"צללים אפלים", סקירה

בראשית ברא טים ברטון את "הרפתקאותיו הגדולות של פי.ווי. הרמן" ואת "ביטלג'וס". וראה העולם כי טוב. האנימטור המוכשר התחיל את קריירתו הקולנועית עם שני סרטים מופרכים ומחופפים שהעידו לא רק על כשרון גדול אלא גם על תפיסה ויזואלית שונה לגמרי, מין פארודיית אקסטזי על אקספרסיוניזם קולנועי. אחר כך הופיעו "באטמן" ו"באטמן חוזר", שאולי הרגיזו כמה ממעריצי הקומיקס בעקבות החופש שברטון נטל לעצמו, אבל הג'וקר, אשת החתול וגותהאם סיטי הפכו לאייקונים בקולנוע. בין שניהם נולד "המספריים של אדוארד", שיתוף פעולה ראשון בין ברטון ושחקן צעיר ומבטיח העונה לשם ג'וני דפ. הסרט, מקום 45 ברשימת הסרטים של סריטה, היה ונותר מעשייה למבוגרים ששבתה את ליבם של הצופים. ברטון הפך להיות אחד הבמאים המרתקים והטובים של הקולנוע האמריקני.
ב1994 הוא ביים את הקומדיה המרירה והמופלאה "אד ווד", ביוגרפיה יפייפה על אדוארד די. ווד ג'וניור. הסרט זכה בשני אוסקרים על איפור ושחקן משנה (מרטין לנדאו), ובנינו – הגיע לו יותר. שנתיים אחר כך הגיעה מעידה קטנה. "הפלישה ממאדים", סרט רב משתתפים המבוסס על קלפי אספנים ובמרכזו, ובכן, פלישה מהמאדים, לא התקבל טוב אצל המבקרים ואצל הקהל. זה חבל מכיוון שאמנם מדובר בסרט עם לא מעט בעיות, אך עדיין נורא מצחיק וגם שורד הרבה יותר מצפייה אחת.
ב1999 ברטון ביים את הסרט האחרון שלו. "סליפי הולו", מעשיית אימה על פי האגדה האמריקנית על הפרש ללא הראש, הייתה – בעיני ובעיני עוד כמה – הפעם האחרונה שטים ברטון באמת ביים סרט ולא קרס פנימה אל תוך מנייריזם. בסוף שנות התשעים ברטון הפסיק לרגש ולהדהים והתחיל לשעתק את אותו הסרט שוב שוב, רק בלי נשמה. קליפה של סרטים שהם בטעם סרטים של  טים ברטון.
מה שקרה אחר כך כבר הפך להיות כמעט בלתי נסבל…

תראו, הכל עניין של דיעה. באמת. לאחרונה נתקלתי באנשים שלטעמם "סוויני טוד" – מיוזיקל אימה עם תפאורות קרטון וג'וני דפ בתפקיד מה שנראה כמו ג'וני דפ עושה פרצופים מפחידים – הוא לא קטסטרופה קולנועית. שזה באיזשהו מקום מנחם. אבל ברצף הסרטים שברטון עשה מאז תחילת האלף, "כוכב הקופים", "סיפורי דגים", "חתונת רפאים", "צ'ארלי וממלכת השוקולד" ו"סוויני טוד" אין כמעט שום זכר לפלא שהיה טים ברטון בתחילת דרכו. סרטו הקודם והמצליח ביותר עד כה "אליס בארץ הפלאות" כבר לא הותיר מקום לספק. ברטון כבר לא אתנו.
ועדיין, אנחנו, אלו שסרטיו הראשונים באו אלינו בתקופה בחיים בה הרגשנו שהם נעשים במיוחד בשבילנו, אנחנו לא נוותר. אנחנו נתייצב שוב ושוב בקולנוע, נתכווץ מפחד בכסא ונחכה שברטון יעשה איזה וודי אלן ופתאום, אחרי עשור של סרטים מיותרים, יזכיר לנו כמה גדול הוא.
"צללים אפלים" (Dark Shadows) הוא בהחלט לא הסרט הזה, אם כי הוא בעיני הטוב ביותר מאז שטים ברטון הפסיק לנסות.

"צללים אפלים" מבוסס על אופרת סבון משנות השישים הכוללת ערפדים, מכשפות, רוחות ושיגועים אחרים. תאכלס, קלאסי בשביל טים ברטון. כשבארי זוננפלד ביים את "משפחת אדאמס" ב1991 נדמה היה שהוא שואף לעשות טים ברטון ולא היה ברור מדוע הבמאי המבטיח המדובר וויתר על הפרוייקט הזה שנדמה שנתפר למידותיו. זה חבל כי "משפחת אדאמס" אוכל את "צללים אפלים" עם האצבעות ודורש מנה נוספת. עכשיו.

