• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

הדרך לאופיר – מסקנות והשערות

28 באוגוסט 2012 מאת אור סיגולי

באוסקר האמריקני זה נורא קל. בתום הקיץ, עם פתיחת עונת הפסטיבלים, מתחיל הרעם המרוחק שמבשר על עונת פרסי הקולנוע. הוא ממשיך להתגלגל במהלך ספטמבר ואוקטובר בזמן שלקולנוע יוצאים סרטים בעלי פרופיל גבוה (במאים מפורסמים וכו'). זהו הזמן להתחיל להביט אל האופק ובעיקר לגשש באפילה ללא סימוכין בשאלה מי יובילו את המרוץ לאוסקר הקרוב.
יריית הפתיחה היא בדרך כלל סוף דצמבר בו יתחילו תאי המבקרים לפרסם את בחירותיהם והמרוץ יתחיל לקבל צורה. עוד סרטים ועוד ביקורות יצטרפו, ופרסומים הפונים אל חברי האקדמיה תחת הכותרת for your consideration יעטרו את המגזינים ואת אתרי האינטרנט. כחודש לאחר מכן, כאשר הסיבוב הזה יתחיל להאט, יקומו פרסי האיגודים. בשלב הזה כבר ברור מי שולט במרוץ לאוסקר ומי סביר שיישאר מאחור. לוח ההפצה השנתי הוא בהתאם. האולפנים שומרים את סרטי האוסקר הכבדים – אלו שהם מאמינים בהם – לימי הסתיו כדי שחברי האקדמיה האמריקנית לא ישכחו אותם.
בישראל באופן טבעי הדברים מתנהלים אחרת. בישראל אין "עונת פרסים" מכיוון שבמהלך השנה לא מחולקים פרסי מבקרים או פרסי תעשייה נוספים. כל שיש לנו זה את פסטיבל ירושלים, פסטיבל חיפה (שבו, אגב, מוכרזים נבחרי הביקורת הישראלית של אותה שנה בטקס צנוע שאיש לא שומע עליו) וכמה בלוגים נאמנים שמנסים לייצר עניין איפה שלא תמיד יש.

בין פסטיבל חיפה – המתרחש בתחילת השנה העברית – ובין פסטיבל ירושלים יש תקופת זמן של כמעט שנה, וגם ככה כשזה מגיע לאופיר הדברים הופכים להיות מסובכים יותר. למשל, בפסטיבל חיפה האחרון זכה הסרט "לא רואים עלייך" בפרס הראשי ובפרס השחקנית הראשית, שנה לאחר שלא הצליח לקבל אפילו מועמדות אחת לפרסי אופיר. לצידו התחרו "ברקיע החמישי" שזכה בפרס התלבושות שנה שעברה, כמו גם "עד סוף הקיץ" שקיבל מועמדות לפרס שחקנית המשנה בפרס הנוכחי.
ירושלים מעט יותר מסונכרנת עם האופיר בהקשר הזה, אבל גם השנה שניים מהסרטים הבולטים ביותר בסופו של דבר – "שרקייה" ו"אליס" – בכלל לא נרשמו השנה לאופיר ויש לקוות שיעשו זאת שנה שעברה.

ועם זאת, פרסי האופיר, כמו כל טקס פרסים, מתנהל גם על רחש שיווקי (או בעגה האוסקרית "באז"), על חרושת שמועות, על ציפיות ועל בנייה – לעיתים לטנטית – של קמפיינים. זה בלתי נמנע.
אז מה הוא התהליך שעוזר או פוגם בסיכויים של סרטים? האם תמיד עדיף לשמור את הסרט מפני הקהל עד לתום סבב ההצבעה הראשון, או שמא להוציא אותו להקרנות מסחריות לפני הטקס? האם הפסטיבלים הם הימור מושכל או שאולי עדיף להתרחק מהם עד שהבאז יתייצב ממקום אחר? האם בכלל אפשר לבנות אסטרטגיה בעולם ההפצה הישראלי?

(אה, וההבהרה הבלתי נמנעת: הדברים שייכתבו הם כולם בחזקת דעה אישית בלבד, השערות ותאוריות. הדרך שבה אני קורא את הדברים. אני מניח שהרבה לא יסכימו אתי במקרים מסויימים. אתם לחלוטין מוזמנים לכתוב על כך בתגובות, אבל עשו ג'סטה – תגיבו באופן שיכבד אתכם, או שתמחקו. קצתי באלו שנעלבים מדברים שבכלל לא מופיעים בטקסט)

