פרוייקט ה-50: חלק אחרון (10-1)

אז, זהו. הנה זה קורה. אחרי ארבעה ימים של ארבעים סרטים שסחטו מאיתנו את המיטב, הגענו לקו הסיום. כפי שכתבנו בפוסט הראשון, כל סרט נלחם על מיקומו בטבלה, וכל שלב נשקל בכובד ראש. אז אנחנו שמחים שהגעתם איתנו עד לכאן, אחרי חלקים א', ב', ג', ד'.

על הסרט שנבחר למקום הראשון החלטנו שכל אחד מאיתנו יתרום את מילותיו. לאחר מכן ישנם כמה נספחים מעניינים למדי…

האחרון בפרוייקט החמישים של סריטה. מקומות 10 עד 1.

10.
נוף בערפל
Landscape in the Mist
סרטו של תיאו אנגלופולוס
יוון, 1988

במידה מסוימת זוהי אדפטציה לפיטר פן: סרט על ניסיון נואש להישאר בעולם הילדות לנצח. אלא שהבריחה בסרט הזה אינה לארץ לעולם-לא, אלא לגבול הלא קיים בין גרמניה ויוון. שם, בגרמניה, שוכן האב של וולה ואלכסנדר. וולה מאמינה שהמפגש עם אביהם יפטור את כל הבעיות, יהיה האור שאלוהים ברא אחרי החושך.
בעולם הריאלי אמנם אין אב בגרמניה ואין סיכוי לאור, אך וולה יוצאת למסע למען אמונה ילדותית תמימה אחרונה, מסע נואש, מופשט ומרגש.
כיאה לכל סרט התבגרות, היא תחווה אהבה ראשונה ומפגש מיני ראשון (בשני אירועים שונים) ותגלה צדדים אחרים בעולם, תתקרב למוות ותכיר את עצמה טוב יותר. אך הסרט יסרב לוותר על הפנטזיה של ההגעה הבלתי אפשרית לגרמניה – בכל זאת קיים גבול ומעבר לגבול יש נוף, גם אם מבעד לערפל סמיך ביותר. יחד עימה במסע נוכח אחיה אלכסנדר, שהוא עדיין ילד טהור, לעיתים הוא גם אלכסנדר מ"פאני ואלכסנדר", כאן על תקן דמות משנית.
קשה לתאר את העוצמה הוויזואלית הייחודית של הסרט. תקציב גבוה אינו הדרך היחידה לייצר מפגן קולנועי מרהיב וייחודי. זהו כנראה הסרט הכי פחות ידוע בעשירייה שלנו, אולי אפילו בכל הרשימה שלנו, אבל זהו אחד מן הסרטים שההמלצה שלי עליו היא הגורפת ביותר: כי למרות שמדובר בסרט איטי ולעיתים סימבולי, למרות שהעלילה מורכבת מאפיזודות מבודדות ולאו דווקא מהתפתחות לינארית, בסופו של דבר התחושה היא כי הסרט מספר לא רק את הסיפור של וולה ושלי, אלא את הסיפור של כל אדם, במסע לעבר מציאות בלתי אפשרית השוכנת אי שם בתוך ערפל חיינו.
(עופר ליברגל)

