ובכל זאת אנחנו פה: מבט מפוכח על המועמדים לאוסקר 2011/12

כדי להסביר למה יש בעצם שני פוסטים בזה אחר זה על המועמדים הטריים לאוסקר, ישנו צורך לספר איך נראות הדקות של חיי בזמן ואחרי הכרזת המועמדים.

כידוע לנו, בסופו של דבר, השידור האינטרנטי של המועמדים אורך כחמש דקות. חמש דקות בהן אני מופצץ באינפורמציה שאני אמור לקבל במינימום חצי שעה אם רוצים שאעכל אותה כמו שצריך. המוח עובד נורא מהר בזמן ההכרזה ברמה כזו ששנייה אחרי שזה עבר, זה נתפס כמו זיכרון של משהו שקרה לפני שבועיים. כשאני מנסה לשחזר בראש את חמש הדקות האלה כל מה שעולה לי זה הריבוע של רוני מארה בזמן שהכריזו את שמה לאוסקר. זה האימג' היחידי שיש לי מכל הסיפור הזה. ככה מהיר, ככה עצבני.
אבל כשחמש הדקות האלה נגמרות, אז בעצם מתחיל הטירוף האמיתי.
בזמן שהראש עדיין מנסה לעכל, הידיים ממהרות לאתר הרשמי של האקדמיה כדי להדפיס את שאר הקטגוריות שאותן לא הכריזו בשידור. אז אני עובר עליהן מהר, עוד אינפורמציה – הידד. בזמן הזה אני צריך להתעלם מהמבטים הזועמים של האנשים שאתי במשרד אחרי שבמשך חמש דקות (בשבילי זה עבר מהר. בשבילם זה היה סיוט) ממש לא באתי להם טוב, לארגן את עצמי ולהתחיל לכתוב קודם ל"עכבר העיר און ליין" (משכורת, בכל זאת) רק כדי להיזכר שהם בכלל הולכים לפרסם את זה ביום שלאחר מכן, להדוף בפייסבוק כל מיני סחים שסגורים על זה שהם היחידים בעולם שמסקרים את האוסקר ונדחפים לכל דיון באשר הוא עם המסקנות הכי מובנות מאליהן, ולהיות בלחץ כי אני ממש רוצה להעלות את הפוסט לסריטה.
אז אני סוקר את הכל מהר, פולט את האינפורמציה על המחשב, מקווה בכל כולי שלא טעיתי במשהו (עופר הציל אותי מטעות מזעזעת שפרסמתי בלי לשים לב) ואז מנסה לקחת נשימה (עדיף עם ניקוטין) ולשחרר. זה לא תמיד עובד.

באופן טבעי, כמה שעות אחרי ההכרזה, אחרי שכבר טחנתי את כל הדברים הידועים מראש, פתאום עולים עוד דברים, פתאום התמונה מתבהרת. פתאום אתה נזכר בכל כך הרבה דברים שלא רצית להגיד והם נשמעים ממש – אבל ממש – חשובים כרגע.
ובגלל זה אני פותח עוד פוסט. כי את הקרקעית אפשר לראות רק שהמים צלולים (מת על סיסמאות ניו-אייג'. מת עליהן). אחרי שהכיתי במקלדת את הסיכום המהיר והעצבני של "השנייה שאחרי", עכשיו אני חוזר קצת יותר רגוע.

אז התרעננו לכם עם רשימת המועמדים המלאה ואז, אחרי הקפיצה, תוכלו לקרוא כמה אנקדוטות שאולי לא יעשו את חייכם שלמים יותר, אבל בוודאי יעשו קצת סדר. ובסוף בונוס – ההסבר שלי למה אני כל כך אוהב את החרא הזה.

 אז נתחיל בהתחלה.

שיהיה ברור: המועמדים השנה מפתיעים
נכון, לא כולם. אולי אפילו לא הרוב. אי אפשר לצפות שקטגוריה שלמה תהיה מורכבת מסרטי ארט-האוס יפניים. כן, יש מועמדים מובילים כל העונה, כן הרוב פחות או יותר באותו המגרש. אבל רשימה שכוללת את בין היתר את דאמיין בישיר, גארי אולדמן, "קרוב להפליא ורועש להחריד", רוני מארה, "חתול בפריז", סרט של מדונה, וסרט אירני בפרס תסריט, זה אולי לא "מפתיע" כמו – נגיד- מועמדות לשלמה בראבא, אבל זה לחלוטין מגיח מהנקודה העיוורת. לפחות פעם בקטגוריה תפסתי את הראש בהפתעה. בשנה ממוצעת זה קורה אחת לשלוש קטגוריות.