השנה שלושה סרטים שולטים באופיר. ואת שלושתם אי אפשר לקטלג בשום דרך תחת "הפתעה". כל מי שקצת התעניין באופירים ידע שלשם הרוח מנשבת. השלישיה היא כמובן "העולם מצחיק", "למלא את החלל" ו"המשגיחים".
מה בעצם הפך אותם למובילים על פני סרטים אחרים עוד לפני שהקהל נחשף אליהם (להזכירכם, אפילו "העולם מצחיק" נחשב כפייבוריט עוד כמה שבועות לפני שהשתחרר לאקרנים)? ובכן, הדבר הראשון שצריך להזיז מהדיון על אף שהוא כן רלוונטי באופן טבעי, הוא העובדה שהסרטים האלו הם סרטים טובים, באיכות הפקה מצויינת וגם אלו שלא נמנים על מעריציהם הכבדים חייבים להודות שיש לא מעט במה להתגאות בהם. אבל טעם אישי הוא טעם אישי, ותסכימו אתי שכשזה מגיע לפרסים צריך קצת יותר מזה. הביקורת הכתובה אינה פסק דין מוחלט במקרים כאלה, וגם ככה חלק משמעותי מהסרטים אינם נחשפים לביקורת בשלב ההצבעות.
אם כך, מדוע ברגע שהוכרזו כל 30 הסרטים המתמודדים על האופיר עוד באמצע אפריל, היה קל לזהות את שלושתם כמובילים פוטנציאלים?

הפקטור הראשון והמאוד משמעותי הוא ששמענו לא מעט על הסרטים האלה עוד לפני הקרנת הבכורה שלהם. "העולם מצחיק" סוקר בשלבי הפוסט המוקדמים על ידי "סינמסקופ" וגם הצלחת ספרו של שמי זרחין "עד שיום אחד" תרמה להעלאת הסרט לתודעה. בנוסף לכך, סרטיו של זרחין מזוהים עם האופיר (כל סרטיו היו מועמדים לפרסי הסרט, הבמאי, התסריט והמשחק. בפרס הבמאי זכה זרחין פעמיים וכתסריטאי זכה פעם אחת) אך יותר מזה – זכו לביקורות מצוינות ולהצלחה אצל הקהל, בין אם בקולנוע ("אביבה אהובתי") ובין אם בצפייה ביתית ("הכוכבים של שלומי"). היחידי היוצא מן הכלל היה "מסוכנת" שיצא בשנת 1998, שנה בה כמעט אף סרט ישראלי לא הגיע לקהל ו"הצלחה קופתית" לסרט ישראלי נשמע כמו מדע בדיוני.
כמו יוסי סידר או אבי נשר, סרט חדש של שמי זרחין מייצר רחשי אופיר מיום הצילומים הראשון שלו. כמו בכל מרוץ לפרס, להיות הפייבוריט בשלב מקודם עלול לייצר ציפיות גבוהות מדי ובסיבוב האחרון להתעייף ולפגר אחר סרט רענן יותר שהגיח משום מקום. זה יכל להיות המצב השנה, אבל עם שיא מועמדויות של כל הזמנים, קשה לראות סרט אחר עוקף אותו כרגע. אבל, כן, דברים משונים יותר קרו בעבר.

"המשגיחים", שקיבל 9 מועמדויות ובניהם לכל הפרסים המרכזיים מלבד צילום, התחיל גם הוא לצבור יחס חיובי ב"סינמסקופ". בנוסף מה שעבד לטובתו הוא ההצלחה היחסית בפסטיבל קאן בו זכה בפרס מיוחד. ההקרנה בפסטיבל דרום יחד עם התגובות החיוביות מפסטיבל קאן הפכו אותו לסרט שרבים מתעניינים בו, וראייה לכך היא הקרנת האקדמיה הראשונה שלו, שהייתה מלאה כמעט עד אפס מקום.
ניגע בזה יותר בהמשך הפוסט, אבל חשוב להזכיר שהצלחה בפסטיבלים בחו"ל אינה חותמת סופית להצלחת סרט. "חדר 514", כמו "ההתחלפות", מעידים על כך, ונתייחס לשניהם בקרוב.
"המשגיחים" הוא אחד משני הסרטים הבודדים מתוך חמשת המועמדים שהופץ בקולנועים לפני ההצבעה. הביקורות החיוביות שקיבל, יחד עם הנוכחות בפסטיבל ירושלים וההתעניינות הגדולה בשחקן הראשי רועי אסף, סגרה את "המשגיחים" באופיר. אורון עמד על הדרך השיווקית הנפלאה שעשתה טרנספקס ל"המשגיחים": הם השאירו את הגחלת של הסרט לוהטת על פני זמן מרשים מאוד של כמה חודשים מקאן לפסטיבל דרום לפסטיבל ירושלים ולהקרנות מסחריות. תוך כדי שובצו באמצע הקרנות האקדמיה והסרט היה נושא שיחה מספיק יציב בשביל להשאר זכיר לאורך כל תקופת ההצבעות.

