תנו צ'אנס לסרטים "משעממים"

בשבוע החולף יצא לי להמליץ כאן בבלוג על שלושה סרטים הרחוקים ממיינסטרים. בעוד "זה בוודאי המקום" ודאי יקוטלג על-ידי הרבה אנשים כסתם מוזר, אני מניח ש"ההתחלפות" ו-"עצי השיטה" יזכו באופן אוטומטי ונטול מחשבה יתרה לתואר הנכסף – משעממים. לפעמים עם מקפים בין האותיות, כדי להמחיש את גודל, עוצמת, או כמות השעמום שהסבו לצופה בהם. גם העניין היחסית-חדש של הכפלת מספר האותיות במילה במספר הפעמים בהם הרגיש הצופה שהוא משועמםםם, נכללת בהגדרה זו.

באופן אישי, אני יותר ממבין ומכיר את ההרגשה. אין הרבה דברים נוראים יותר שסרט יכול לגרום לקהל שלו, מאשר שעמום. הרי הסיבה שנכנסו לסרט מלכתחילה הייתה כדי להפיג אותו. אבל בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי משתעמם יותר ויותר בסרטים "רגילים" ונהנה יותר ויותר מסרטים "משעממים", "איטיים" ו-"כאלה שלא קורה בהם כלום" (בינינו, מה יותר משעמם – סרט שכבר ראיתם אלף פעם ואתם יודעים בדיוק מה הולך לקרות כל שניה, או סרט מפתיע?). מכיוון שאני מאוד נהנה מהעניין וקצת נמאס לי שקוראים לי פלצן – לא משנה כרגע אם זה נכון או לא, זה פשוט… משעמם – אני מבקש שתנסו לתת הזדמנות לסרטים מעט אמנותיים יותר ממה שאתן ואתם מורגלים. זה משתלם באופן בל יתואר.

בצעירותי, שנאתי אמנות מכל סוג. חבורה של מעמידי פנים מסתכלים על עבודות של חבורה של מעמידי פנים, חשבתי אז. גם מטבחי גורמה נראו לי כמו קשקוש, מאותה הסיבה. חיפשתי דרכים לנפץ לאנשים את האשליה, לשבור את המעגל המיותר הזה. בין היתר המלצתי לאנשים לקרוא את "התפסן בשדה השיפון", למשל. זאת מבלי להבין שאני בעצם ממליץ על יצירת אמנות גדולה, שיש לה סוגדים רבים בשל איכויותיה הבלתי-מבדרות בעליל.
הקולנוע היה המפלט שלי מכל האמנות והפלצנות שסבבה אותי, שכן בעיניי הוא היה בידור טהור ומזוקק, לעיתים עם ערך מוסף. מתוך דחף הדפקאיזם שלי (דווקא+קפקא, כל הזכויות שמורות) החלטתי להכיר את האויב. אתם יודעים, כדי שיהיה לי מה להגיד לכל חובבי הסרטים ה"איכותיים" חוץ מאשר "זה לא דלי הפופקורן שלי". שאבין מה מפריע לי ומה קשה לי.

באותה תקופה, התפריט הקולנועי שלי הורכב מסרטים אמריקאיים מכל הסוגים, וקצת סרטי קונג-פו בשעות הקטנות של הלילה בערוצי סרטים שכבר נכחדו מן הממיר. לא אהבתי סרטים בשחור-לבן, אבל ראיתי היצ'קוק. שנאתי סרטים בשפה שאינה אנגלית, אבל צפיתי במערבוני ספגטי, בעיקר סרג'יו ליאונה כמובן. הכל בלי לדעת שאני צופה בשני המאסטרים הכי גדולים של קולנוע המאזן בין אמנות לבידור. אבל רציתי לראות את הסרטים האמנותיים באמת האלה, המשעממים. הרי לא יכול להיות שכולם מעמידים פנים שהם אוהבים את זה, מוכנים לסבול שעתיים מול צבע מתייבש על דשא צומח, רק כדי להיחשב פלצנים.
אני חושב שאחד הנסיונות הראשונים שלי היה "2001: אודיסאה בחלל". הפתיחה שברה אותי כל פעם מחדש. לא שרדתי את הדיזולבים של המדבריות פעמים רבות מספור. אבל הרגשתי שאני מאמן איזה שריר חדש. חישבו על הפעם הראשונה ששתיתם בירה – אם תספרו לי שאהבתם את זה כבר מהשלוק הראשון, לא אאמין. זהו טעם נרכש, שצריך להתרגל אליו. אולי אפילו להצמיח יכולות יש מאין, רק כדי לעכל את מה שאתה צורך.

