בעקבות הזוכים בפסטיבל קאן 2012

ביום ראשון בערב הוכרזו הזוכים והזוכות בשלל הפרסים שמחלק פסטיבל קאן היוקרתי, במהדורתו ה-65. רבים וטובים סיקרו את הפסטיבל, אנחנו ויתרנו על התענוג המפוקפק שבמסירת דיווחים יד שניה ושלישית על סרטים שלא ראינו. אבל האירוע הזה בהחלט מוכיח את עצמו שוב ושוב, בכל שנה מחדש, ויש לפחות שני רגעים במהלכו ששווה להתעכב עליהם – הכרזת הליין-אפ, וטקס הסיום. כי אם רשימת המועמדים היא בבחינת גזור ושמור לשנה-שנתיים הקרובות, אז מסדר הזכיות הוא זיקוק ותמצות של המאורע. שננו את שמות הסרטים והמשתתפים בהם, כיוון שזו לבטח לא הפעם האחרונה שניתקל בהם ב-2012. הנה מחשבותיי על הזוכים, בראי זוכי השנה שעברה והתחזיות (המדוייקות להפליא) של עופר. וזאת כדי להבהיר עד כמה אקוטי הפסטיבל הזה לכל חובב קולנוע, כנקודת מוצא לשנה קולנועית נתונה.

דקל הזהב (Palme d'Or)

"אהבה" ("Amour") של מיכאל האנקה היה הפייבוריט (כפי שטען גם עופר) ואכן קטף את הפרס הגבוה ביותר בהיררכיית הפסטיבל. אחרי הפסקה של שלוש שנים בלבד, אז כבש את הפסטיבל עם "סרט לבן" ("Das weiße Band"), חוזר הפעם האנקה עם סיפורם של שני קשישים, מורים למוזיקה בגמלאות, שאהבתם עומדת למבחן אחרי שהאשה עוברת התקף. אין לי ספק שנראה את הסרט הזה בישראל בעתיד הקרוב מאוד, סביר להניח שבקולנוע "לב". באשר להמשך השנה, לא מן הנמנע שנפגוש בו גם באוסקרים, אם כי במסלול אחר מזה שערך "עץ החיים" ("The Tree of Life") אשתקד.
אחרי שזכה אז בדקל הזהב, הפך סרטו של טרנס מאליק למפלג קהל קלאסי אמנם, אבל גם מצא את עצמו באוסקר בקטגוריות הראשיות. אני קצת בספק שסרט שאינו דובר אנגלית כמו "אהבה" ישחזר את ההישג, אבל מנחש שנמצא אותו בגזרת הסרט הטוב ביותר בשפה זרה ואולי אף בקטגוריית חוץ נוספת. בלי קשר לפרסים ולהישגים, מעניין יהיה לראות את הבמאי של סרטים אכזריים כמו "מחבואים", "המורה לפסנתר" ו"משחקי שעשוע" מתמודד עם אהבתם של צמד בני שמונים פלוס.

הפרס הגדול (Grand Prix)

זהו למעשה הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, אבל הוא בדרך כלל מנפיק זוכים ראויים לא פחות מהדקל הזהוב. בשנה שעברה היה תיקו בין "הילד עם האופניים" ("Le Gamin Au Velo") של האחים דארדן, לבין "היו זמנים באנטוליה" ("Bir zamanlar Anadolu'da") של נורי בילגה ג'יילן. אין לי מושג מה לסרט הראשון והסביר למדי יש להתחרות בכלל עם האפוס המופתי מטורקיה, אבל זה עניין של טעם אני מניח. עובדה שבעוד "הילד" הופץ בארץ בהצלחה על-ידי יונייטד קינג, את "אנטוליה" היה ניתן לתפוס על מסך גדול רק בפסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה, ולא בהקרנות מסחריות. מה שלא הפריע לו להפוך לאחד מסרטי השנה של הבלוג.
לכן, כדאי לשים לב לזוכה של השנה הנוכחית – "ריאליטי" ("Reality") של מתאו גארונה, הבמאי האיטלקי שמפורסם בעיקר בזכות "גומורה" ("Gomorra"), על המאפיה הנאפוליטנית. הפעם הוא בוחן את תרבות הריאליטי, דרך סיפורו של מוכר דגים שתפיסת המציאות שלו מטולטלת בעקבות תוכנית טלוויזיה. אישית, אני לא מחובבי הבמאי הזה, אבל הנושא מרתק בעיניי. אם הוא ישכיל להיות סוג של ביקורת אמיתית כלפיי ההשלכות של תוכניות המציאות על חייהם של האנשים הפשוטים, אני שלו. וזה משהו שהוליווד, אגב, לא באמת יכולה לעשות גם אם היא רוצה. עוד אגב – עופר שוב חזה נכונה כאשר הצביע עליו כזוכה אפשרי.