המשגיחים

"למלא את החלל", בעיני, חייב הרבה ל"סינמסקופ" שהזכיר אותו לא מעט במועמד המוביל לזכייה בפסטיבל ירושלים עוד בפסטיבל הקודם (הבהרה נוספת: אין פה ולו מילה אחת לגנאי. ההתייחסויות הספציפיות לסרטים בבלוגים ובאתרים השונים – וכמובן שגם אצלנו – עוד לפני שהפכו לנחלת הכלל היא התנהלות הגיונית ולגיטימית ביותר. בעיני, לפחות).
על פניו לסרטה של רמה בורשטיין לא היה קייס חזק מספיק בשביל להחשב מתמודד מוביל מלבד האיזכורים הללו בבלוגים השונים שהציצו בסרט בגרסאות שונות שלו. ההתקבלות לפסטיבל ונציה עזרה לסרט לייצר עניין, אבל בשום אופן – לדעתי – לא זו שחתמה את הצלחת הסרט באופיר. ההתקבלות לונציה רק הציתה את הפתיל וגרמה לחברי האקדמיה לנהור להקרנות האקדמיה. אך עם זאת, אם הסרט לא היה מתקבל בחום, שום עיטור פסטיבלי לא היה עוזר לו, כפי שנראה עם לפחות שלושה סרטים נוספים אחרים. "למלא את החלל", כפי שאני מבין זאת, תפס את חברי האקדמיה בגרון.

בשלב הזה כדאי לשאול, אני מניח, את אחת השאלות שהכי בוערות למפיקי ומפיצי הסרטים: האם כדאי להוציא סרט לקולנוע לפני הקרנות האקדמיה או אחרי. האסכולות והתפיסות הן רחבות ומגוונות. במקרה של "העולם מצחיק" אני לא מאמין שהאופיר היה שיקול מרכזי, אבל היציאה לקולנוע בהחלט הייתה דבר חיובי בכל האספקטים. הסרט הביא צופים רבים, שחקני הסרט התראיינו בעיתונים והביקורות אימצו. "העולם מצחיק" לא היה צריך את יוקרת הפסטיבלים כדי להצליח בפרסי האקדמיה. הצופים כבר יצרו את הבאז החיובי.
לעומת זאת, שני סרטים שיכול להיות שהיציאה לקולנוע לפני ההצבעה פגמה בהם הם "ההתחלפות" ו"הסיפור של יוסי".
קשה לומר שעם שמונה מועמדויות הכוללות בימוי, שחקנית ראשית, צילום ועריכה, אפשר להתייחס ל"ההתחלפות" כאכזבה באופיר, אבל עלי להזכירכם שמדובר בפרוייקט מאוד מדובר, שהשתתף בפסטיבל ונציה החשוב ויוצריו חתומים על הצלחה ענקית בקרב הקהל והאופיר, "ביקור התזמורת". הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל חיפה הייתה אחד האירועים הכי מרגשים של הפסטיבל, והיה ממש אפשר להרגיש את הציפייה והיוקרתיות של הסרט, ממש כאילו היה הקרנה חגיגית של סרט בינלאומי. ועם זאת, הסרט לא נכנס לקטגוריית הסרט או לקטגוריית השחקן הראשי (רותם קינן – בעיני הפאדיחה הכי גדולה של האקדמיה השנה) על אף שזכה בפרס הזה בחיפה.
בעיני הסיבה לכך היא שהסרט לא הצליח לתפוס אצל הקהל כשיצא. הוא התפוגג מהר מדי מהתודעה ואנשים הספיקו לשכוח ממנו ולפטור אותו כסרט לא משמעותי. כאשר הגיע תורו להיות מוקרן לאקדמיה הוא כבר נחשב ארוחה קרה שלא הספיקה לספק את תאבונם של המקדימים. איכות הסרט, וקומץ לא מבוטל של תומכים, הצליחו להכניס אותו לקטגוריות המרכזיות, אבל היעדרותו מקטגוריית הסרט הטוב ביותר היא ללא ספק גם תוצאה של אדישות בחודשים שהקדימו את תחילת סבב ההקרנות.
לגבי "הסיפור של יוסי" המצב קצת שונה כי אני לא בטוח מה היו סיכוייו של הסרט עוד לפני. אמנם "שירת הסירנה" ו"ללכת על המים" של איתן פוקס היו נוכחים מאוד בשנים בהם התמודדו, אבל אני לא בטוח אם אפשר להכריז על פוקס כ"יקיר האקדמיה" כמו שמי זרחין או יוסף סידר. אין לי את נתוני הקופות המדוייקים של "הסיפור של יוסי" אבל הייתי אומר בזהירות שזה עלול להיות הסרט הכי פחות מרוויח של פוקס (אנא תקנו אותי אם אני טועה). הביקורות המעורבות וחוסר העניין הציבורי כנראה גם מנעו מהאקדמיה לזכור אותו כאשר הגיעו לקטגוריות בהן היה לו סיכוי לא רע כמו שחקן ראשי (אוהד קנולר), שחקנית משנה (אורלי זילברשץ) ומוזיקה (קרן אן).
גם "ד"ר פומרנץ", אחרי שצבר באז מאוד מרשים בפסטיבל חיפה, הוכשל בעקבות חוסר התעניינות של הקהל.

