"ארץ יבשה", סקירה

בתזמון נהדר עלו השבוע שני סרטים חדשים, שעל אף שאין בינהם קשר, הם משלימים אחד את השני ואפילו יכולים לשמש כדאבל-פיצ'ר לצופים שמתעניינים באבולוציה של הקולנוע האמריקני הפופולרי: שניהם סרטים אמריקניים של במאים אוסטרליים, שניהם סובבים סביב אלימות, שניהם הוקרנו בפסטיבל קאן האחרון, ולא פחות חשוב – שניהם סרטים שלוקחים ז'אנר אמריקני פר-אקסלנס ונעים אתו על התפר שבין הקלאסי והמודרני.
הראשון הוא "הורג אותם ברכות" (Killing Them Softly) של אנדרו דומיניק עליו תוכלו לקרוא בביקורת שכתבתי ל"עכבר העיר", והשני הוא הסרט שלשמו התכנסנו כאן, "ארץ יבשה" (Lawless) של ג'ון הילקוט. השוני היחיד ביניהם הוא שבזמן שדומיניק לקח את ז'אנר סרטי הגנגסטרים למקום עמוק ואינטלקטואלי, הילקוט לקח את ז'אנר המערבון למקום פאלפי, אפילו בי-מובי.

אל השניים האלה, אם תעשו לעצמכם ערב צפייה שלהם, אני ממליץ להוסיף את הסרט אהוב הבלוג משנה שעברה "דרייב". אמנם הבמאי שלו הוא דני ולא אוסטרלי (ניקולס וינדינג רפן) אבל בעיני הוא פועל על בדיוק אותו קונספט. כנראה שצריך במאים זרים כדי להזכיר לנו מה אנחנו אוהבים בקולנוע אמריקני.

"ארץ יבשה" הוא סרט עמוס סתירות ולכן מאוד קשה לחתום עליו בשורה תחתונה. מצד אחד הוא אלים בצורה יוצאת דופן, אך הוא גם אסתטי ומרהיב (אלו לא בהכרח שני דברים שמנוגדים זה לזה, אבל כן נוצר דיסוננס בין היופי של הנופים ושל השחקנים אל מול ההתפלשות שלו בדם וכאב). הוא מערבון שנשען על מסורת אמריקנית אבל הקצב בו הוא נבנה מזכיר סרטים מהמזרח. הוא בנוי על מתכונת של סיפור התבגרות קלאסי, שלא נאמר גנרי, אך גם יש בו מודעות עצמית רבה. הוא מתרחש בעולם ריאליסטי לחלוטין אבל יש בו דמויות שנראות כאילו נלקחו מקומיקס. בנוסף לאלו גם הליהוק מאוד לא אחיד ויש בו סצנות מפוארות אך גם כמה רגעים שהיו יכולים להעלם בשקט ואולי היה עדיף שכך.
לא כל הסתירות האלה בהכרח מחלישות את הסרט, אבל הן כן מאוד מבלבלות כאשר מנסים לחשוב האם הזגזוג הזה הוא מכוון או לא, ולמה לעיתים נדמה שהדברים פה לא עובדים כאשר, אם להשתמש בדוגמא שהוזכרה כבר, ב"דרייב" הם עבדו מצויין.

הסרט מתרכז בשלושה אחים שעובדים בהברחת אלכוהול בוירג'יניה, בתקופת היובש של שנות העשרים, ומאבקם באיש חוק מושחת ואכזרי. דרך סיפור המסגרת הזה עובר לנו התהליך של האח הצעיר ג'ק, מילד רכרוכי לגבר שלא רואה בעיניים. הבעיה היא – ואני קצת קופץ קדימה רגע ברשותכם – שהתפקיד של ג'ק ניתן לשיאה לבוף שאפשר להתווכח על יכולות המשחק שלו אבל לא משנה מה, הוא עדיין לא יכול להעביר באופן אמין דמות בוגרת.