9.
האשלייה הגדולה
La Grand Illusion
סרטו של ז'אן רנואר
צרפת, 1937

ז'אן רנואר אמר פעם "במאי עושה למעשה רק סרט אחד כל חייו". לכן, אני בוחר לפתוח את הטקסט שלי בסרט הנידון של רנואר עם ציטוט מסרט אחר שלו – "חוקי המשחק": ״הדבר הנורא בחיים הוא זה: לכל אחד יש את הסיבות שלו". ורנואר הבמאי אכן תמיד הראה את הסיבות של כל אחד: העשיר והעני, הרוצח והשוטר, הבעל והמאהב. רנואר נחשב כאב הרוחני של הניאו-ריאליזם ושל הגל החדש (ושל עוד כמה זרמים) אך האהבה אליו לא קשורה לאהבת הקולנוע אלא לאהבת בני האדם. כשם שאביו הצליח לייצר בציוריו צבעים הנראים עשירים יותר מכל צבע מוכר, כך הבן מצליח בכל סרט לייצר דמויות עמוקות ומעוררות הזדהות, דמויות הגורמות לאהוב את החיים, למרות שרנואר אכן ראה בזה צרה: רוב סרטיו חושפים גם את הכאב שבחיים ואת הרע בדמויות האהובות.
הרשימה שלנו מבוססת על אהבה דואלית – אנחנו אוהבים גם סרטים שמציגים עולם בעייתי מאוד המשקף דבר המטריד אותנו גם במציאות החוץ קולנועית. אולי משום כך נדמה כי יש ברשימה נוכחות לא קטנה לסרטי מלחמה דווקא, משום שמלחמה היא הזוועה הגדולה ביותר, אך היא גם מעניקה לקולנוע השראה למספר יצירות בלתי נשכחות. בסרט זה של רנואר מלחמת העולם הראשונה משמשת בעיקר כרקע. בתחילת הסרט הנפילה בשבי של הגיבורים מתוארת מבלי שרואים אותה, בהמשך הסרט יש רק שני קרבות קטנים. העיקר הוא האדם במלחמה בין הקרבות והדרמות, חיים בצל היעדר השגרה. רוב הסרט מתאר חיים של שבויים צרפתים  – העלאה של מופע בידור, למידה על העבר של כל דמות ותכנון של בריחה, לאו דווקא כי התנאים בשבי קשים מן התנאים בחוץ, אלא כי זה מה שנדרש משבויים. וכך נוצרים קשרים אנושיים: בין האצולה למעמד הנמוך, בין היהודי לגוי. ובאופן הבולט ביותר, בין אציל גרמני המפקד על מחנה השבויים ואציל צרפתי הכלוא אצלו, קשר אשר מספק את אחד מן הרגעים העצובים בתולדות הקולנוע, שהוא גם הרגע השני הכי עצוב בסרט זה.
המערכה האחרונה של הסרט מתארת קשר רומנטי בין חייל צרפתי לאישה גרמניה שהמלחמה לקחה את בעלה. אין להם שפה משותפת, פרט לשפת המחוות האנושיות. יחד הם עושים אהבה ומעניקים לבנה של האישה חגיגת חג מולד. אך זהו רק רגע קצר שמראה על אפשרות של אהבה, בטרם המציאות תדרוש בחירה נוספת. האשליה שבכותרת הסרט היא האמונה באחווה והיכולת לחוות רגעים של אושר, כי למציאות האנושית יש סיבות לתת להרג ולמוות למשול בסופו של דבר. אבל רנואר אוהב את הגיבורים הפגומים שלו עד כדי כך, שהוא מעניק לכותרת פירוש נוסף: האשליה היא החלוקה למדינות והצורך של האומות להילחם. סרט זה שנוצר ב1937 היה בזמנו קריאה נואשת, כמעט אבודה, לשלום. הצרה שלנו היא שגם בעידן האיחוד האירופאי, המחשבה שהאחווה האנושית תגבר לבסוף על יצרי המלחמה נראית נואשת לא פחות מאשר בזמן יצירת הסרט.
(עופר ליברגל)

8.
פסיכו
Psycho
סרטו של אלפרד היצ'קוק
ארה"ב, 1960

ייתכן ואתם חושבים לעצמכם – טוב, זוהי העשיריה. הגראנד-פינאלה. עכשיו הם יתחילו להיות רציניים. אז לא. אני לא מתכוון לספר לכם איזו יצירת מופת חד פעמית הוא "פסיכו" ועד כמה הקדים את זמנו. הרבה יותר נחמד לי לציין איזה בדרן ההיצ'קוק הזה, שהולך ועושה את מה שנחשב לסרט המפחיד והמותח בכל הזמנים ואז קורא לדמות שלו מאסטר בייטס (תנסו להגיד את זה כמילה אחת, רצוי עם מבטא אנגלי. זה מאוד משעשע). כי זה מה שהופך את היצ'קוק לגדול מכולם – הקולנוע שלו לא בוחר בין אמנות לבידור. הוא משלב. היצ'קוק הוא הקולנוען האהוב על סינפילים כבדים וצופים מזדמנים כאחד, משום שהוא עלה על משהו כל-כך פשוט שהוא גאוני. אבל גם את זה אני לא צריך לספר לכם. אז אולי כדאי שאתמקד בסיפור הלא ייאמן על איך הצלחתי להימנע מספויילרים על אחד הסרטים המספויילרים בהיסטוריה – “פסיכו”. רמז: זה לא כלל צעקות ונפנופי ידיים. אגב, ספויילרים מכאן והלאה. זה מרגיש מגוחך לכתוב זאת, אבל לא הייתי רוצה להיות זה שהורס למי שהצליח, כמוני, להתחמק.