אז על פי השנה הנוכחית, מה עדיף? האם עדיף לסרט לצאת לפני ההצבעה או אחרי?
זה בהחלט תלוי בסרט והתשובה אינה חד משמעית. זה בעיקר תלוי בסמיכות ההוצאה לתחילת הצבעות האקדמיה. אם הסרט יכול להתחבב על הקהל ולהפוך לשלאגר מקומי אין סיבה שלא להוציא אותו כמה חודשים לפני הקרנות האקדמיה ולדאוג שיצבור כח שיגיע לשיאו בתקופת הקרנות האקדמיה. סרט שאיננו מיועד לפוצץ אולמות בסינמה סיטי אלא יסתפק במכירה נאה באולמות לב או בסינמטקים, צריך לחכות ממש לתקופת ההצבעות, או להתקבל לפסטיבל ירושלים ולקוות שהמבקרים יעמדו לצדו.
שווה להתייחס במשפט לעובדה שזו השנה השנייה ברציפות שהפייבוריט הוא סרט שיצא לקולנועים עוד לפני שלב ההצבעות.

מבין שני הפסטיבלים הגדולים בארץ, חיפה וירושלים, אין ספק שהשני הוא משמעותי הרבה יותר כאשר זה מגיע לפרסי אופיר. זאת כנראה מכיוון שמועדו של פסטיבל חיפה הוא באוקטובר ולכן רחוק מדי מהקרנות האקדמיה מכדי להותיר חותם על המצביעים, וחלק לא קטן מהסרטים המוקרנים בו הם חלק ממכלול האופיר הקודם.
כאמור בחיפה הקודם זכה "לא רואים עלייך" שהיה חלק מהאופיר של 2011. שאר הסרטים הבולטים שהשתתפו בתחרות הישראלית היו "ההתחלפות", ו"ד"ר פומרנץ" ו"עד סוף הקיץ" שלא השיגו יותר ממועמדות אחת.
ירושלים קרוב יותר לסבב הקרנות האקדמיה וכנראה זו הסיבה שהסרטים שמוקרנים בו נוכחים יותר בשלב המועמדויות. המועמדים לפרס הסרט "המשגיחים", "בלדה לאביב הבוכה", "רוק בקסבה", כמו גם ו"חיותה וברל", היו מהבולטים מהפסטיבל שנרשמו לאקדמיה, כאשר "למלא את החלל" היה אמור להיות בתחרות אך פרש בגלל ונציה. "שרקייה" ו"אליס" שזכו ללא מעט פרסים, לא היוו חלק מסרטי האופיר של השנה.
שנה שעברה המצב היה חריף עוד יותר. מתוך חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט, "הערת שוליים" היה היחידי מתוכם שלא השתתף בפסטיבל ירושלים, או בפסטיבל אחר בארץ לצורך העניין. "בוקר טוב, אדון פידלמן", "השוטר", "אורחים לרגע" ו"אחותי היפה" היו כולם בליין-אפ של ירושלים. אותו פסטיבל גם עזר ל"עמק תפארת" ו"הנותנת" לצבור התייחסות בדרך לאופיר.
כלומר, על פי הסטטיסטיקה, אם עיניכם נשואה לפרסי אופיר, עדיף לכם לבחור בפסטיבל הירושלמי. פסטיבל חיפה, לעומת זאת, נותן אורך נשימה לסרטים שכבר פספסו את האופיר. כמו שנה שעברה, גם לפסטיבל הקרוב התקבלו סרטים שמעדו בדרך לאופיר כמו "מנתק המים", "איגור ומסע העגורים", ו"עלטה". סרטים שאני סמוך ובטוח שפסטיבל חיפה, על ייחודו ואווירתו יוצאת הדופן, יציפם מעלה להתעניינות פוסט-אופירית ויזכה אותם בכמה פרסים.

