"Young Adult", סקירה

סרטו החדש והרביעי של ג'ייסון רייטמן מזמין המון דיונים. דיונים שחלקם יהיו כנראה יותר מרתקים אפילו מהסרט עצמו.
מנושאים כלליים יותר כמו דמות האישה בקולנוע האמריקני, דמויות נשיות הנכתבות על ידי נשים, והקהל והשמרנות האמריקנית, אל דברים קצת יותר ממוקדים כמו חשיבות הסרט בפילמוגרפיה הקצרה אך המרשימה של הבמאי ובעיקר דיון בכוכבת הראשית שלו. באופן לוקאלי הסרט מצטרף לשיחה על עולם ההפצה הישראלי ובמרכזו העינוי שעבר הסרט בישראל, כאילו למישהו פה יש משהו אישי נגד שרליז ת'רון.
ככה יוצא שהקומדיה הדרמטית-המרירה-והאפילה-באופן-יוצא-דופן-מהיוצרים-של-"ג'ונו" למעשה גדולה מסך חלקיה.

אבל לפני שנתחיל הכי חשוב להבהיר. לא, "ג'ונו" זה ממש לא. בכלל… מאוד קשה לדעת מהו "Young Adult". מה שכן, אנחנו ננסה.

נתחיל בלוקאלי. "Young Adult" נרכש להפצה בארץ בשלב מאוחר יחסית, אחרי שתקוות האוסקר שלו (בעיקר בפרסי השחקנית הראשית, שחקן המשנה והתסריט המקורי) נגוזו. לסרט בעברית יקראו, כך התחלחלנו, "תקועה". אורון התרעם על כך באחת ממהדורות השבת הראשונות.
זה נכון שאת השם המקורי – שבסרט מתייחס באופן ישיר אל פלח האוכלוסייה של קוראים צעירים ובאופן סמלי יותר אל הגיבורה (כמו "ילדים קטנים" משנת 2006 שחולק את אותו שחקן, פטריק ווילסון) – קשה מאוד לתרגם. "מבוגרים צעירים"? "בגרות צעירה?" נשמע כמו סרט התבגרות בקיבוץ.
דורון פישלר בעין הדג הציע תרגום לא רע: "צעירה לגילה". שזה גם שם שמתגלגל טוב וגם קולע פחות או יותר. אבל לא. "תקועה". זה כנראה כל כך הביך את מי שקנו את זכויות ההפצה של הסרט שהם החליטו לגנוז אותו כדי להעלים את החרפה. אבל יש דברים שלא שוכחים.
לא שזה משנה. גם אם יקראו לזה "בלונדינית שמצליחה לנשק לעצמה את הפטמות" הסרט לא יביא קהל. "Young Adult" הוא סרט שכבר משלב התסריט נועד לכישלון, ואני ממש לא מתכוון בקטע רע.

שלא באשמתו או בשליטתו, לקהל נוצרת תמונה מסוימת על סרט עוד לפני שראה ממנו פריים אחד. זה קשור כמובן לפרצופים המוכרים יותר או פחות על הפוסטר, על ביקורות שרצות באינטרנט, על תמצות העלילה שצץ בעיתונים ועל הלינקים הקולנועיים שהסרט מייצר. במקרה שלפנינו, יוצא שכל האסוציאציות שהסרט מביא עימו – אחת אחת – מתרסקות בקול נפץ אדיר. העניין הוא שזה לא קורה ממש בהתחלה, אלא רק בשלב מתקדם יותר של הסרט, אחרי שכבר חשבנו שאנחנו יודעים איפה אנחנו.
חשבו על זה: הבמאי והתסריטאית זוכת האוסקר של "ג'ונו" – על פניו, אחת הקומדיות טובות הלב של תחילת האלף – יצרו סרט עם שרליז ת'רון, שחקנית זוכת אוסקר יפיפייה, שעל תפקידה הנוכחי הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בקומדיה/מחזמר. בנוסף לזה, הטריילר והפוסטר מבטיחים לנו סרט צבעוני עם אי אילו פאנצ'ים. קדימה! ארזו את אמא ואת הדייט שלכם, קנו לכם מלא פופקורן ורוצו אל הקולנוע לאירוע גיבוש כיפי עם החבר'ה מ"ג'ונו".
כשהסתיים הסרט חשבתי לעצמי שזה אולי הסרט האכזרי ביותר בכיכובה של אישה מאז "אני יורקת על קברכם". ודווקא בגלל שהוא כל כך פסטלי, כל כך חייכני, הרקבון המוסרי הפנימי שלו כה אפקטיבי.

