"מלון מריגולד האקזוטי", סקירה

שבעה גימלאים בריטים המחפשים לפתוח פרק חדש (וכנראה אחרון) בחייהם עושים מעשה ומעתיקים את חייהם להודו, שם יגלו מחדש את עצמם ואת שמחת החיים שלהם. מהבמאי של "שייקספיר מאוהב".

לפחות על פי פסקת התיאור המהימנה כאן למעלה, אין סרט בעולם הזה שאני ארצה לראות פחות. אפילו לארט-האוס צרפתי על צעירה שמגלה את מיניותה או לסרט פעולה הוליוודי עם אינטלגנציה של ספוג  וכוכבת חדשה עם הרבה כשרון בהיקף החזה, אני אבוא עם יותר רצון מאשר למה שתואר למעלה.
גם סרט סבתות מתקתק, גם קולוניאליזם מתחסד, גם במאי של סרטי פרווה. באמת שעדיף אם אוותר ואתן לאנשים שעלולים להינות מהסרט הזה (אלה שהתעלפו מ"מחוברים לחיים" ומשתמשים במילים כמו "מענג") ללכת אליו ואשאיר את הסנובזים הכושל שלי במתחם האוזן השלישית.
מה ששבר לי את ההתנגדות המובנת שלי ל"מלון מריגולד האקזוטי" (The Best Exotic Marigold Hotel) הוא הטריילר שלו, בו צפיתי לפני כמה שבועות. מדובר בקלות באחד הטריילרים המצטיינים של הזמן האחרון. לא בגלל שהוא מתוחכם במיוחד או מציג את הסרט באור אחר, אלא בגלל שהוא נורא מצחיק. הטריילר של הסרט עבד עלי לגמרי וכך החלטתי שאלך לסרט ואשפוט בעצמי.

איזה מזל שעשיתי את זה.

הסרט החדש של הבמאי ג'ון מאדן, שש דקות אחרי שביים את הגרסה האמריקאית של "החוב" הישראלי, התברר כסרט נהדר. או לפחות, הרבה יותר מוצלח ממה שציפיתי. כאן אני אמור לסיייג ולומר שהסרט הוא לא קולנוע גדול, שהוא לא איזו יצירת מופת חד פעמית ושהוא לא נשאר אתך הרבה אחרי הצפייה. הדברים האלה אולי נכונים אבל דווקא הפעם – שלא כמו "ז'ראר דפרדייה יוצא לכפר" או "המורה ששינה את חיי תלמידיו בעיירה הררית" – ממש לא בוער לי. כי באמת שהפעם היה לי כל כך כיף שאני מוכן להניח את הפאסון בצד. עזבו אתכם מכל האסקפטים הנלווים, הסרט הזה מקסים באמת.

מה שמשרדג את הסרט הוא בעיקר קאסט השחקנים שלו. מדובר בצוות ותיק של שחקנים שרובם עושים פה את התפקיד הכי טוב שלהם, או לפחות התפקיד הכי טוב שלהם מזה הרבה זמן.
זה מתחיל בג'ודי דנץ'. דנץ' היא מסוג השחקניות שלעולם לא תעשה תפקיד רע, אבל לעיתים רבות היא נכנסת לאיזה פרוייקט שרק אלוהים והבנקאי שלה יודעים מה היא חיפשה שם. השנה ראינו אותה עושה תפקיד טוב בקטסטרופה שהיא "ג'יי. אדגר", תפקיד טוב בסרט המיותר "ג'יין אייר" ותפקיד טוב בסרט החביב "השבוע שלי עם מרילין" (עופר כתב עליו כאן). היא גם הייתה, מסתבר, ב"שודדי הקאריביים 4", אבל את זה לא טרחתי לראות (אורון דווקא כן). החשבון שלי עם דנץ' נפתח בגלל שהיא זכתה באוסקר שלא הגיעה לה, ולי מאוד קשה לסלוח על זה. עם זאת, שיחררתי את זה אחרי שהפסידה אוסקר אחר, שכן הגיעה לה. זה היה ב2006 בזכות תפקידה ב"רמז לסקנדל", אותו הפסידה להלן מירן של "המלכה".
התפקיד של דנץ' ב"מריגולד" לא מצריך ממנה עבודה יוצאת דופן. זה מסוג התפקידים שהיא עושה מתוך שינה. אבל בתור התפקיד הראשי – או הכי קרוב לראשי שיש בסרט – דנץ' נותנת בדיוק מה שצריך ומזכירה למה לא נמאס לנו ממנה למרות שהיא מלוהקת לכל סרט שני שמצריך תפקיד של אישה מבוגרת ורמת מעלה.