באותו נושא מעניין לבדוק גם מה עמד בדרכם של סרטים שלא הצליחו לקבל מועמדויות מרכזיות או לא הצליחו לקבל מועמדויות בכלל. אין ספק שבסופו של דבר הכל עניין של טעם ובחירה אישית, ובכל זאת – למה חלק כן וחלק לא?
כמובן שבשנה של 29 סרטים, יהיו לא מעטים שידחקו הצידה. על היעדרותם של כל סרטי מסלול הפרינג'/גרילה כבר כתבתי בהרחבה. אבל בעיני מעניין לבדוק גם כמה סרטים אחרים שמשום מה לא הצליחו להגיע לקו הסיום.

מנתק המים

המקרה המפתיע ביותר הוא של "חדר 514". על פניו היה לו הכל – השתתפות בלא מעט פסטיבלים ברחבי העולם, הודעה על הפצה מסחרית בארצות הברית, ובנוסף הקרנת אקדמיה מלאה למדי עם תגובות חיוביות מאוד מצד הקהל. עם זאת, סרטו של שרון בר-זיו הצליח לקבל רק מועמדות אחת בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר (אסיה נייפלד). בגלל גודלו של הסרט והעובדה שהוא כולו בחלל אחד קטן, קטגוריות כמו עיצוב אומנותי, תלבושות וצילום בדרך כלל אינן חלות עליו (לא בהכרח בצדק, במקרים מסוימים), אבל אחרי ההקרנה המוצלחת והבאז ציפינו לראות את הסרט בקטגוריות מרכזיות יותר כמו תסריט, עריכה ואולי אפילו בימוי.
המקרה של "חדר 514" רק מראה שאין באמת חוקים ולפעמים דברים פשוט קורים מסיבות שקשה לעמוד עליהן.
באותו הקשר, גם מ"עלטה" ציפינו ליותר. התיאוריה שלי לגבי ההתעלמות (הלא מוצדקת בעיני) היא שהדבר החזק ביותר בסרט, זה שגם היה יכול למנף אותו לקטגוריות נוספות, הוא משחקו המעולה של תגלית השנה ניקולאס יעקוב. הבעיה היא שהשנה המרוץ לפרס השחקן הראשי היה צפוף לרמה בלתי אפשרית, ולפרצופים חדשים בסרטים נטולי יח"צ לא היה סיכוי. אם רשימת המתמודדים הייתה דלילה יותר, ליעקוב היה סיכוי גדול יותר ושאר הסרט היה מרוויח מכך.
עוד התעלמות גורפת ומעט מפתיעה הייתה מ"החיים בינתיים" של ענר פרמינגר, שנדמה שכן הצליח לנכס לעצמו קבוצת אוהדים, ועם זאת הסרט כשל מלהשיג מועמדות אפילו לחגית דסברג שמובילה את הסרט (גילוי נאות: הייתי מעורב בעשיית הסרט).

אחד הסרטים שהיעדרותם המוחלטת הפתיעה אותי ביותר היא "מנתק המים", גם כנראה בגלל חיבתי האישית אליו. "מנתק המים" גם מובל על ידי שחקן אהוב ומוכר (משה איבגי בתפקיד נפלא), גם התקבל לפסטיבל ונציה, וגם הקרנת האקדמיה שלו נראתה מלאה למדי. ועם זאת, סרטו של עידן הובל לא זכה אפילו לאזכור אחד.
אם הייתי צריך לנתח מדוע – הייתי חוזר אחורה לפסטיבל ירושלים. אבל לא זה של השנה, אלא זה של שנה שעברה, בו הוקרן בהצלחה מרובה הסרט "השוטר".
אם מביטים על זה באופן שטחי, יש הרבה מן המשותף בין "השוטר" ו"מנתק המים" באספקטים הקולנועיים: שניהם סרטים בעלי קצב מאוד יוצא דופן, בעלי חוקי נראטיב מעט שונים מהמקובל. בעיקר, שניהם מפלגים את הקהל לשני מחנות בדרך כלל – צופים שנסחפו לתוך העולם הספציפי שיצר הבמאי, אל מול צופים שהקצב המדוד והמינימליזם העלילתי הרחיק אותם. "השוטר", על אף שבקופות לא רשם שיאים בלשון המעטה, קיבל שבע מועמדויות מרכזיות בפרסי אופיר של שנה שעברה, כולל בקטגוריות הסרט, הבמאי, התסריט, השחקן הראשי, הצילום והעריכה.
קשה להתווכח עם העובדה ש"השוטר" קיבל את מירב תשומת הלב החיובית בפסטיבל ירושלים. פסטיבלים הם בית גידול טבעי לסרטים מאתגרים ושונים ולכן מוצאים שם חיבוק אוהד בדרך כלל. "השוטר" קיבל את זה ויותר כאשר כמעט כל המבקרים החשובים והנקראים ביותר בארץ היללו אותו (אני לא התאפקתי ופרסמתי ניתוח של הסרט יום לאחר ההקרנה שלו). אני מאמין שאם "השוטר" לא היה מוקרן בירושלים ונמנע מלצבור כזו תמיכה ביקורתית, ביצועיו באופירים היו חלשים הרבה יותר, בעיקר אם לשפוט לפי התגובות של הקהל הרחב. שוב, זו רק השערה שלי.
אני חושב שמה שמנע מ"מנתק המים" להגיע לאופיר הוא העובדה שהוא ויתר על ירושלים לטובת ונציה. באופן כללי כמובן שהבחירה של יוצרי הסרט בין שני הפסטיבלים היא ההגיונית והמתבקשת ביותר, אבל בעולם האופירים מדובר במכשול.
אם "מנתק המים" היה מוקרן בירושלים, אני נוטה להאמין שהמבקרים היו מבינים את יופיו ולא מעט היה נכתב עליו. חברי האקדמיה היו מגיעים להקרנה שלו עם איזושהי בנייה חיובית בראש שלהם ול"קולות הצפים" – אלו שלא לגמרי החליטו מה דעתם על סרט הארט-האוס הזה – התגובות החיוביות היו ודאי עוזרות להם לפסוק לטובה. אך מכיוון שמ"מנתק המים", עוף מוזר בשמי הקולנוע הישראלי, לא קיבל לובי מפסטיבל ישראלי, הוא כנראה נתפס כמשני כשהגיעה ההצבעה, שלא כמו "למלא את החלל" שהוא הרבה יותר מתקשר עם הקהל.
שנה שעברה "השוטר" היה נציג הארט-האוס של האופירים. השנה אין אף אחד מבין החמש שיכולים לנכס את המשבצת הזאת. יכול להיות שזה בגלל שכל סרטי הארט-האוס – להוציא את "חיותה וברל" ואת "מנתק המים" – היו דחוקים תחת כותרת "מסלול הפרינג'/גרילה" שכבר דובר עליו.