בחורה צעירה ויפה במשבר אמצע החיים מוקדם מחליטה לחזור אל עברה כדי לשלוף משם את אהבת חייה ובכך לתקן את מסלול חייה.
זה הפלוט-ליין שמתאר את הפתיחה של "Young Adult" והוא נשמע אחד על אחד כמו סיפור המעשה של "החתונה של החבר שלי" (My Best Friend's Wedding), הקומדיה שהחזירה את ג'וליה רוברטס לעניינים בשנת 1997 אחרי כמה שנים רזות. "החתונה של" חוזר עכשיו לדיון בעקבות הופעתה של רוברטס ב"מראה מראה – הסיפור האמיתי", מכיוון שאילו שני הסרטים היחידים בקריירה שלה שבה היא גילמה דמות שאינה חיובית. במאמר מוסגר אתוודה ש"החתונה של החבר שלי" היא אחת הקומדיות החביבות עלי.

יהיה זה מרתק לעשות השוואה בין שני הסרטים האלו בגלל ההקבלה העלילתית שלהם ואולי גם העיצוב הויזואלי הסכריני אותו הם חולקים. אבל בערך פה זה נגמר. "החתונה של" מייצג איזשהי תקופה נייניטיז מאוחרת בה דמויות ראשיות סוף סוף יכלו לעשות מעשים רעים וגיבורי הסרט לא תמיד זכו בכל הקופה בסוף. "Adult" מגיח מתקופה צינית אפילו יותר, כשגיבורים חיוביים לא מעניינים אותנו וג'ורג' קלוני ובראד פיט חותמים רק על תסריטים של אנטי-גיבורים.
"החתונה של" הוא סרט על אישה שמפחדת מהצפון לה, שנכתב על ידי גבר (רון באס שזכה באוסקר על כתיבת "איש הגשם"); ו"Adult" הוא סרט על אישה שמתכחשת לאותם דברים בדיוק, שנכתב על ידי אישה (דיאבלו קודי, שמעבר ל"ג'ונו" יצרה את סדרת הטלוויזיה "טרה" ואת קומדיית האימה הכושלת שלא בצדק "הגוף של ג'ניפר").
הראשון הוא סרט שחוגג את הרוח החיובית, מסתיים בחתונה וסוף טוב, על פני השטח. השני… ובכן, זה קצת יותר מורכב.

הבעיה המרכזית של הסרט הוא נקודת הפתיחה שלו. מייביס גארי, סופרת להשכרה של ספרי נעורים זולים, מחליטה לחזור לעיירת הולדתה כדי להציל ולהושיע את באדי, אהבת התיכון שלה, מחיי הפרברים חסרי האתגר וזוהר אליהם הוא נקלע. לא משנה לה שהוא אולי מאושר במסגרת הזו ושהיא משליכה עליו את כל מה שמחורבן בחיים שלה. היא יוצאת לדרך חדורת מטרה.
למה מייביס חושבת שבכך חייה ישתפרו? מה גרם לה לצאת דווקא עכשיו (הסרט נפתח במייביס המקבלת חדשות על התינוק החדש של באדי. זו ממש לא סיבה מספקת) ואיך היא הצליחה לשכנע את עצמה שסוף טוב עלול לצאת מכל הסיפור הזה? לזה אין לנו תשובה ראויה.
בעיני הדברים האלה הם די קריטיים כדי שאני כצופה אוכל להתחבר ולקנות את כל מה שיקרה בהמשך. פה אני קצת חלוק בדעתי: אם קודי-רייטמן התכוונו ליצור דמות מנוכרת, שלא תוציא ממני הזדהות ותגרום לי להביט בה ברחמים, הם הצליחו. אם הכוונה שלהם הייתה לגרום לי להזדהות עם המפלצת, יש פה כשלון לא קטן. האמת היא שאני חושב שהם די ניסו לנגן על שתי האופציות או לפחות לגרום לי לשפוט את מייביס לחומרה בגלל –

*מכאן אני נאלץ להיכנס לספויילרים. אם טרם ציפתם בסרט ואתם לא מעוניינים להיחשף אליהם, אנא דלגו להתראה על סיום איזור המוקשים עוד כמה פסקאות למטה*