האמת היא שבניגוד לשני עמיתיי בולעי הסרטים, הייתי נער די רגיל. ודאי שלא עכבר סינמטקים. על "פסיכו" רק שמעתי, אבל זה לא שהייתי באיזו הרצאה עליו או שהרסו לי אותו בבית ספר לקולנוע או בשיחת סרק עם חבריי באותו הגיל, גם הם לא ראו בחייהם סרט בשחור-לבן. כך נמנעתי מספויילרים וכך נדמה לי כי חוויתי את "פסיכו" כמעט כמו הצופים שראו אותו בזמן אמת, למעט העובדה שידעתי שמישהי נרצחת בו באיזו מקלחת. אלא שלא היה לי מושג שזו עומדת להיות הדמות הראשית. הרבה לפני סוף הסרט. דמיינו את גודל ההפתעה שלי כאשר הבלונדה הספק-חביבה ספק-שפלה שמגלמת ג'נט לי – שבדיוק התחלתי להיקשר אליה למרות שגנבה כסף מהמעסיק שלה – נכנסה לאיזה מוטל וקפצה אל הדוש. אז אולי זה הכה בי משהו כמו חצי דקה לפני שזה הכה בצופי הסרט בשנת 1960 (כי על סצינת המקלחת ידעתי), אבל אלוהים כמה שזה היה מפתיע ומסעיר לאבד את מי שהייתה נדמית כגיבורת הסרט קצת לפני נקודת האמצע שלו. אני חושב שזו הפעם הראשונה שמישהו העז לעשות לי דבר כזה. “מה לעזאזל עומד לקרות עכשיו?!” היה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו מאז ועד הסיום. לכן, כל מה שקרה תפס אותי לא מוכן והפתיע אותי לחלוטין. יכול להיות שבשל כך, הרגעים שהכי אהובים עליי ב"פסיכו" הם הרגעים בהם נורמן בייטס (אנתוני פרקינס באחת הדמויות הכי מעוררות חלחלה מאז ומעולם) מגיע אל אותה מקלחת מפורסמת אחרי הרצח. אני חושב שיש שם משהו כמו 10-15 דקות חפות מדיאלוג ורוויות בפעולות. ולמרות שציטוטים ורבי-שיח מושחזים הם הדבר שאני הכי אוהב בקולנוע, אני מוכן להודות שהוא במיטבו כאשר הוא אילם. ובשחור לבן. כשהדם הוא רק כתמים כהים על רקע הלובן של האמבט. ועם המוזיקה של ברנרד הרמן ברקע ועם אלפרד היצ'קוק, אמן האימה ושר השררה, מאוחרי ההגאים. כך אפשר לדעת בוודאות שגם אם אין לך מושג מה הולך לקרות ברגע הבא של הסרט, אין ספק שיהיה זה חלק מיצירת מופת חד פעמית.
(אורון שמיר)