באופן כללי אחד הדברים שהכי עומדים לזכות "ארץ יבשה" הוא הצוות שלו לפני ומאחורי המצלמה.
הבמאי הוא, כאמור, ג'ון הילקוט, וזה איננו המערבון הראשון שלו. "ההצעה" (The Proposition) היה בעצם הסרט שחשף את שמו לקהל העולמי בשנת 2005 ונחשב לאחד המערבונים ולאחד הסרטים האוסטרליים הטובים ביותר של השנים האחרונות. סרטו הקודם, "הדרך" (The Road) הוקרן גם בארץ אם כי באיחור של איזו שנה וחצי.
הזמר האוסטרלי האהוב ניק קייב עיבד את התסריט מספר של מאט בונדוראנט. הוא גם הלחין יחד עם וורן אליס, המוזיקאי שעבד אתו על פס הקול של "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", אחד הסרטים האהובים עלי.
המצלמה ניתנה לבנואה דלהום הצרפתי, שעבד כמעט בכל יבשת על הפלאנטה, והוא מוכר בעיקר בזכות עבודותיו ב"ניחוח הפאפאיה הירוקה", "מה השעה שם?" של צאי מינג-לינג, "ההצעה" של הילקוט, וסרטו האחרון והפחות מוצלח של אנתוני מינגלה "הסגת גבול" (Breaking and Entering).
דילן טיכנור הוא העורך. אני לא יודע אם השם הזה מוכר לכם, אבל הנה חלק מהסרטים שהוא ערך, תצעקו אם משהו נשמע מוכר: "לילות בוגי", "מגנוליה", "משפחת טננבאום", "הר ברוקבק", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", "זה ייגמר בדם", "גנב עירוני" ו"בלתי שביר". אני לא רוצה להתחיל לזרוק פה תארים, אבל יש מצב שמדובר בעורך הכי טוב שעובד כרגע. סרטו הבא – ואם הדיבור נכון, אז גם המועמדות לאוסקר הבאה שלו – הוא הפרוייקט של קת'רין ביגלו "Zero Dark Thirty" שאמור להשתחרר מתישהו בינואר.
שבחים צריכים להנתן גם לכריס קנדי המעצב האומנותי ולמארגו ווילסון מעצבת התלבושות.
השילוב של האנשים המוכשרים האלו ייצר את אחת החווית הקולנועיות היותר מוצלחות של השנה, וגם אם לעיתים הסרט דורך באיזו מלכודת, לפחות מישהו אחד מהמוזכרים למעלה ירים אותו בחזרה.

צוות השחקנים של הסרט הוא גם בהחלט משהו ששווה להתעכב עליו. אז נתחיל עם מי שכבר הוזכר – שיאה לבוף.
על אף שאני רחוק מלחבב את הבחור הזה, צריך לזכור שאת הקריירה הקולנועית שלו לבוף בן ה-26 התחיל מצויין עם שני תפקידים טובים בשני סרטים מוצלחים: "בורות" (Holes) ו"A Guide to Recognize your Saints". הבחור משחק עוד לפני שהוא למד ללכת והוא עושה את זה רצוף כבר עשרים וארבע שנים. סוג של הישג.
על אף שזה קל להשמיץ שחקן על השתתפות  בסרטים שהם גרועים מהתחלה ועד הסוף כמו סדרת הרובוטריקים והרביעי המקולל של אינדיאנה ג'ונס, אני חייב להגיד שיש משהו בלבוף שלא עובר לי טוב אף פעם. יכול להיות שזה רק עניין של התפקיד הנכון שיסדר לי את זה (והפרוייקט הבא שלו עם לארס פון טרייר עלול להיות בדיוק זה) אבל בינתיים עוד לא ראיתי אותו מצליח לסחוב סרט על הכתפיים כמו שצריך.
הקטע הטוב הוא שהחדשות הרעות נגמרות בלבוף, כי מכאן זו חגיגה אחת עצומה.