קשה לי לפסוק אם הסרט טוב או רע, אם להיות כן, מכיוון שיש בו דברים נפלאים ודברים איומים, אבל אף אחד לא באמת מתעלה על המנוגד לו. מצד אחד, ג'וני דפ עושה פה תפקיד מעולה – אולי הטוב ביותר שלו עם ברטון מאז "אד ווד" – והוא סיבה בהחלט מספיקה לראות את הסרט. התזמון הקומי שלו מצויין והוא משתמש בשטיקים שלו באופן שרק משדרג את כל הסצנות. אחרי שכבר עברנו את מחציתה של 2012 אני יכול לומר שבינתיים הופעתו של דפ היא המצטיינת של השנה עד כה. ב"גלובוס הזהב" כבר מכינים לו כסא.
מצד שני, אווה גרין, המלוהקת לצדו כאנטגוניסט של הסרט, פשוט שוחטת כל רגע בנוכחותה. שיעזור לי האל, מעולם לא הבנתי מדוע מלהקים אותה לתפקידים שמצריכים ממנה משחק. יכול להיות שזו העובדה שהיא יפה בצורה כמעט מיתולוגית, אבל זה כבר לא תירוץ. מכל הסרטים בכיכובה בהם צפיתי רק באחד הייתה לה כפרה. זה היה "חוש מושלם" משנה שעברה. מאז שהפתיעה את כולנו ב"החולמים" לא ראיתי אותה מצדיקה את התואר שחקנית.
כקונטרה לדמותה של גרין הביאו את בלה הית'קאוט – שניצבת במרכז סיפור האהבה התמוה והלא מוסבר ביותר בעולם התסריטאות – שאמורה להקסים את הצופים כמו שהיא מקסימה את ברנבס שמגלם דפ. אני אשקר אם אומר לכם שזה הצליח. גם קלואי מורץ ("קיק-אס") איכזבה אותי.
בסקאלה הטובה של המשחק ניצבות הלנה בונהאם קרטר ומישל פייפר (שכידוע אני סאקר מוחלט שלה, אז אולי אל תקחו את זה כמשפט האובייקטיבי בעולם). אך למרות שפייפר עוברת את זה בשלום, אין ספק בכלל שהיא הפקטור שהכי ביאס אותי בסרט. עשרים שנה אני מחכה לקאמבק של ברטון את פייפר, אחרי הניצוצות שהוציאו ב"באטמן חוזר". אבל התפקיד של פייפר הוא פונקציונלי ולא מעניק לה יותר מדי הזדמנויות. מה שאפשר אגב להגיד על רוב בחירות התפקידים שלה מאז 2007.

עוד הישג יפה של הסרט הוא העיצוב האומנותי של ריק היינריקס, זוכה האוסקר על "סליפי הולו", שתחת ידיו נעשה העיצוב גם לסרטי "שודדי הקאריביים" ו"קפטן אמריקה". עד היום כל ארבעת הסרטים של טים ברטון שהיו מועמדים לפרס העיצוב האומנותי באוסקר גם זכו. נצחון של ארבע מתוך ארבע זה מרשים לא משנה איך מסתכלים על זה. "צללים אפלים" עלול להמשיך את הסטרייק הזה שכולל את "באטמן", "סליפי הולו", "סוויני טוד" ו"אליס בארץ הפלאות".
את העיצוב מאזן התסריט. או אולי היעדרותו של התסריט. באמת שאין בסרט הזה שום רגע שמוביל באופן מניח את הדעת לקטע הבא, הדמויות פועלות אחרת כל פעם ויש הרגשה די מעייפת של מעגליות.

"צללים אפלים" הוא סוג של סרט רטרו לא מודע, וזה לדעתי גם מה שיגרום לצופים להקסם על ידיו, אך גם להרתע ממנו. "צללים אפלים" (קצת כמו "סיפורי דגים" מ2003) הוא סרט שנדמה ששוגר ל2012 על ידי מכונת זמן שנקבעה ב1991. כאילו המנגנון של הסרט הוא אנאלוגי בעולם של מכאניקה דיגיטלית לחלוטין.
העריכה של הסרט, הדרך בה הפאנצ'ים מועברים, השימוש בפס קול – הכל נתפס כמו מחווה לקולנוע ישן-חדש, לפני תוכנות העריכה הממוחשבות, לפני שהטלוויזיה נתנה נגיחה מטלטלת לקולנוע, לפני שהעין של הצופה התרגלה לסיקוונסים ארוכים של שוטים שנמשכים פחות משנייה, ושציצים בסרט הם עניין שכיח כמו פרסומות לקולה (יש בסרט סצנת סקס שבה שתי הדמויות לבושות לחלוטין. עברו מזמן הימים בהם זה תפס).

"צללים אפלים" הוא לא סרט טוב אבל הוא כן סרט טוב של טים ברטון, ולו רק בגלל הסטנדרטים הנמוכים שהוא הצליח לקבוע בשנים האחרונות. הוא מצחיק, הוא מהנה, הוא נותן לג'וני דפ לשמח אותנו, אבל זהו. אין בו הרבה מעבר.
אבל לנו זה לא ישנה. אנחנו נתייצב שם גם בסרט הבא (לא נצטרך לחכות הרבה זמן, אגב. "פרנקוויני", סרט אנימציה שלו אמור לצאת השנה למסכים) ונתפלל שהפעם זה יצליח. בסוף, זה עלול.