7.
הרומן שלי עם אנני
Annie Hall
סרטו של וודי אלן
ארה"ב, 1977

במידה וקראתם את הרשימה שלנו עד כאן, או עקבתם אחרי הכתיבה שלי באופן כללי, ייתכן ושמתם לב כי אני נוהג לראות סרטים מסוימים יותר מפעם אחת. עם זאת, כשעולה השאלה איזה סרט ראיתי הכי הרבה פעמים, "אנני הול" מנצח בלי מתחרים. ראיתי אותו עשרות, אולי אפילו מאות פעמים. החל מצפייה חוזרת בקלטת וידאו מוקלטת מערוץ 2 (עם פרסומות) לאורך גיל ההתבגרות, דרך ניסיון לצפות בו בכל פעם שהוא משודר בטלוויזיה מאוחר יותר ועד היתקלות מקרית מדי פעם ששואבת אותי שוב פנימה – וכיוון שערוץ MGM משדר אותו פעם בחודש, אם לא יותר, הסרט הזה אחראי להרבה דברים שלא הספקתי לעשות כיוון שצפיתי בו שוב.
במקרה הטוב, הצפייה שלי מלווה בצחוק בקול רם. במקרים אחרים, אני צועק מהתלהבות, קופץ ברחבי החדר, מחבק את הטלוויזיה (זה קרה רק פעם אחת) או מטבל את הצחוק בבכי (זה קרה לא מעט). שוב ושוב אני שומע את אלווי סינגר לא מוכן להיות חבר במועדון שיקבל אותו כחבר ויודע כי זה הופיע אצל פרויד לפני מרקס, חוזר לעבר ילדותו תחת רכבת הרים וחרד מהתרחבות היקום, מאבד עניין באשתו הראשונה, מנסה לכפות את עצמו על אשתו השנייה, מוצא אנטישמיות בכל מקום, מלמד אותי כי עלי להגיד תודה כי אני אומלל. הרי חוץ מאומללים יש רק את אלו שמצבם איום באמת.
הוא גם פוגש את אנני, המופלאה בנשות תבל. נכון, היא מוזרה, מפוזרת, לא שרה הכי יפה, לא נראית הכי יפה ולא מסוגלת לקיים יחסי מין בלי סמים קלים. אך כל מילה שהיא פולטת מתוך מבוכה וגיחוך היא קסם טהור. בעיקר משום שאנחנו יודעים כבר מן המונולוג הפותח, כי דינה של אנני הוא לעזוב את אלווי כל פעם מחדש.
אבל מן הכישלון של אלווי עולה ההצלחה של הסרט. כי אלווי בסך הכל ניסה לחנך את אהובתו והצליח מעל למצופה – היא הפכה לזמרת מצליחה ומודעת לעצמה ולחסרונות שלו, הבינה כי מגיע לה גבר אחר. אבל חוץ מאנני, אלווי גם חינך אותי ואני נותרתי נאמן, לא משנה אילו דברים שמעתי על חייו האמיתיים של יוצר הסרט.
כשראיתי את פליני, ברגמן וגודאר קודם כל חיפשתי מה אלן "שאל" מהם. הסרט הזה גילה לי לא רק מיהם מרשל מקלואן וטרומן קפוטה, אלא גם איך הם נראים. דרכו למדתי מהו היחס הנכון לקפקא, סילביה פלאת' ו"מוות בוונציה" וגם נזהרתי להימנע מלקיחת קורסים שמכריחים לקרוא את "ביוולף". שלא לדבר על פרויד, שהכתבים שלו נראים בדיעבד רק כהכנה לתסריט של סרט זה.
חוץ מזה, הוא חשף דרך שחקני המשנה שתי אהבות קולנועיות מאוחרת יותר שלי: כריסטופר ווקן, המטורף הרציני ביותר בכל סרט שהוא משתתף, והאישה אשר לקחה בסופו של דבר את מקומה של דיאן קיטון כאישה המוזרה והמהפנטת – שלי דובאל. הסצנות בהם היא מגלמת כתבת של הרולינג סטון הם פחות הוא יותר הסיבה שאני מוכן לקבל את הסלידה הגורפת של וודי אלן ממוזיקת רוק.
(עופר ליברגל)