סקוט פיינברג הוא מלך האוסקרים החדש
הבחור הצעיר הזה, שכותב משהו כמו שלוש פעמים ביום, עשה את זה שוב. הוא לא הפסיק להאמין ש"קרוב להפליא ורועש להחריד" ייכנס, הוא הזהיר מפני דאמיין בישיר כשכולם ביטלו את זה והוא לא התייאש מגארי אולדמן. זה גם הבן אדם שראה בעבר איך "הזדמנות שנייה" ו"נער קריאה" מזדחלים בשקט לקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בשנה בה אני הצלחתי בהימורים שלי יותר מכריסטופר טייפלי, פיינברג הוא המולך בכיפה.
אוסקרפילים, הייל ד'ה ניו קינג.

גארי אולדמן
לא היה מקום בבלוג הזה בו יכולתי לדחוף את גארי אולדמן השנה ולא עשיתי את זה. הוא כיכב ברשימת אנשי השנה של סריטה והשתתף ברגע האהוב עלי ביותר בשנה החולפת. אני באמת לא חשבתי שהאקדמיה תכיר בתפקיד המופת שלו ב"החפרפרת" אבל זה קרה. וזה כל כך שימח אותי (אני נפלתי מהכסא. מילולית נפלתי מהכסא. ויהיה זמן עד שהחבר'ה במשרד ישכחו לי את זה) שלקח לי עשרים דקות להבין שהוא שם במקום מייקל פאסבנדר ושאני בעצם קצת עצוב. אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.

"חיים טובים יותר"
מי שעוקב אחרי העונה מכיר את השם דאמיין בישיר ואת הסרט שביים כריס וויץ. מי שמנוי באוזן השלישית רואה את הסרט הזה על מדף החדשים כבר איזה חצי שנה ומתעלם ממנו. ובצדק.
אחרי המועמדות המפתיעה של בישיר לאיגוד השחקנים היה דיבור. זה בטוח. לכן, לקחתי את הסרט מהאוזן השלישית וצפיתי בו בצהרי שבת כלשהי.
איזה סרט גרוע. אך אני כן זוכר שההרגשה שבישיר עלול עוד לקבל מועמדות לא הרפתה ממני. עכשיו, שיהיה ברור, בישיר מצויין בסרט. תפקיד אוסקר קלאסי ובצדק. אני פשוט כל כך בזתי לכל השאר שנתתי להעדפותיי להטות את שכלי.
תקשיבו, זו קטגוריה מעולה השנה. חמישה שחקנים בחמישה תפקידים מעולים במיוחד. חזרו אלי אחרי דקה דומייה לפאסבינדר וג'וזף גורדון לוויט.

חזרתם. אתם נהדרים.

היעדרויות טכניות שמדכאות אותי באמת:
"נערה עם קעקוע דרקון" במוזיקה, "החפרפרת" בעיצוב אומנותי, "דרייב" בעריכה, "50/50" בתסריט, "סופר 8" בסאונד.

ההפתעות החביבות עלי (חוץ מאולדמן):
"החפרפרת" במוזיקה, "אדם או חבובה" בשיר המקורי, "התמוטטות" בתסריט.

הקטגוריה הכי מבאסת:
סרט אנימציה. בקלות. זו הייתה שנה מבאסת והקטגוריה בהתאם.

"הרפתקאות טינטין" לא מועמד לפרס האנימציה.
זה מתוייג תחת "אמרתי לכם #1" ותודה ענקית לגיא לודג' ששכנע אותי בזה. הסיכוי של "טינטין" להיות מועמד בקטגוריה הזו משול לסיכוייו של אנדי סרקיס לקבל מועמדות כשחקן. כלומר, קלושים. כלומר, אפילו פחות מזה. צריך להבין – האנימטורים לא חושבים שmotion capture זה אנימציה. אולי הם צודקים ואולי לא, הדיון הזה גדול עלי. אבל דבר אחד היה ברור- מהפכות קורות לאט. בטח בעולם האוסקרים.