החיבה שלי אל תהליכי למידה מסוג זה, הביאה אותי לעוד ועוד נסיונות. בכל פעם שהתחיל סרט בטלוויזיה שזכרתי את שמו כ"יצירת מופת" או מונח אחר ששנאתי, הייתי מושיב את עצמי מול הטלוויזיה. תסלחו לי על האנטי-קליימקס, אבל אני לא זוכר מה היה הסרט ה"משעמם" הראשון שאהבתי. אפשר לקרוא בהרחבה על אחד מהם, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, בטקסט שהקדשתי לו במסגרת פרוייקט החמישים שלנו. העובדה כי הוא היה סרט מז'אנר שהיה חביב עליי אז, סרטי אבירים, בהחלט הקלה על הצפייה הלא פשוטה. שווה גם להזכיר את סרטיו של צ'רלי קאופמן, שהיוו עבורי גשר מעולה להמשך הדרך והאהובים עליי בפני עצמם.

חשוב להדגיש כי ההדרגתיות היא קריטית בשלב זה. אם הטעם המוזיקלי שלכם, נניח, מורכב אך ורק מפופ עכשווי והלהקה האהובה עליכם היא גלגל"צ – מוזיקה קלאסית תישמע לכם כמו נויז ולהיפך. צריך קודם שאיזה כינור בשיר פופ ירגש אתכם עד דמע, בלי שתבינו למה, בשביל שתתעניינו בעוד שירים עם כינורות, תנסו לפענח את המסתורין, תחקרו קצת. ואז תעברו ל"שירים" רק עם כינורות. או שצריך שכמה גיטרות עצבניות, ברקע של איזו זמרת חסרת ייחוד, יעשו לכם משהו בגוף. ואז יגרמו לכם לשמוע קצת רוק, קצת ניו-מטאל, ואז מטאל, וכך מן הקל אל הכבד עד שתמצאו את עצמכם באתרי בנייה. זה תהליך של שנים, אבל צריך להתחיל מתישהו ולהקפיד כל הזמן לנסות ולנסות.

אם תנסו מספיק סרטים, עוד תמצאו את האחד שידבר אליכם. שיהיה בו משהו שמגשר בין השפה הקולנועית בה אתם לא מורגלים לבין הרצון לראות משהו מוכר. אבל זה דורש תרגול וכמיהה לחיפוש, מכל מניע שהוא. אני התחלתי ממשהו שלילי אמנם, אבל יצא שהייתי חייב לקרוא הרבה יותר על קולנוע כדי להבין בו יותר, כדי למצוא את הסרטים האלה שכולם אוהבים ואני לא. אחרי שמצאתי כמה מהם שגם אני מחבב, הבנתי שזה לא באמת משנה מה חושבים אחרים על הסרט, מה שחשוב הוא דעתך שלך. אם אני אוהב סרט, זה לא כי הוא קונצנזוס או כי כולם שנאו אותו ואני חייב להיות מיוחד. ואם אני שונא סרט, זה לא כי הוא קונצנזוס ואני חייב לעשות דווקא. זו פשוט הדעה שלי, הטעם שלי. וברגע שהבנתי באמת את חשיבות הגיוון בטעם הקולנועי שלי, העמקתי לחקור.

אחד הגילויים הכי מטלטלי עולמות שהיו לי הוא שאין באמת סוג אחד של "סרטים משעממים". יש בערך אינסוף וכל סרט משעמם באופן שונה מקודמו. אבל כדי בכל זאת לקטלג אותם איכשהו אנחנו משתמשים במילים כמו ארטהאוס, אוונגארד, וידאו-ארט וכו'. מתחת להם נמצאים "סרטי איכות", מושג שמגיע לו פוסט בפני עצמו, שבא לתאר איזה מן סוג של סרטים שפונים למכנה המשותף הרחב ביותר, אבל מוציאים את הצופה בהרגשה שצפה במשהו שונה ומיוחד. קולנוע "לב" מתמחה בארץ בסרטים כאלה, אבל גם אחראי במידה מסויימת לזילות של המילה (בקצרה – לא כל סרט דובר צרפתית הוא אוטומטית איכותי בעיניי, יש כאלה שבלוניים לא פחות מסרטים הוליוודיים). ככל שראיתי יותר סרטים שנטו לתיאורים כמו מורכבים, איטיים, מהורהרים וכד' – כך גיליתי עולם ומלואו. מצאתי שאני מרגיש הכי בבית בסרטים מדרום-קוריאה או סקנדינביה (בעיקר איסלנד ושבדיה), מבחינת קצב קולנועי והתפתחות עלילתית. לעולם לא הייתי מגיע לקולנוע מסוג זה, שרק מחשבה על כמה מן הסרטים שראיתי תחת ההגדרה שלו עושים לי טוב, אילולא הייתי מנסה. ההחלטה לפתח את הטעם שלי ולהרחיב את אופקיי ויהי מה, השתלמה בדרכים שלא שיערתי.