הקאליבר הרציני הבא בסרט הוא טום ווליקינסון, שחקן שאני כבר למדתי שלא משנה מתי ואיך, הוא יוצא מנצח. ווילקינסון פרץ לחיי ב2001 כאשר גילם אמריקני ב"בחדרי המיטות" – עוד אוסקר שהופסד שלא כראוי – ומאז אני רק מחכה לסרטים בהשתתפותו. אני באמת חושב שהוא אחד השחקנים הגדולים שחיים כיום. קו העלילה של ווילקינסון ב"מריגולד" הוא המפתיע מכל הסיפורים ואילולא תאריך היציאה הבעייתי של הסרט, הייתי זורק איזה הימור אוסקר לכיוונו. למרבה הצער, כנראה ש"מריגולד" לא ישרוד בתודעה עד עונת הפרסים הבאה.

הומאז' ליהוקי לא צפוי ובטוח לא מכוון ב"מריגולד" הוא דווקא לקומדית הבית של הבלוג (אני לא התייעצתי עם אורון ועופר לפני שהכרזתי על זה כרגע, אז קחו את זה בערבון מוגבל) "Shaun of the Dead". כן, כן. קומדיית הזומבים הבריטית שהביאה אלינו את אדגר רייט ושינתה את חיינו לנצח. אז מה קשור סרט הבריטים בהודו לסרט הזומבים ההוא? ובכן, מי שצפה בו ודאי זוכר את ברברה – אימו החביבה והמעט קלולסית של שון – ואת פיליפ, בעלה מזה 17 שנים, ואביו החורג של שון, עימו הוא לא כל כך מסתדר עד שנייה לפני שמאוחר מדי. את ברברה מגלמת השחקנית פנלופה ווילטון ואת פיליפ מגלם ביל נייהי הזכור בעיקר ככוכב הרוק המזקן ב"אהבה זה כל הסיפור" הבלתי נסלח.
לשמחת מעריצי Shaun, ווילטון ונייהי שבים לגלם זוג גם בסרט הנוכחי ובכך מעלים זכרונות נוסטלגיים ל2004, רגע לפני שהפכו, כל אחד בתורו, לזומבים. הפעם הדינמיקה בינהם מעט שונה. ווילטון מגלמת אישה קשה ולא נעימה, כאשר נייהי הוא טוב הלב והסימפטי. אני חייב להתוודות שביל נייהי איננו מהחביבים עלי ולכן הופתעתי מכמה אהבתי אותו כאן. אני באמת ובתמים מאמין שזה התפקיד הכי טוב שהוא עשה בקולנוע.

את כל הקאסט – שכולל גם מספר שחקנים הודים (בניהם דב פאטל מ"נער החידות ממומבאי" כמובן) ועוד שני גימלאים בריטים בגילומם של סילייה אימרי ורונלד פיקאפ המשעשעים – מנצחת בנוק-אאוט שלא נראה כדוגמתו השחקנית מגי סמית'.
בעיקר בגלל עונת האוסקרים האחרונה, יצא שכולם הדביקו למריל סטריפ את תואר השחקנית הטובה ביותר שחיה כיום, אבל זה בעיקר בגלל ששכחו את סמית'.
סמית' השנה תהיה בת 78, יש לה 2 אוסקרים, 2 אמי, 7 פרסי באפט"א ופרס טוני אחד. למעשה, סמית' זכתה בכל כך הרבה פרסים ותשבחות, שיש לה דף ויקיפדיה מיוחד בשביל זה.
גם במקרה של סמית', התסריט לא מספק לה משהו יוצא דופן בהתחשב ברזומה המפואר שלה, אבל אפילו מזה סמית' מייצרת ניצוצות. היא לבדה מצדיקה את הצפייה בסרט.

הבעיה הכי רצינית של "מלון מריגולד האקזוטי" היא שהוא נמשך על פני שעתיים, שזה בדיוק חצי שעה ממה שסרט קליל וטוב לב כמו זה מצריך. האורך העודף מייצר איזושהי דריכה במקום, ואחרי שהבנו מה הקטע של כל דמות אין סיבה לטחון את זה שוב ושוב. מיותר במיוחד בעיני הוא דווקא הסיפור של בעל המלון ההודי השאפתן (פאטל) וסיפור האהבה המסובך שלו, שגם נפתר בסצינה החלשה והמיותרת ביותר בסרט, מסוג הרגעים שהיו צריכים לנשור לרצפת חדר העריכה (עוד מונח קולנועי שעומד להיעלם מהעולם).
כל אחת מהדמויות מייצגת נושא (תלותיות, חרמנות, בדידות, נאמנות, חרטה, עצמאות) ולרוב נשארות ברמת הייצוג ולא באמת הופכת – בעגה קלישאתית של כתיבה – לדמות עגולה או רב מימדית. זה היה יכול לעבור יותר חלק, כאמור, אם הסרט היה קצר יותר ובכך מטשטש את הבעיות של התסריט. אבל זה לא המצב. מזל שהבריטים האלה יודעים לשחק.

"מלון מריגולד האקזוטי" הוא קומדיה טובה מאוד שעושה כבוד לאנשים מבוגרים כמו שמעט מאוד סרטים מצליחים (או רוצים) לעשות. סביר להניח שאלו שאינם מחוברים לגיל הזהב שבהם לא בהכרח ישאבו הנאה חד משמעית הסרט, אבל בעיני בהחלט שווה לנסות.