בגלל שברגע השיא של הסרט, כאשר אמת מעברה של מייביס מכה אותנו בפרצוף, אנחנו אמורים להרגיש רע עם עצמינו על כך שעשינו לה עוול גדול באופן שבו מיהרנו לשפוט אותה. שבעצם כל השנאה והבוז אל חיי הפרבר אותם השאירה מאחור נוצרו מכיוון שהם נשללו ממנה שלא בצדק. לה בכלל לא הייתה ההזדמנות להחליט האם היא חפצה בהם או לא. זה לא באמת מצדיק את כל מה שהיא עשתה עד כה, אבל זה חושף את המניע לשנאה. הרוזבאד שלה, אם תרצו.
יש משהו קצת נצלני תסריטאית באפקט הזה. מתחילת הסרט מייביס מוצגת לנו כמישהי שצריכה עזרה נפשית דחופה. זה אפילו נאמר לה מספר פעמים. אם הסרט הזה היה נעשה ב1991 מייביס הייתה האנטגוניסט וסביר שנרצחת לקראת סוף הסרט א-לה "חיזור גורלי", "דרושה שותפה רווקה" ו"היד שמנענעת את העריסה". מייביס מטורפת. והאתגר הכי גדול של הסרט – בו הוא עומד בהצלחה מוטלת בספק – הוא לגרום לנו לאהוב דווקא אותה.

המקום אליו בדרך כלל מביאות הקומדיות האמריקניות האלה – שבמרכזן גיבור החוזר למקום אותו נטש בעברו – הוא השלמה והבנה בסוף בכך שהאמת שלך נמצאת איפשהו שהמשפחה שלך. איפה שגדלת שם הבית היחידי שלך. "אליזבת'טאון" היה כזה, "גארדן סטייט" היה כזה, "אין כמו אלבאמה" היה כזה. "בחורות יפות" גם. סרט שפועל על קונספט "הבן האובד" (the prodigal son) גורם לנו להשלים את זה אוטומטית בראש ולחכות להבנה המתחסדת הזו כשתגיע באופן בלתי נמנע.
בגלל זה האנטי-קטרזיס של "Young Adult" כל כך חריף ומטלטל. כזה לדעתי עוד לא ראיתי בסרט אמריקני. האנטי-מסר של "Adult" הוא כל כך קיצוני בעיני שלרגע תהיתי אם לא מדובר בהפוך-על-הפוך-על-הפוך ובעצם הוא כל כך ציני שהוא כבר עשה סיבוב שלם לאמיתי וכן.
לא רק שמייביס לא מתקנת את דרכיה, היא רק מבינה שנקודת הפתיחה שלה הייתה נכונה. היא לא מתרככת והופכת לבן אדם טוב יותר, היא רק התקשחה מכל חוויותיה בעיר הולדתה וחוזרת בדיוק כפי שעזבה. אולי קצת יותר בטוחה בעצמה. וזה, בתאכלס, גאוני. ורדיקלי.
השוט הלפני אחרון של הסרט – מכונית במצב רעוע מצליחה להדליק פנס אחד, חבוטה ואומללה אך מוכנה להמשך הנסיעה – הוא מפואר.

*תם סבב הספויילרים*

פסקה אחת לפני אחרונה חייבת להיכתב על כוכבת הסרט שרליז ת'רון, שזהו התפקיד הטוב ביותר עד כה בקריירה שלה (אם כי עלי להודות שלדעתי היא עוד תתעלה גם עליו ובקרוב). את ת'רון הכרתי לראשונה, כמו כולם, בתפקידי הפרווה שלה בסרטים כמו "תקנות בית השיכר" ודומיו. כאשר הגיעו כל מיני דרמות רומנטיות בסגנון "Sweet November" ירד לי ממנה לגמרי. אחר כך הגיע האוסקר המרגיז על תפקידה הבינוני (לדעתי, לדעתי) ב"מונסטר" בשנת 2003 ועוד מועמדות שנתיים אחר כך על סרט איום בשם "North Country". ארבע שנים תמימות נטרתי לה טינה ופטרתי אותה כעוד בלונדינית יפה שאין לה שום דבר חדש להציע.
השינוי בתפיסתי כלפיה הגיע בשנת 2007 כאשר השתתפה בסרט "בעמק האלה" (In the Valley of Elah) של פול האגיס. הסרט של האגיס, פוסט האוסקר על "התרסקות", הוא לדעתי איפשהו בין 15 הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בימי חיי. כל כך גרוע שאני לא יודע מאיפה להתחיל להתנסח. למרבה התדהמה, ת'רון הייתה מצוינת שם (גם טומי לי ג'ונס). איכשהו, על אף בימוי אינפנטילי ותסריט מהשאול, ת'רון הרימה דמות אמינה ומדויקת ממש כנגד כל הסיכויים. מאז היא ואני חברים.
בסרט החדש ת'רון גם מגדילה ועושה מהלך אמיץ ולא מובן מאליו לשחקנית בשיאה: דרך מייביס היא חושפת את תהליך ההתייפייפות הנשי. כל תהליך ההתאפרות הכבד, תוספות השיער, הפוש-אפ, הכל מוצג לנגד ענינו במעבר של מייביס מבחורה מוזנחת למלכת היופי. באופן אירוני, אין בזה שום דבר מושך או יפה. די נדיר לראות את התהליך הזה קורא על המסך.