6.
האזרח קיין
Citizen Kane
סרטו של אורסון וולס
ארה"ב, 1941

מה יותר קשה מלכתוב על "האזרח קיין"? לכתוב עליו פעמים בשנה אחת.
בכל זאת, אציין דבר בו לא עסקתי בפעם הקודמת: יש בסרט שיר שנכתב על קיין והוא די קליט. חשבתי לא פעם שצריך לארגן הקרנה פעילה של "האזרח קיין" בו קהל לבוש בבגדים של תחילת המאה העשרים (מוכן להתפשר על תחילת המאה ה-21) ירקוד ויצטרף לשירה, כאשר הוא מניח בצד, לרגע, את המזחלת שהביא. הוא גם יצעק בקול גדול "אני חושב שזה יהיה כיף לנהל עיתון" או "האם אבא מושל כבר?" ישרוק בוז לביצועי האופרה של סוזן אלכסנדר-קיין, יפטר את לילנד בקול תרועה, ויצעק "לא, זה לא הפירוש של רוזבד" מדי פעם. לאחר הצפייה, הקהל ינסה להרכיב פאזלים ענקים לצלילי מוזיקת ג'אז וייזכר בערגה באותה נערה בה הבחין ברנשטיין לרגע במעבורת השטה בכיוון ההפוך. אולי לאחר מסיבה כזאת, הסרט ישוב וייזכר כסרט רגיל שפשוט מספר סיפור מבדר ומעורר מחשבה.
אולי היה עדיף לחיות בעולם אלטרנטיבי, בו הסרט הצליח לגבור על יחסי ציבור של הסרט כמעט לגמרי, אך לא להשמיד את הסרט. תארו לעצמם, איזה תענוג זה יהיה "לגלות" את הסרט הזה במקרה ולצפות בו כיצירה נטולת מוניטין (אולי עם הידע כי וולס נחשב לסוג של ילד פלא) – זו הייתה יכולה להיות התגלות דתית נפלאה.
אבל גם כסרט המוערך והידוע, בלתי אפשרי לחמוק ממנו. באמת שרציתי שרשימה זו תהיה רעננה ו"תדלג" על הסרט זה, כפי שהרבה סרטי מופת אחרים נותרו בחוץ. אבל בסופו של דבר בבואי לדרג, הסרט הזה פשוט טוב מדי –הוא שב וכופה את עצמו על כל המדרגים. במקרה שלי, נדמה לי שזה לא בגלל המוניטין. אני פשוט מאוהב בסרט הזה, כמו במלכת הכיתה.
(עופר ליברגל)

5.
השור הזועם
Raging Bull
סרטו של מרטין סקורסזה
ארה"ב, 1980

לפני זמן מה התבקשתי לבחור את הסצנה האהובה עלי. מכיוון שאני לא אוהב להיתפס לא מוכן לשאלות מהסוג הזה, חיפשתי וחקרתי והתייסרתי במשך כמה ימים אחר הסצנה האהובה עלי בכל הזמנים. בתור סינפיל זה אחד האתגרים הגדולים ביותר שנתקלתי בהם. אבל הייתי חייב להחליט. היו לי המון מחשבות והרהורים עד שנתפסתי על סצנה אחת ודבקתי בה. הבחירה שלי הייתה הקרב האחרון של ג'ייק לה-מוטה ושוגר ריי רובינסון.
לה-מוטה (רוברט דה נירו), כבר איננו בשיאו, מתמודד בפעם האחרונה מול האויב מספר אחת שלו. באחד הרגעים הכי מרהיבים ומכאיבים שצולמו ונערכו אי פעם, רובינסון מפרק ללה-מוטה את הצורה. מילולית. לה-מוטה נתלה על החבלים, יותר מת מחי, מסרב לשחרר כאשר רובינסון ממשיך להכות בו שוב ושוב עד שהשופט נאלץ לעצור אותם. מה שעוצר לי את הנשימה כל פעם מחדש זה שוט הסיום של הסצנה: הקלוז-אפ על החבלים של זירת האגרוף עם טיפת דם מטפטפת ממנה וכמובן הרגע המטלטל שמקדים זאת כאשר לה-מוטה מצליח בשארית כוחותיו להתקרב לרובינסון ולהוציא רק משפט אחד: "You never got me down, Ray. You hear? You never got me down".
מבחינתי זהו אחד המשפטים הגדולים של הקולנוע. באותה שורה עם "יכולתי להיות מישהו" של "חופי הכרך" ו"ריח הנאפלם" של "אפוקליפסה עכשיו". כל דבר בסצנה הזו שובר לי את הלב בכל צפייה מחדש.
בתור מישהו שהתמה הקולנועית האהובה עליו היא גבריות (ע"ע "מועדון קרב" ו"איידהו שלי"), "השור הזועם" הוא סוג של מקדש תמיר ממש במרכז תולדות הקולנוע. העוצמה של הסרט הזה לא מתקהה ולא מחווירה וסביר שלא תעשה זאת לעולם.
(אור סיגולי)