"רווקה פלוס" לא הצליח למנף את עצמו על כנפי הסנסציה ועל אף כמה דברים חיוביים שאפשר למצוא בסרט אם מתאמצים – כמו משחקן של יעל טוקר ומיכל ינאי – כנראה שהתגובה החריפה של האנשים פשוט מנעה מהם להתייחס אליו בקטגוריות האחרות. באותו הקשר, אני מאמין בלב שלם שכיכובה של התסריטאית דיתה גרי בסיפור המוגזם של הקרנת האקדמיה של "רווקה פלוס" לא היה זה שהכשיל את הסרט שכתבה, "איגור ומסע העגורים", וכנראה חברי האקדמיה לא מצאו לנכון לאזכר את הסרט בבחירותיהם. וחבל.

כשזה מגיע לפרסים, מי שחושב שכל הסרטים מתחילים את המרוץ באותה נקודת פתיחה – או שואף למצב כזה – עדיף לו שיתעורר. לסרטים מסויימים יש נתוני פתיחה טובים יותר מלאחרים (כסף, שיווק, בית הפצה, קאסט שחקנים, התעניינות עולמית וכו') וכך תמיד יהיה. זה טבעה של החיה ובאמת שאין מה לעשות כדי לתקן את זה, ואני אפילו לא בטוח שצריך. אבל אם לסרט אין הפצה ויח"צ ראויים מסביבו, אין לצפות שהוא יגיע לפרסי האופיר. דרושים תכנון והבנה של המפה כדי לעשות את זה. שוב, אין פה נסיון להציג את המצב כלא חיובי – זה הדרך בה העניינים מתנהלים.
ואגב, כסף זה לא הפקטור היחיד להרמת קמפיין שיווקי. יש דרכים מתוחכמות ונועזות לחולל תשומת לב לגבי הסרטים ולשלטי חוצות ומודעות בעיתונים אין בהכרח קשר.
השנה אני שמעתי רק על סרט אחד שישב חזק על האקדמיה, שלח סקרינרים ולא עזב עד שהיה בטוח שכולם יידעו שהסרט פה ודורש את תשומת הלב שהוא חושב שמגיע לו. או שאולי הייתי צריך לכתוב את כל המשפט בלשון נקבה, כי הוא מתייחס לרוני קידר ששלחה סקרינרים, התקשרה ושיגרה מכתבים עד למצב שבו אני בטוח שהיו חברי אקדמיה שהצביעו ל"ג'ו + בל" אפילו בלי לראות את הסרט, רק כי עליו הם שמעו מתוך התשיעייה במסלול (לצורך העניין, "אף פעם לא מאוחר מדי" אחרו במשהו כמו שלושה שבועות עם יופי של יחסי ציבור). היא קיבלה את המקום שלה בקטגוריית הסרט כי היא עבדה קשה בשביל להגיע לשם. אז כנראה שאם אתם, היוצרים, רוצים שהאופיר והאקדמיה יקחו אתכם ברצינות, תקחו אותה ברצינות קודם.