בעקבות הסרט החדש הבטתי קצת על הפילמוגרפיה שלה וגיליתי משהו מאוד מעניין. מאז שת'רון הוכיחה את עצמה בתחילת שנות האלפיים, בחירת התסריטים שלה מאוד יוצאת דופן. אתם מצפים ממישהי כל כך יפה וכל כך מוכשרת שתיתן פעם באיזה שנתיים איזו קומדיה מתקתקה, שתעשה קצת – מה שנקרא – חיינדעלך פה ושם. סטייל נעמי ווטס. אבל לא ת'רון. רשימת הפרויקטים שלה כוללים בדיוק את ההפך – סרטים מורכבים ודי מדכאים, כמעט בניגוד מוחלט למה שמצופה ממנה, להוציא אולי את "הנקוק" ואת הופעת המחץ שלה בסדרה "משפחה בהפרעה", שאלוהי הנקמות מתכננים את פעולתם על כך שהיא לא זכתה עליה באמי.
ת'רון הצליחה לשבור את הטייפ-קאסט שלה ולהוכיח שהיא מהטובות בשחקניות הוליווד כיום (היא דרום-אפריקאית במקור). היא הפכה ממישהי שרק הפרצוף שלה על הפוסטר מעיד על הסרט מרמת הסינופסיס ועד הבחירות המוזיקליות שלו, למישהי שאני ממש רוצה לראות את הסרט הבא שלה. וכן, אני מדבר "שלגייה והצייד".
עוד שלושה שחקנים חולקים עם ת'רון את המסך: פטריק ווילסון שמבחינתי לנצח יהיה ג'ו מ"מלאכים באמריקה" לא משנה כמה ינסה להוכיח אחרת; אליזבת' ריזר שמעוררת תחושות מעורבות אצל צופי "האנטומיה של גריי" בעקבות הופעת אורח מעולה שלה שם; ופאטון אוזוולט, חביב הביקורת העולמית, שנדמה שהיה מאוד קרוב לאוסקר השנה. אוזוולט (שדיבב את רמי ב"רטאטווי") בהחלט מצוין, אבל לא חשבתי שהוא משהו יוצא דופן. הדמות שהוא מגלם, לעומת זאת, היא הברקה תסריטאית אמיתית.

"Young Adult" מעולם לא נועד להצליח. הקהל לא יכול להכיל סרט כזה שבא מתוך המיינסטרים אבל מכה אותך בבטן בלי שאתה שם לב (אחד המשפטים היפים שנאמרו על הסרט הוא ש"הצחוק שהוא גורם משאיר עליך סימנים כחולים"). הוא אמנם עבודה בעייתית של בימוי ותסריט, עבודה שמעלה הרבה שאלות, אבל הוא עלול להיות חשוב כשנבחן את התפיסות המגדריות והקולנועיות של השנים האלו.
הוא בהחלט לא נעים לצפייה וככל שחושבים עליו יותר כך הוא הופך למדכא יותר – אבל… בעצם אולי קצת משמח. כי נדמה שהתסריטאית קודי והבמאי רייטמן היו מאוד נאמנים לעצמם. אחרי שנפלו קורבן לשמרנות האמריקנית בסרטיהם הקודמים, משהו מיזנטרופי וציני השתחרר מהם. עכשיו הם הילדים הרעים בהפסקה, ולא אלה שמנקים את  הלוח אחרי שהמורה יצאה. ושרליז ת'רון – כמה שהיא שווה את הכל.