אני יודע שזה לא פשוט. הרי רוב הסרטים שאינם דוברי אנגלית לא מכילים תרגום עברי ומרגישים זרים (אולי גם בגלל המושג האיום והנורא "קולנוע זר", עוד רעה חולה שיש למגר ושמגיעה לה טקסט נפרד). אבל תאמינו לי, בתור מישהו שעד לפני כמה שנים סירב לראות סרטים בלי תרגום עברי, שברגע שקצת מתאמנים גם כתוביות באנגלית זה קלי קלות. הסרט הראשון יהיה מתסכל, בזה שאחריו תרגישו שיפור וכן הלאה, עד ליום שבו פשוט תשבו לראות סרט בלי לשים לב לשפת התרגום. הרי ככה למדנו לקרוא כתוביות בעברית, לא? אז מה ההבדל?

לרדת על משהו שאתה לא מבין ולא מתחבר אליו זה הכי קל בעולם. לנסות להבין ולהתחבר, זה כבר קשה. ואני רוצה להאמין שעדיין לא הפכנו לחברה עצלנית כל-כך עד כי היא נמנעת לחלוטין מכל מה שטיפ-טיפה לא נוח בהתחלה, אך מבטיח גמול בהמשך. אני רוצה להאמין שסרט כמו "ההתחלפות", שקורא בגרון ניחר לקהל שלו להתבונן אחרת ולצאת לשניה מעצמם, יזכה לעוד תגובות חוץ מהמובנות מאליהן. שהקהל יעז להתבונן אחרת על הסרט שמציע לו להתבונן אחרת. שבמקום להגיד "איזה שעמום…" ולהרים ידיים (או לצאת מהאולם, עוד משהו שאף פעם לא הבנתי), ימשיך את המשפט למשהו בסגנון: "איזה שעמום… אבל אני כבר פה בקולנוע ויש תמונות על המסך, אולי אנסה למצוא בהן משהו. או שפשוט אתמסר להן, שיעשו בי כרצונן". זה נשמע מסוכן, אבל זה בעצם מאוד משחרר ועלול להוביל, זהירות – להנאה. ממש כך.

זכרו שגם אם יש סרטים שאתם פשוט לא מבינים מה אפשר למצוא בהם, יש מישהו שהצליח לעשות זאת. שעבר בזכותם חוויה מרגשת. אני יודע זאת כי בתור אחד שמעולם לא הצליח להתחבר אל סרטיה של סופיה קופולה, ונהנה מאוד לרדת על סרטיה, יצא שפגעתי פעם ברגשות של אדם אהוב. אחרי דיון קצר הבנתי בדיוק מה יכול לקסום בקצב ובאווירה שמייצרת קופולה. לא לי אמנם, אבל לאחרים. ראיתי עוד נקודת מבט. וכיוון שאני סובל קשות כאשר מישהו יורד על סרטים שאני אוהב, אני מאוד משתדל שלא לעשות זאת לאחרים, גם אם בוער (ולא כל-כך בהצלחה, יש לציין, אני עדיין עובד על זה). אבל העניין הוא שברגע שאתם פחות שונאים ושיפוטיים, כך אתם יותר פתוחים. ומי יודע, אולי הפתיחות הזו תוביל אתכם לצפייה בסרט שיתפוס אתכם לא מוכנים ויגרום לכם להתאהב בו, למרות שהוא "לא הסגנון שלכם". אולי התהליך המלאכותי שתעבירו את עצמכם, יוביל למשהו הכי אמיתי שיש. ואם תתאמנו מספיק ותפתחו את הטעם שלכם, תראו שהוא גם עובר תהליך הפוך של שכלול ועידון.

מה שמוביל אותי אל האזהרה האחרונה – יכול להיות שתהליך מסוג זה יהפוך אתכם לסינפילים, או אפילו לפלצנים בעיניי אחרים. לא מזה אני מזהיר, אלא מפני העובדה שזה ממש ממש כיף. וכיף זה ממכר. מה גם שתהליך כזה עשוי לפתור לכם את ההתלבטות איזה סרט כדאי לראות ולהכניס אתכם להתלבטות חדשה – איזה סרט כדאי לראות קודם…

יאללה, מי רוצה לראות איזה סרט משעמם? המלצות, אולי?