אז לכל אלו שפספסו את הדיסקליימרים עד כה – רוב הדברים שנאמרו הם השערות ותאוריות בניסיון להבין את התהליכים שמובילים לפרסי האופיר. כמובן שחברי האקדמיה שצופים במספר רב של סרטים מפתחים את דעתם ככל שההקרנות מתקדמות וסביר שלרוב עושים זאת ללא משוא פנים.
עם זאת, לפרסי תעשייה יש בדרך כלל איזשהו תהליך ואיזשהו נתיב שמעצב באופן כלשהו את המועמדים והזוכים. יכול להיות שגם לאופיר יש אחד.

תגובות

  1. קורד הגיב:

    מתי יערך הטקס?
    משום מה לא הצלחתי למצוא את הנתון הזה בפוסט הזה או במקומות אחריםץ

    1. בצדק לא הצלחת, משום שהמועד עדיין לא ידוע… כל שנה זה כך. התשובה כרגע – מתישהו בסוף ספטמבר, ככל הנראה בחיפה. הימורים יתקבלו בברכה. אני אישית שם את הכסף על ה-27, יום אחרי כיפור ויומיים לפני פסטיבל הקולנוע של חיפה.

      1. קורד הגיב:

        זה נשמע כל כך לא הגיוני (ברור שאני מאמין לך). איך יכול להיות שטקס חשוב(?) כזה לא יפרסם את מועד הקיום שלו מספר חודשים מראש (ולכאורה עכשיו זה כבר פחות מחודש). מה? אין אולם שצריך לשריין, חברות שאמורות לספק ציוד, ובכלל הפקה של טקס שצריכה תאריך יעד ברור. ואפילו סתם משתתפחם שאמורים לשריין להם את היום הזה.

        לא חשבתי על זה בעבר, אבל יש תופעה קצת מבזה בטקסי האופיר – כמעט תמיד יש הזוכים שנעדרים מהטקס, בעיקר בגלל הצגות שתוכננו מראש(!), עכשיו אני מבין למה.

        רגע, ומישהו יודע מתי יודיעו? הרי באמת מדובר על פחות מחודש.

  2. איתן הגיב:

    יש משהו קצת בעייתי לדעתי בהנחת היסוד שמנחה אותך, אור, בכתיבת הפוסט הזה. משתמע ממה שכתבת שהגביע הקדוש, הפרס הנכסף של כל יוצר בישראל, הוא פרס האופיר. לטעמי זה פשוט לא נכון. או לפחות לא צריך להיות ככה.
    המטרה של כל יוצר כאן צריכה להיות להעביר את רחשי ליבו, את דם ליבו, את מחשבותיו ואת כשרונו באמצעות צילום סרט אל קהל רחב ככל האפשר. פרסים צריכים להיות דבר משני. לכן, כשאתה תוהה בפוסט מה נכון יותר – להוציא את הסרט לאקרנים לפני או אחרי הטקס – זו תהיה לא מובנת. אני, כמו יאיר רוה, חושב שהתחרות צריכה להתקיים בין סרטים שהופצו בלבד. רק ככה יגבר העניין של הקהל הרחב בטקס הזה, שאמור להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי, תחנה סופית של הסרטים, ולא קרש קפיצה ליצירות שאף אחד בקהל הרחב לא שמע עליהן (ועל חלק מהן הוא גם לא ישמע בעתיד).

    ועוד כמה קטנות: אני לא חושב ש"למלא את החלל" נכנס לרשימת המועמדים בגלל יאיר רוה. הוא נכנס לשם כי הוא סרט מצוין. תשאל את אורון. אני דיברתי איתו על הפרויקט הזה לפני יותר מחצי שנה (והוא כבר מוכן להוריד לי את הראש פעם שניה, על איך אני מהלל סרט שבעיניו הוא פחות ראוי. הפעם הראשונה היתה על "וביום השלישי" של איבגי). אנחנו, בקהילת הבלוגרים הקטנה המתעסקת בקולנוע, אנחנו חלק מהתקשורת שיוצרת "באז" סביב סרט.
    אנחנו אולי פותחים דיון על סרטים, אבל אנחנו לא קובעים שום דבר (שהרי אם היה כך, "היו זמנים באנטוליה" היה יוצא למסכים לפני שנה, והיה שובר קופות, למשל). "למלא את החלל" הוא סרט מדובר כבר יותר משנה, עוד כשהיה בצילומים. בוגרת סם שפיגל שחזרה בתשובה והלכה ל"שם", ועכשיו, עדיין עם התחפושת מ"שם", משתפת פעולה עם אנשים מ"פה" (אסף סודרי מצלם, אסף אמיר מפיק, חיים שריר משחק – מי ידע שהוא יודע לשחק ככה) – הרי זה החומר שממנו בנוייים סיפורים עיתונאים. וכשהגיעה התוצאה הסופית היא מצדיקה את הציפיות. בעיניי הוא המועמד המוביל לזכייה (למרות שאני מריע ל"משגיחים", ורוצה שהוא יזכה, אני מעריך שהסרט החרדי ייקח).

