סקירה כפולה (ותיעודית) לקראת פסטיבל TLV: "פה של זאב" ו"כל הבקרים השמחים"

לפני כשבוע כתבתי על שני סרטים עלילתיים מומלצים בתכניית פסטיבל TLV לקולנוע גאה, שיחל ביום שבת הקרוב (ה9 לחודש) בסינמטק תל אביב – "קציר" (שראיון עם הבמאי שלו אכן יעלה פה בקרוב כמובטח) ו"ביוטי". אז לפני פוסט על שאר הסרטים ששווה לראות בפסטיבל, החלטתי לכתוב גם על שני סרטים תיעודיים שנחשפתי אליהם בעקבות הפסטיבל ושכדאי מאוד שתכירו.
האחד הוא סרט איטלקי שאתם חייבים לעצמכם לצפות בו במהלך הפסטיבל (גם לא נראה כאילו יהיו לו הקרנות מעבר לזה) והשני הוא סרט ישראלי, שגם הופיע בפסטיבל דוק-אביב, והפתיע אותי לגמרי.

המשותף לשני הסרטים האלו הוא ששניהם, כאמור, דוקומנטריים, שניהם מצויינים, מספרים סיפור אהבה על רקע זהות מינית ושניהם באורך של מעט יותר משעה. השונה בין שני הסרטים: כל השאר.

"פה של זאב" – The Mouth of a Wolf / La Bocca del Lupo
לפני כמה שנים קראתי את ספרו של פייר פאולו פאזוליני "חיים אלימים" ונגנבתי ממנו לגמרי. ספרו של הבמאי האיטלקי המפורסם התעסק בפינות הרקובות והמייאשות של רחובות רומא כדי ליצור פורטרט ריאליסטי-לירי של עיר ושל חיים. אני חושב שאם פאזוליני היה חי היום, יש סיכוי ש"פה של זאב" היה הופך להיות הסרט האהוב עליו. או הסרט השנוא עליו. פאזוליני הזה היה בחור די משונה.
"פה של זאב" נראה כמו העיבוד הכי אמין לשפתו הספרותית של פאזוליני. לעיתים זה נראה כמו כאילו טרנס מאליק בעצמו לקח על עצמו לעבד לקולנוע את כתביו של אחד מחשובי הקולנוע האיטלקי.
כמובן שלא רק פאזוליני קופץ לראש בזמן הצפייה בסרט הזה (שאורכו פחות מ75 דקות), אלא גם עולמם המפואר של ז'אן ז'נה וריינר וונר פאסבינדר מתעבה דרך צילומי העיר של הבמאי. ולפעמים זה בכלל נראה כמו סקירה פואטית של תולדות הקולנוע האיטלקי מ"מצחצחי הנעליים" ועד "גומורה". מרוסליני ועד סורנטינו.

הבמאי הצעיר פייטרו מרסלו לקח סיפור קטן שהוא חלק מהמארג הצבעוני, הסוטה והמרתק של עיר תחתית וסיפר אותו באופן שלי היה קשה להשאר אליו אדיש.
הסיפור מתחקה אחר אהבתם החריגה של אנזו, כלב רחוב שיוצא ונכנס מהכלא, ומארי, זונה טרנסקסואלית בסמטאותיה האחוריות של ג'נובה. אבל בעיני להתפס על הסיפור יעשה עוול לסרט, כי על אף מקוריותו, הוא רחוק מלהיות העניין. "פה של זאב" מייצר אווירה סהרורית ומהפנטת בעזרת צילומים עכשוויים עוצרי נשימה של האורבניות האיטלקית העתיקה והמתפוררת, ושימוש נפלא בצילומי ארכיון של העיר במהלך העשורים שחלפו.