פרס חבר השופטים (Jury Prize)

טעות יחסית של עופר במקרה הזה, שחשב כי שופטי הפסטיבל (ברשות הבמאי האיטלקי נני מורטי) לא ירגישו צורך להחניף לבמאי הוותיק קן לואץ'. אבל "The Angles' Share" בכל זאת הלך הביתה עם פרס חבר השופטים, הפרס השלישי בחשיבותו בתחרות. זהו פרס שאין לזלזל בו כלל – זוכה השנה שעברה, "Polisse" של מייוון, התגלה כראוי ביותר לכל סוג של הוקרה והפתיע גם אותנו בעוצמתו.
יחד עם זאת, הרשו לי בכל זאת להתכחש בשלב זה לעובדה שדווקא סרטו הנוכחי של לואץ', על אבי משפחה שזוכה לחנינה מהכלא ומנסה להציל את עתיד קרוביו באמצעות ייצור וויסקי, יהיה אחד מן הגדולים של השנה. לגביי סוגיית הגעתו של הסרט ארצה, יש לי הרגשה חיובית דווקא, למרות שהבמאי הוא מחרים ידוע של ישראל.

הבימוי הטוב ביותר

קרלוס רייגאדס, במאי מקסיקני שמחבבים מאוד בקאן, לקח הפעם את פרס הבמאי על סרטו החדש "Post Tenebras Lux". אחרי שזכה בעבר במצלמת הזהב, המוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר, על "Japon", רייגאדס מקבל את החותמת הסופית ומצטרף לליגה של הגדולים. יש שיגידו שהוא כבר עשה זאת בזכות שני סרטיו הקודמים, אשר ודאי מוכרים גם לסינפיל הישראלי – "קרב בשמיים" ("Batalla en el cielo") ו-"אור חרישי" ("Stellet licht"). אבל אין כמו זכייה בפרס הבימוי בקאן כדי לקבל אישור רשמי, במיוחד עבור סרט שנחשב ליצירה מופשטת ואוטוביוגרפית של האמן הזה. חפשו אותו בפסטיבלים של ירושלים או חיפה, אני מניח שלבתי הקולנוע הוא לא יגיע וגם מנחש שלמרות זאת (או שמא בעקבות זאת?), אסור יהיה להחמיצו.
בשנה שעברה קטף את הפרס ניקולס וינדינג רפן, על "דרייב" ("Drive") המהולל שלו. גם הוא הפך לאחד הסרטים היותר מייצגים של 2011 ואין ספק שהבימוי של רפן הוא החלק החזק של הסרט שאף הוא היה לאחד מיקירי סריטה דאשתקד.