איך קרה ש"נערה עם קעקוע דרקון" הוביל בגילדות, קיבל חמש מועמדויות אבל נפל מהסרט?
לזה סשה סטון מתייחסת בתור passion vote וזה היה השינוי הגדול בשיטת ההצבעה לאוסקר הקרוב. הרבה אנשים אהבו והעריכו את "נערה עם קעקוע דרקון" אבל לא מספיק. אנשים חשבו שזה אחד מעשרת סרטי השנה אבל מעטים מדי חשבו שזה הסרט הכי טוב השנה, ואם מעט אנשים חשבו ככה מעט אנשים הכניסו את הסרט הזה במקום הראשון בטפסי ההצבעה ולכן הסרט נפל. הסרטים חייבים להיות במקום הראשון. אחרת זה מבוזבז.
"עץ החיים" נכנס בדיוק על הקונספט הזה. יש ברוך השם לא מעט אנשים שסבלו בסרט הזה. אבל מי שאהב אותו אהב אותו באמת, אהב אותו עד הסוף. ב"עץ החיים" אין אמצע – שנאת בטירוף או חשבת שזה הכי טוב של השנה. מספיק אנשים חשבו שזה הסרט הכי טוב – לא עוד סרט טוב, הסרט הכי טוב – ולכן הוא נכנס.
כמובן שזו תיאוריה, כן?

המועמדות ויולה דיויס ואוקטביה ספנסר

אז מה הסיפור עם "העזרה"?
הסרט יצא די מעוך מכל העניין. זה מצחיק להגיד את זה על סרט שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר אמנם, אבל עם שום מועמדות מעבר למשחק, זה נתפס כהצבעה אוטומטית לסרט שאין בו כלום. לדעתי זה אומר שרק שני גופים הכניסו את הסרט לקטגוריה: המפיקים (יש מצב שאני טועה, אבל אני חושב שזה הסרט הכי מרוויח מכל התשיעייה) והשחקנים, שגם נתנו לסרט שלוש מועמדויות משחק – יותר מכל סרט אחר. זה מעיד על החוזק של השחקנים והמפיקים באקדמיה.

חוק פרס העריכה
הסטטיסטיקה החביבה עלי מכל היא הבאה: כדי לזכות בסרט חייבים להיות מועמדים על עריכה. הפעם האחרונה שסרט זכה בלי אחת כזו הייתה ב1980. 1980! אני לא הייתי אז בכלל! ("אנשים פשוטים", אגב).
לכן, כל שנה רשימת הזוכים הפוטנציאלית אוטומטית מצטמצמת לאיזה ארבעה מועמדים, כי כידוע לא כל המועמדים על עריכה גם מועמדים לסרט. בגלל זה היה לי ברור ש"היורשים" יהיה מועמד בעריכה. הוא פשוט חזק מדי.
אז אלא אם כן הסטטיסטיקה הנפלאה והיציבה הזו תשבר השנה (והיא לא) הזוכים יכולים להיות רק מבין אלו: "הארטיסט", "היורשים", "הוגו" ו"מאניבול". אבל זה לא באמת מחדש לנו שום דבר.
אגב, זה לא אומר של"נערה עם קעקוע דרקון" אין סיכוי לזכות בעריכה. בעבר "זהות אבודה" ו"מטריקס", בין היתר, זכו בעריכה בלי מועמדות על סרט. מצד שני, שיטת ההצבעה הייתה שונה אז. אם אותו הדבר היה נהוג ב1999, "מטריקס" היה מועמד לסרט הטוב ביותר.

הקאמבקים
הפעם האחרונה שוודי אלן היה מועמד על בימוי הייתה בשנת 1994 ("קליעים מעל ברודווי"). הפעם האחרונה שסרט של אלן היה מועמד לסרט הטוב ביותר הייתה ב1986 עם "חנה ואחיותיה".
שנתיים לאחר מכן, 1988, הייתה גם השנה האחרונה בה גלן קלוז הייתה מועמדת, בזכות "יחסים מסוכנים" וגם הפעם בה לראשונה ולאחרונה (עד היום) מקס פון סידוב בזכות "פלה הכובש". קנת' בראנה היה מועמד פעם אחרונה ב1996 על התסריט ל"המלט". על משחק הוא היה מועמד פעם אחרונה בשנת 1989 על "הנרי החמישי".
שימו את השמלה עם הנקודות השחורות והורודות – האייטיז פה!