אז… טום הארדי. בואו נדבר רגע על טום הארדי (אחד מנושאי השיחה החביבים עלי מאז 2008). ב"ארץ יבשה" הארדי מגלם את האח הבכור והאחראי, ואתם לא מבינים כמה שהוא אדיר. הוא נע בין דמות של גיבור-על מסרט קומיקס, לגבר ביישן, למנהיג שייתן פייט לוויליאם וואלאס וארגורן ביחד, למישהו שהמיתולוגיה סביבו הופכת להיות קצת כבדה עליו. הוא מג'גלג בין כל אלה בהצלחה אדירה. לפעמים הוא נראה כאילו הוא עדיין ביין על הסט של "עלייתו של האביר האפל" רק בלי המסכה על פיו, ואז פתאום משהו קטן במבט שלו משתנה ובסוף הסצנה הוא נראה אחרת לגמרי, כמו מישהו שרק רוצה מעט שלווה. אני חייב לומר שעוד לא ראיתי תפקיד רע שלו, ואני מזכיר לכם שהוא שיחק גם ב"זאת מלחמה", אחת מהאשפות הפילמאיות המחפירות ביותר של הקיץ.
גאי פירס, שמגלם את האנטגוניסט האכזרי, יהיה מסוג השחקנים שיחלקו את צופי הסרט למחנות. חלק יחשבו שהוא רשע מצויין שלוקח את הרוע של דמותו למקומות קיצוניים. ויש שלא יאהבו אותו בדיוק מאותה סיבה. צ'ארלי רייקס של פירס בסרט הוא הרוע בהתגלמותו. הוא פסיכופט מושלם. אני מאוד אהבתי את עיצוב הדמות הזה על אף שלעיתים נדמה שהיא לקוחה מסרט אחר, מכיוון שכשהיא עומדת מול דמותו של הארדי נוצר עימות נורא מעניין בין שתי דמויות שמייצגות את אותו הדבר משני צדי המתרס. ותאמינו לי שהייתי הרבה יותר מרוצה אם הסרט היה מתרכז בהם ומניח ללבוף הזה לשבת בלול שלו בשקט.

לעולם אל תבטחו באיש עם שביל באמצע. פירס.

ג'סיקה צ'סטיין, הדבר היחיד בסרט שמקוטלג תחת "אישה", היא מהמקרים המרגיזים האלה של גם שחקנית מדהימה, גם יפה בצורה שגורמת לך להתבאס כשאתה ממצמץ, וגם נראית אחלה בחורה בלי קשר. צ'סטיין הופיעה במעל 350 סרטים שנה שעברה, ובסוף הייתה מועמדת לאוסקר על "העזרה". והגיעה לה לזכות. היא נצפתה גם ב"עץ החיים", "קוריולאנוס", "החוב" ו"סערת רוחות". בכולם היא הייתה מעולה, ובכולם היא עשתה דמויות שונות. יש מצב שמדובר בקייט בלאנשט הבאה והיא מישהי שאני אראה כל סרט שלה לא משנה מה. הבעיה המרכזית ב"ארץ יבשה" היא שמלבד סצנה אחת שנותנת לה להראות איזו שחקנית היא, צ'סטיין מבוזבזת לחלוטין על דמות משנה שלא כתובה טוב. אני כל הזמן חיכיתי שיגיע הרגע שבו סוף סוף יתנו לה משהו לעבוד אתו, וכשזה מגיע זה מעט מדי ומאוחר מדי. נראה לי שהליהוק שלה לסרט היה על תקן "חיתוך ההצלה": עיקרון עריכה שאומר שברגע שהסצנה נתקעת או מקרטעת, תחתוך לריאקשן של השחקן הכי טוב שלך, לא משנה למה. זה יעבוד. העיקרון הזה מיושם על צ'סטיין לא מעט בסרט. ישנן סצנות שהיא סתם עומדת בהן, אבל כל פעם שהמצלמה חוזרת אליה – אתה שוכח מכל השאר.
במחלקת הבזבוז מצטרף אל צ'סטיין שחקן הבית של סריטה – והמועמד לאוסקר (לא נמאס לי לציין את זה) – גארי אולדמן. גם הוא נהדר בשלוש הסצנות שיש לו פה, אבל זה לא יותר מתפקיד אורח. אותי זה תסכל. אני אדגיש את זה שוב – למה אני צריך לראות את שיאה לבוף מנסה להתחיל עם מיה וסיקובסקה ("הילדים בסדר") כשטום הארדי, גאי פירס, ג'סיקה צ'סטיין וגארי אולדמן מסתובבים באיזור. זה פשוט לא לעניין…

ועל אף המהמורות – "ארץ יבשה" הוא סרט שאני מאוד מאוד ממליץ עליו וסביר להניח שזאת לא הפעם האחרונה שאצפה בו. הוא מהנה בצורה יוצאת דופן, הוא מרהיב ואלים באותו הזמן, והוא נדבך חשוב באיזושהי מגמה של הקולנוע האמריקני שמנסה גם להתחדש וגם לשמר את העבר באותו הזמן.