4.
הבלתי נסלח
Unforgiven
סרטו של קלינט איסטווד
ארה"ב, 1992

אם הייתם מבקשים ממני לכתוב ספר למה "הבלתי נסלח" הוא אחד הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים, זה היה לי הרבה יותר קל מאשר לנסות לצמצם את זה לכמה פסקאות כחלק מרשימת 50 הסרטים של הבלוג. בכל היקר לי, אני לא יודע מאיפה להתחיל. והקטע המנחם הוא שאני גם לא באמת צריך להסביר את עצמי. מבחינתי – ואני הולך להרגיז כמה אנשים עכשיו – כל אדם באשר הוא שלא מבין את גדולתו של המערבון הכי אנטי-מערבוני שנעשה, סביר להניח שאין בנו שום דבר מהמשותף.
האמת היא שאני לא מגדול מעריציו של איסטווד. למעשה, אני יכול להגיד שברוב סרטיו אני יכול למצוא יותר פגמים מהצלחות. אבל העניין הוא כזה, מי שיצר סרט כמו "הבלתי נסלח", מבחינתי יכול לפוצץ את תולדות הקולנוע בערמות של רפש. הוא לנצח יקבל מקום של כבוד בפנתיאון.
איסטווד הולך בדרך כל כך אמיצה בסרט שהביא לו את האוסקר הראשון שלו. הוא למעשה מרסק וקובר את כל מה שהפך אותו לאגדה קולנועית. הוא לוקח את ז'אנר המערבון, אחד מהפופולרים והחשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקני, מפשיט אותו מכל פאר או גאולה ונותן לו לעמוד עירום, רזה ורועד מול עיניהם המשתאות של הצופים. זהו מסע נקמה משולל מכל רומנטיות או האדרה, שברגעיו המכריעים נותן לך בדיוק ההפך ממה שלמדת וקיווית לצפות לו.
אבל לא רק איסטווד צריך לקבל קרדיט. אלא גם התסריטאי דיויד ווב פיפלס שכתב תסריט שבנוי לתלפיות, עם דמויות מדהימות – מהגיבור הלא הירואי לאנטגוניסט הלא מרושע לזונה שבגללה התחיל סיפור המעשה. הוא מתקדם לאט ותופר סצינה לסצינה כשכל אחת מהן מפוארת בפני עצמה אך גם קשורה באופן בלתי ניתן לפירוק לזו שלפניה וזו שלאחריה. הוא נותן להם משפטים שגם נשמעים ריאליסטיים לחלוטין אך גם טומנים בהם את החלום ושברו.
האקשן וההרג הפרוע של המערבון הגניב אתכם לאורך כל השנים? אומרים לנו איסטווד ופיפלס, הוא העניק לכם השראה וגאווה? בואו תראו על מה התרבות שלכם מבוססת.
תמיד אמרתי שאם יום אחד אהיה מורה לבימוי אני אקדיש סמסטר שלם ל"עידן התמימות". אבל אם אהיה מורה לכתיבה לקולנוע אני אעבור סצנה-סצנה ב"הבלתי נסלח", גם אם זה ייקח שנה שלמה,  ואראה איך בונים סיפור שגם מתקדם כמו דרמה טובה, וגם גדול פי אלף מסך חלקיו.
(אור סיגולי)