"פה של זאב" הוא כמעט צפיית חובה לכל מי שמתעניין בקולנוע תיעודי אחר, קולנוע של שירה ושל טינופת באותו הזמן. הוא גם מומלץ מאוד לכל אלו שמוקסמים מהפינות האפילות של הכרך, מחיי הלילה האורבניים, ולכל מי שמאוהב בקולנוע של איטליה. תאמינו לי, לצפות בזה על מסך גדול זו פריבילגיה ששווה לנצל.

הסרט זכה בפרס פיפרסקי בפסטיבל טורינו ובפרס טדי לסרט תיעודי בפסטיבל ברלין.

זמני הקרנה: יום שני, 11.6, שעה 17:30. סינמטק 3.

"כל הבקרים השמחים"
אחת הרעות החולות של קולנוע (ואמנות בכלל, לצורך העניין) העוסק בנושאים חד-מיניים הוא השלב בו היצירה מפסיקה להתעסק בכל דבר אחר, ונצמדת לחד-מיניות כאילו זו הסיבה היחידה לקיומו. כאילו סרט שהוא סיפור אהבה בין זוג חד-מיני לא צריך שום ערך מוסף מעבר ללהיות סיפור אהבה בין זוג חד-מיני, וכל מגרעותיו התסריטאיות והרעיוניות יעלמו או יוסטו הצידה. לא פעם הומוסקסואליות הופכת בקולנוע מאלמנט סיפורי לתירוץ לעשייתו.
"כל הבקרים השמחים", הסרט התיעודי שביים עומר יפמן שכבר הספיק לעשות סיבוב גם בפסטיבל דוק-אביב, הוא פלא גדול בהקשר הזה. על פניו, יפמן מציב בפניו ובפני סרטו שתי מלכודות איומות. האחת היא צרת "צילום הפורטרט העצמי", והשנייה התעסקות בנושא זהות מינית ובחירה. המלכודות האלו יכולות להביא בדרך כלל לשתי תוצאות: מלודרמה נרקסיסטית מנופחת וסוחטת דמעות (במיוחד כשילודה והמשכיות נכנסים לעניין) והשני, וממש לא פחות גרוע, הוא לפחד מהמלודרמטי והחושפני עד כדי כך שהרגשות האמיתיים מרודדים והסרט הופך למסומן.

בעיני "כל הבקרים השמחים" איננו מתחמק בהצלחה מוחלטת מכל הקשיים שנערמו עליו, אבל בפקטור המשמעותי ביותר הוא מנצח: זהו לא סרט על זהות מינית או פורטרט עצמי, הוא הרבה יותר משני אלה. "כל הבקרים השמחים" הוא סרט על השפעתם – המיידית ורחוקת הטווח באותה מידה – של אנשים על אנשים. היכולת של בני האדם לרומם את רוחם של הסובבים אותם, כמו היכולת לגרום להם צער שיפורר אותם לאבק, מזמן לא הייתה ברורה וחודרת כמו בסיפורים של חן, עומר ומשפחתו.

מדי פעם ישנה הרגשה שאולי הטיפול בעולם המעורער אליו נקלעו הדמויות נעשה באופן סלחני מדי, פחות מטלטל וחסר רחמים כפי שמגיע לו. אבל זה ככה בדרך כלל כאשר יוצר מצלם את עצמו ואת היקרים לו. הסרט חולק את אותם הנצחונות והכשלים כמו סרט אחר שעולה לדיון באופן כמעט אוטומטי – "I Shot My Love" של תומר היימן, גם הוא סלחני וחיובי מדי יחסית לתכנים הקשים שעולים בו.
הזווית האישית מביאה בדרך כלל את היוצרים עד גבול מסויים שמעטים מהם הצליחו לחצות (ג'ונתן קאווט – או איך שלא מבטאים את שמו – עשה זאת ב"טרניישן"), אבל אולי זה לא בהכרח חסרון. הסרטים האלו מציגים בסופו של דבר חמלה גדולה יותר מאשר כל דבר אחר. ואנחנו צריכים קצת יותר חמלה בעולם כרגע.

זמני הקרנה: יום שבת, 16.6, שעה 17:30. סינמטק 4.