סשה סטון מאבדת את זה
סטון היא הכותבת והעורכת הראשית של בלוג האוסקר הוותיק awards daily והיא אולי הבן אדם שלוקח את האוסקר הכי קשה שיש וכנראה המצייצת הכי חופרת בטוויטר.
כל פעם היא מנסה לשכנע את עצמה להיות יותר רגועה, וכל פעם זה נדמה שהיא עוד צעד אחד על עבר התהום. אני זוכר ששנה שעברה היא סיפרה שבשלב הכרזת הזוכים לפרס הבמאי היא – כמעריצת פינצ'ר פסיכוטית – לא עמדה במתח, הושיבה את ביתה מול הטלוויזיה (היא אם חד הורית) וירדה למרתף "לעשות כביסה". היא ביקשה שביתה תצעק אם פינצ'ר זוכה, וכשהצעקה לא הגיעה היא פשוט ישבה אומללה במרתף דקות ארוכות. כן, זה ברמות האלה.
סטון, אחת המוערכות ביותר בתחום, כתבה את הפוסט "הטוב, הרע והמכוער" השנתי שלה אחרי המועמדויות ובאיזשהו שלב התחילה להתפרק, לקלל (משהו עם לבצע מין אוראלי באברי מין מרירים. אל תשאלו) ולהתנהג כאילו כדאי שמישהו יעצור אותה שמא תפגע בעצמה ובכמה אחרים שייתקלו בדרכה.
אם היא לא צנזרה את עצמה בשלב הזה – כנסו ותקראו.

"דרייב" מועמד רק לפרס עריכת האפקטים הקוליים
אני זוכר עוד סרט שהיה מועמד רק לפרס "הזניח" הזה ולמרבה התסכול לא לשום דבר אחר. זה היה לפני 13 שנה. קראו לו "מועדון קרב".

אז בשם כל מה שקדוש, בשביל מה אנחנו צריכים את זה?
אין בן אדם בעולם שחושב שהאקדמיה צודקת. אפילו אנשי האקדמיה לא חושבים שהאקדמיה צודקת. פשוט יש יותר מדי מהם. "איך הם לא שמו את 'דרייב'?!" תוהים כמה אנשים שפשוט מתחרפנים מזה. האם הם לא ראו את הסרט? האם שיחדו אותם להצביע ל"סוס מלחמה"? האם כל טפסי ההצבעה עליהם היה כתוב "דרייב" נפלו לביוב? התשובה האמיתית היא מבאסת יותר מזה – פשוט יש להם דעה שונה. זה באמת הכל.
האוסקר – כשהוא משמח אותנו וכשהוא מרגיז אותנו, ובעיקר כשאנחנו לא מבינים אותו – עוזר לנו. הוא עוזר לנו להבין מה אנחנו אוהבים ומה לא, הוא קובע קונצנזוס ומשמש כבבואה נהדרת למצבים חברתיים ופוליטיים.
אבל עזבו שנייה את הזיון שכל הזה: מה שקורה באוסקר, כל שנה, כל עונה, כל קפיצה נלהבת וכל זעם בלתי נשלט, מזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים קולנוע. האוסקר מסתובב בספירה בה קולנוע זה הדבר היחיד שחשוב. אין מלחמות, אין רעב, אין איום גרעיני, אין עוני, אין שברון לב, אין מוות, אין שום דבר. רק סרטים ואנשים מוכשרים יותר ואנשים מוכשרים פחות ואנשים שמתווכחים על אנשים שמוכשרים יותר ואנשים שמוכשרים פחות. ריבי מחץ לגבי איזה סרט ריגש אותנו ואיזה סרט הגדיר מחדש את השעמום.
אנחנו מגדירים את עונות השנה בעזרת סרטים, את התקומות והנפילות של חיינו והוויתינו עם קולנוע, מדמיינים רוב הזמן שאנחנו בכלל דמות מסרט שנכנסה לנו לעור. בגלל זה אנחנו שבים לחגיגת הקולנוע הזו.
יש רק קולנוע בעולם הכאוטי של האוסקר. באמת. זה המקום היחידי בו יש אך ורק קולנוע. ואנחנו פה כי אנחנו אוהבים קולנוע.
לא?

 _*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_

שנייה, לפני הסוף – אני חייב לנפנף בעוד כמה "אמרתי לכם":
"פלדה אמיתית" באפקטים
טרנס מאליק בבימוי
"התמוטטות" ו"משחקי שלטון" בתסריט
ג'ון וויליאמס במועמדות כפולה
בלגיה בסרט הטוב ביותר בשפה זרה במקום גרמניה.

אלו ההימורים שלי שאני הכי גאה בהם.

אבל! אני עדיין בהלם שעופר חזה ש"החפרפרת" ייכנס במקום "העזרה" לתסריט מעובד. וואו.

זהו, חברים. הוצאתי את זה. אפשר להמשיך.