התסריט הטוב ביותר

זוכרים את ההיסטוריה המקומית שקבע "הערת שוליים" כאשר העניק ליוסף סידר את הפרס הזה בשנה החולפת? בדיעבד, הייתה זו יריית הזינוק במירוץ של הסרט הזה לכיבוש כל פסגה שהיא – הוא עלה בארץ כחודש לאחר מכן והפך ללהיט הקופתי של 2011, המשיך לסחף פרסים בטקס האופיר ואף השיב את ישראל לאוסקרים אחרי שנת היעדרות. בשל כל אלה ועוד גם הוא תפס מקום מרכזי בסיכום השנה שלנו.
לכן, שימו לב טוב לזוכה של 2012 – כריסטיאן מונג'יו, על "מעבר לגבעות" ("Dupa Dealuri"). זהו סרטו השלישי בסך הכל, אחרי בכורה לא מוכרת וכמובן "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", ה-סרט שהזניק את גל הקולנוע הרומני של השנים האחרונות אחרי שזכה בדקל הזהב לפני חמש שנים בדיוק. מונג'יו חזר לפסטיבל ויצא מנצח גם השנה, עם סרט על ידידות בין שתי נשים שגדלו באותו בית יתומים, אשר ודאי נזכה לראות גם אצלנו בהמשך השנה. למה אני כה בטוח? בואו נעבור לפרס הבא.

השחקנית הטובה ביותר

את הפרס הזה חולקות כריסטינה פלוטור וקוסמינה סטראטן, שתי השחקניות המככבות באותו "מעבר לגבעות" של מונג'יו. במילים אחרות, זהו בעצם הסרט שהרשים את השופטים בשני פרמטרים, או שמא הרשים אותם מספיק בכדי להעניק לו שני פרסים משניים אך לא מספיק כדי לתת לו את הפרס הגדול. גם בסרטו הקודם הציג מונג'יו חברות בין שתי נשים שמשוחקות נהדר. הפעם, שתי הכוכבות שלו זכו בפרס המכובד כבר בהופעתן הקולנועית הראשונה.
בשנה שעברה הייתה זו קירסטן דאנסט שזכתה לכבוד, על ההתעללות שהעביר אותה לארס פון טרייר ב"מלנכוליה" (ואני מתכוון גם לאותה מסיבת עיתונאים אומללה). די במפתיע, דאנסט זכתה להתעלמות על פועלה בהמשך השנה, ואני צופה שכך יהיה גם הפעם. הסרט הרומני יהיה ודאי גדול יותר מסך שתי השחקניות המופיעות בו בתפקידים הראשיים.

השחקן הטוב ביותר

הפרס הגברי המקביל, היה דווקא חתיכת קרש קפיצה עבור הזוכה בו – ז'אן דוז'ארדן השיק למעשה את קמפיין האוסקר שלו באותו פסטיבל קאן, בו זכה בפרס המשחק על תפקידו בסרט "הארטיסט" ("The Artist"). היה זה הפרס היחידי של הסרט בקאן של אותה השנה, מה שלא הפריע לו לשחק תפקיד מרכזי בכל הקטגוריות באוסקר, לא מעט בזכות הצרפתי השרמנטי אשר ניפנף בדרך לפסלון את ג'ורג' קלוני ובראד פיט, בין היתר.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי הזוכה של 2012 הוא לא אחר מאשר מאדס מיקלסן, על תפקידו ב"ציד" ("Jagten") של תומאס וינטרברג. כמעט עשור וחצי אחרי שזכה בדקל הזהב עם "החגיגה" ("Festen"), מצליח הבמאי הדני לנפק שוב סרט שקטף פרס בקאן. כיוון שהשחקן שלו הוא פרצוף מוכר אפילו לקהל האמריקאי ("קזינו רויאל", "המלך ארתור" ושורה של סרטים דנים מצליחים) אני מהמר כבר מעתה שמיקלסן עשוי לסחוף את הסרט הזה לתהודה עולמית. כן, אולי אפילו עד מועמדות לאוסקר, על תפקידו כגרוש משוקם שהצליח להתחיל מחדש את חייו, אבל מתקשה להשיג את קרבת בנו היקרה לו מכל. בעיניי הזכייה של מיקלסן גם מגדילה את הסיכוי לחזות בסרט על מסכי הקולנוע כאן אצלנו.