    "מנתק המים" – זה פשוט סרט פחות קומונקטיבי. חלק אהבו, וחלק פחות. והוא לא מיליטנטי כמו "השוטר" אז התעלמו ממנו.
    "החיים בינתיים" – לא חושב ששמעתי עליו מילה אחת טובה. וכמו שכתבתי אצלי בבלוג – יש בו הרבה כוונות טובות, אבל הוא קורס תחת עשייה קולנועית לא טובה. גם חגית דסברג, טובה ככל שתהיה, לא מצילה אותו.
    "חדר 514" – צ'מע, על פניו לא היה לי חשק לראות את הסרט הזה. עוד פעם סרט סמולני על פלסטינים טובים ועל חיילי צה"ל רעים? אני שמח שאסיה נייפלד קיבלה מועמדות (היא באמת מצוינת), אבל העובדה שהסרט הזה יוצא מתוך נקודת מוצא שחוקה קצת פגעה בו, אני חושב.

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי, איתן. אני מרגיש שפספסת כמה משפטים חשובים, אז ארחיב ברשותך.

      לגבי הפסקה הראשונה – אני לא כל כך מבין איך הבנת מהטקסט הזה שאני חושב שכל מה שחשוב ליוצר ישראלי זה פרסי אופיר. זהו פוסט על הפרס ולכן אני מתייחס אך ורק אליו ולא אל עולם היצירה באופן כללי. אני לא כותב שכל מה שצריך להניע יוצר הוא הפרס. בשום שלב. אני כן אומר שאם האופירים הם שאיפה, כנראה שיש לזה דרך.
      בנוסף לזה, גם אני מתומכי הקונספט של פרסי קולנוע רק לסרטים שכבר הופצו. כתבתי את זה כמה פעמים. למשל בפוסט על העדרות סרטי הפרינג' מהתחרות: "…מוצאים דרך אחרת לסנן את כמות הסרטים הגדולה שנרשמת לאקדמיה כל השנה. היי, הנה רעיון שאף אחד לא חשב עליו: מה עם להעמיד רק סרטים שהוקרנו כבר בקולנוע?"

      לא כתבתי ש"למלא את החלל" נכנס לאופיר בזכות סינמסקופ, כתבתי שהוא חייב הרבה מההתעניינות הראשונית אליו בזכותו. "סינמסקופ" מאוד נקרא בארץ, ורוב האנשים מקבלים את הדיווחים הראשונים משם. זה ברור שהאקדמיה התאהבה בסרט הזה בזכות עצמו. הנה עוד ציטוט ממש מהפוסט הזה: "אך עם זאת, אם הסרט לא היה מתקבל בחום, שום עיטור פסטיבלי לא היה עוזר לו, כפי שנראה עם לפחות שלושה סרטים נוספים אחרים. "למלא את החלל", כפי שאני מבין זאת, תפס את חברי האקדמיה בגרון."

      אני לא מסכים אתך לגבי הנחרצות ל"השוטר" ו"מנתק המים". "השוטר" קיבל התייחסות רק כי הוא "מיליטנטי"? באמת? הרי הוא כל כך אירוני לגבי המיליטנטיות שבו, שאני די חושב שזה עובד הפוך. אבל זה דרך קריאה אישית שלי מהסרט, ויכול להיות שאני טועה…

  3. מולכו הגיב:

    סרטים שיש להם מפיק שיכול למלא אולמות – אדרי, דויד מנדיל, אילון רצ'קובסקי, אסף אמיר, מרק רוזנבאום – קבלו יותר ממועמדות אחת. נקודה.
    סרטים עם מפיקים יותר קטנים (פרינג' או לא פרינג') קבלו מועמדות אחת או כלום – אייל שיראי, איתן מנצורי, ליהוא רוטר, וכו'

    לא כל סרט שהיה לו מפיק מוכר,משופשף ומקושר הצליח לקבל מועמדות (רווקה פלוס או הסיפור של יוסי לדוגמא), אבל כל סרט שכן קיבל מועמדות ביותר מקטגוריה אחת הוא של אחת מחמש חברות ההפקה הגדולות – יוניטד, מובי פלוס, יולי אוגוסט, נורמה או טרנספקס.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.