כ-12 שעות לאחר שסיימתי לצפות בו – שב הסרט לראשי ונאלצתי לישון עם אור דולק בדירה. להגיד את האמת, אני לא זוכר מתי זה קרה לי פעם אחרונה.
הסרט משתייך לתת-הז'אנר המאוס של "אישה אומללה בבית מפחיד" אבל הוא מספיק טוב בשביל שזה לא יפריע. במרכזו בחורה צעירה שחוזרת לבית ילדותה להלווית אימה. לא רק שגיבורתנו שנאה את אימה המרשעת וכל החזרה הזו לא באה לה טוב, גם אחותה הגדולה שישנה בבית לילה לפני נעלמה ללא סיבה. הגילוי הנורא בסוף הסרט צובע את כל הסצנה הראשונה באור חדש, והיא הופכת לאחת מהסצנות הכי מלחיצות-בדיעבד של השנה.
עוד סרט מתת-הז'אנר הזה הוא הסרט שהוזכר ברשימת המושמצים, "Lovely Molly", שביים אדוארדו סאנצ'ז שהיה אחד משני הבמאים של "פרוייקט המכשפה מבלייר". הסרט הזה אולי מרשים הפקתית יותר מסרטו של מק'קארתי ויש בו סצנות יותר קשות לצפייה, הוא כל כך לא מעניין או מפחיד שההשוואה רק עושה טוב ליציאה הקטנה והמוצלחת הזו.

Asylum Blackout – a.k.a The Incident
הפקה צרפתית דוברת אנגלית של הבמאי אלכסנדרה קורטז שזהו לו סרטו הראשון. הסיבה שהגעתי לסרט הזה היא בגלל העורך שלו, בקסטר. זהו העורך הקבוע של הבמאי אלכסנדרה אז'ה איתו עבד על "פיראנה", "גבעות הפחד", "מראות" ו"מתח גבוה". הוא כנראה עורך האימה הפורה ביותר בקולנוע כיום.
"אסיילום בלקאוט" מתרחש בשנות השבעים ובמרכזו קבוצה של מוזיקאים צעירים שמשלימים הכנסה במשמרות במטבח של בית חולים לחולי נפש קשים במיוחד. כמובן שמשהו ישתבש והצעירים ימצאו את עצמם כלואים במוסד כאשר הפסיכופטים משתחררים מתאיהם והם לא ממש בקטע של רק לשחק בקוביות.
90 אחוז מהסרט מתרחש בין כותלי בית המשוגעים הרצחני ונסיון ההשרדות של הצעירים הוא אפקטיבי במיוחד. קשה לומר שהוא נורא נורא מפחיד, אבל הוא עשוי מעולה, אלים מאוד, מטריד, ויש לו כמה רגעים מבעיתים במיוחד. בקסטר, כהרגלו, יודע מה הוא עושה.
אותי קצת ביאס הטוויסט הלא הכרחי בסוף, אבל לא משהו שיפגום בהנאה הסדיסטית שהובילה אליו.

The Tall Man
מתוך השלישייה המוזכרת כאן, זה אולי הסרט עם הפרופיל הגבוה ביותר גם בגלל שהוא נעשה בהפקה גדולה של ארה"ב, קנדה וצרפת, אבל בעיקר בגלל שזהו סרטו החדש (והשני במספר) של במאי בשם פסקל לאוז'ייר. ואם אתם פנאטים של סרטי אימה, השם הזה נשמע לכם מוכר. או לפחות שם סרטו הראשון – "מרטירים" (Martyrs).
כן, לאוז'ייר (Laugier. אין לי באמת מושג איך מבטאים את זה) הצעיר הוא שאחראי על כנראה הסרט המשוגע ביותר של האלף החדש, כמו גם סרט הדגל של "הקיצוניות הצרפתית החדשה". אני זוכר שבמהדורת הדי.וי.די של הסרט פסקל נותן הקדמה ובה הוא פונה לצופים ואומר: "אני מקווה שתהנו מהסרט ושלא תשנאו אותי בסופו…. אני חושב שאני קצת שונא את עצמי עכשיו".
"מרטירים" הוא פיק די גבוה לסרט ראשון, ונורא עניין אותי מה יעשה פסקל בסרטו השני והאם ינסה  להאפיל על עבדותו הקודמת. למרבה השמחה, פסקל עשה את הדבר הכי חכם שהוא יכל לעשות בשלב זה של הקריירה: סרטו השני "האיש הגבוה" הוא מותחן אימה מצויין שבשום דרך אי אפשר להגיד שהוא אקסטרימי. פסקל לא חשב לעצמו שעכשיו הוא צריך לעשות סרט מזעזע יותר מסרטו הראשון, אלא פנה לכיוון של לספר סיפור אפקטיבי ומצמרר. זה עבד לו נהדר.
ג'סיקה ביל עושה את התפקיד הבאמת-טוב הראשון בקריירה שלה בתור ג'וליה, אם חד-הורית שחיה בעיירת כורים-לשעבר בצפון ארצות הברית שכרגע נמצאת בשפל קשה. הסטינג הקפוא והמבודד הזה הוא קרקע מעולה לסיפור שמזכיר לא במעט את "החלילן מהמלין": מישהו – או משהו – חוטף את ילדי העיירה ומעלים אותם. איש לא יודע מי הוא, מאיפה הוא בא, והאם הוא בכלל קיים. אבל אין ספק שכוח מרושע אורב ביערות המקיפים את העיירה האומללה.
העורך המצטיין סבסטיאן פרנג'רה ("מרטירים", "סיילנט היל", "אחוות הזאבים") משתמש בשוטים של הצלם קמאל דרקאווי כדי לייצר סצנות במתח גבוה בזו אחר זו. סצנת מרדף לילי בעקבות משאית היא אולי הטובה שבהן. לא רק זה, הסיפור מתקדם היטב וטוויסט מעולה איפשהו אחרי האמצע גורם לסצנת הפתיחה לקבל אור שונה לחלוטין. מעבר לביל, צוות השחקנים המצויין כולל את הילדה ג'ודל פרלנד ("טיידלנד", "בקתחת"), סטיבן מק'הטי וסמנתה פאריס בין היתר.
לא הכי מפחיד שיש, לא קיצוני בשום צורה, אבל בהחלט סרט מרשים שעשוי מעולה ומשאיר בך משהו קצת אחרי הצפייה. עכשיו אני בכלל לא יכול לחכות לסרטו הבא של פסקל לאוז'ייר… או איך שלא קוראים לו.

מחוץ למניין אזכיר רק את המחווה הכי טובה לסרטי אימה השנה: סרט האנימציה הנפלא "פראנורמן".

אם אתם חושבים על עוד סרטי אימה שצריך להשלים ספרו לי על זה. אם אתם מסכימים או לא מסכימים, תרגישו חופשי להגיב (רק תשתדלו שזה יהיה יותר מתוחכם מאשר "מה פתאום! ראיתי את בקתת הפחד!! זה סרט מעולה!" ודומיו).

תוספת – כל הכתבות על ז'אנר האימה מהשנה האחרונה:
אז והיום מספר 2: הבית האחרון משמאל
סקירה בשידור-חי לסרט האקסטרים הצרפתי Inside
אז והיום מספר 1: גבעות הפחד
הסקירה ל"פיראנה 3DD"
סקירה לסדרת הסרטים Feast
המועמדים לפרס הסאטורן 2011