מצלמת הזהב (Caméra d'Or)

הפרס האהוב עליי בפסטיבל, שכן הוא ניתן לסרט ביכורים. ואיזו במה מדהימה זו, לקבל בה הכרה על סרטך הראשון. זהו הפרס בעזרתו קאן מסמן את דור העתיד, או לפחות את ההבטחה הבולטות בקולנוע העולמי בשנה נתונה. רבים מזוכי הפרס שבו לפסטיבל עם יצירותיהם הבאות, הפכו לדיירי קבע ולעיתים אף ביצעו את הקפיצה המתבקשת ולוקחים את כל הקופה, כפי שכתבתי כבר קודם. אישית, אני מגלה עניין מיוחד בפרס זה בחמש השנים האחרונות, מאז זכה בו "מדוזות" של אדגר קרת ושירה גפן. אשתקד קטף אותו הנס הקולנועי הקטן "עצי השיטה" ("Las Acacias"), אשר הוצג בארץ במסגרת פסטיבל חיפה בעל התוכניה המופלאה ואותי כבש עם הגיעו לדי.וי.די לא מזמן.
השנה זכה בכבוד סרט בשם "חיות הפרא הדרומי" ("Beasts of the Southern Wild") של בן זייטלין, אשר כבר קנה לעצמו שם עם הישג דומה בפסטיבל סאנדנס השנה. למי ששם לב, זהו הסרט האמריקאי הראשון והיחיד ברשימת הזוכים הזו, וכמו "אהבה", גם הוא עשוי להיות רלוונטי לעונת האוסקרים. הסיפור נשמע כמו ספק דרמה ריאליסטית וספק סיפור התבגרות פנטסטית, ומתמקד בילדה בת 6 היוצאת לחפש את אימה כאשר את אביה תוקפת מחלה מסתורית, בזמן שהקרחונים בקטבים נמסים ומשחררים לחופשי יצורים פרהיסטוריים. תחליטו אתם איך האירועים מתקשרים זה לזה. מה שבטוח – נשמע מסקרן.

מעבר לזכייה של זייטלין, זו לא ממש הייתה השנה של הקולנוע האמריקאי בפסטיבל. וזאת למרות שהוצגו בו סרטיהם החדשים של ג'ון הילקוט, אנדרו דומיניק, לי דניאלס, דייויד קרוננברג, ווס אנדרסון וג'ף ניקולס, בין היתר. כמו גם העיבוד הקולנועי של "בדרכים", ספרו המכונן של ג'ק קרואק. ובכל זאת, כמובן שכל אחד מהם הפך לסרט מצופה עד מאוד, למרות שאני אישית הכי רוצה לראות כרגע דווקא את "Holy Motors", הסרט החדש של ליאו קארקס ("הנאהבים מפריז"), שזכה לביקורות מעורבות וקיצוניות למדי. סרט שחצי מהביקורות טוענות שהוא יצירת מופת ביזארית והחצי השני מכנות אותו אשפה ביזארית, הוא משהו שאסור להחמיץ בעיניי. מעניין איזה פסטיבל קולנוע בארץ יהיה אמיץ מספיק בשביל ללקט אותו ולהמר עליו.

פרסים רבים נוספים חולקו בפסטיבל, שמכיל כל מיני מסגרות שונות ומשונות כמו תחרות הסטודנטים (הסינפונדסיון), מבט מסויים, או השבועיים של הבמאים, אם למנות כמה מהיותר מוכרות. הנה כל הזוכים מכל המסגרות, כאשר מבחינתנו שווה לציין את "המשגיחים" של מני יעיש, אשר זכה ב"מדליית הארד" של תחרות שבוע המבקרים – פרס אגודת הבמאים, התסריטאים והמלחינים הצרפתיים. נדמה שהסרט הזה מתחיל לצבור באזז חיובי לקראת האופירים, ויהווה אחלה ספתח לפסטיבל קולנוע דרום, ממנו נדווח ביתר פירוט והרחבה. יותר מקאן, זה בטוח.