3.
הסנדק
The Godfather
סרטו של פרנסיס פורד קופולה
ארה"ב, 1972

מעולם לא הרגשתי כל כך מיותר מאשר כרגע, כשאני צריך לכתוב למה "הסנדק" פותח את שלישיית הגדולים של סריטה. יש כבר 40 שנות היסטוריה מאחורי שעשו את זה יותר טוב ממני, אז באמת, חברים, מה הטעם? אני באותה מידה יכול לנסות להסביר למה מים הם רטובים או למה הלמעלה גבוה מהלמטה.
אז בגלל הסיבה הנ"ל ובגלל שכבר קראתם סופרלטיבים על 47 סרטים עד כה, אני אומר די. יש גבול. אני לא חופר על כמה "הסנדק" מדהים, אלא אני נותן קונטרה. שימו לב:
אני שונא את דיאן קיטון בסרט הזה. היא איומה ואני ממש לא מבין למה מייקל (אל פאצ'ינו) עושה כל כך הרבה סיבובים כדי להשאיר אותה בסביבה. ליהוק מהגהנום.
וזה עוד יותר טוב מהאפולוניה הזאת שהוא מתאהב בה בסיציליה. בגלל שהיא איטלקיה זה גורם לעיניים החלולות שלה להיות יותר סקסיות? כמוה יש אלפיים בכל תעלה בארצות הברית. אפילו אוטו היא לא יכולה להתניע בלי להתפוצץ. תלמדי אנגלית!
אני גם עצבני על איך סאני (ג'יימס קאן) נופל למלכודת שטמנו לו. כאילו מה, אתה מאפיונר מהיום? אה, וסצינת המכות שבה הוא מפוצץ את גיסו הטרי? אני ביימתי סצנת מכות יותר אמינה מזו. ראיתם את זה בחדר עריכה, לא יכולתם לצלם השלמות?
הנכד של דון קורליאונה, זה שמשחק אתו בתפוזים רגע לפני מותו. מה הקטע אתו, הוא אוטיסט? יש להם ילד אוטיסט במשפחה, זה העניין? סבא שלך מת לך מול העיניים, אתה מוכן בבקשה ללכת לקרוא למישהו?
מה שעוד תמיד מציק לי זה שראיתי את הסרט אלפיים פעם ואני אף פעם לא מצליח להיזכר איך אמא קורליאונה נראית. לא יודע, נדמה לי שזו דמות די חשובה. היא בכל זאת ילדה שלושה מאפיונרים. תנסו ללהק שחקנית עם פרצוף בפעם הבאה.
וואו, ואל תתחילו לדבר אתי על זה שהסרט נמשך על פני 175 דקות.
בכל מקרה… יש מצב שאני יכול להמשיך אבל כל זה לא משנה. "הסנדק" הוא תצוגת יכולת של הקולנוע. אם אני אצטרך להסביר לבן אדם מה פשר גדולתה של האומנות השביעית בלי צורך בניתוח טקסטואלי, בלי פלצנות ארטיסטית, בלי דיבור בקונטקסט חברתי או תקופתי, בלי להצביע על מחוות ליצירות אומנות אחרות שהושפעו או השפיעו, ובלי להגיד כלום באופן כללי – אני אראה לו את "הסנדק". סרט שפונה לצורך הבידורי שלנו באותה שלמות שהוא פונה לסינפילים האדוקים. ככה מורכב, ככה פשוט.
(אור סיגולי)

2.
הסנדק 2
The Godfather Part II
סרטו של פרנסיס פורד קופולה
ארה"ב, 1974

You’ve thrown the worst fear
That can ever be hurled
Fear to bring children
Into the world
For threatening my baby
Unborn and unnamed
You ain’t worth the blood
That runs in your veins
השורות הללו לקוחות מתוך Masters Of War אחד מן השירים הבודדים של בוב דילן שאני לא תמיד אוהב ולפעמים אפילו נרתע מן המסר המאוד חד-משמעי ותוקפני שלו, לא משנה שהוא מופנה כנגד פושעי מלחמה שהם הרשעים הגדולים בהיסטוריה (הפירוש לגבי זהותם במציאות נתון לפרשנות) אך הבית הספציפי הזה מצמרר במיוחד: העולם הפך אכזרי מכדי להביא אליו ילדים, הרשע הוא עד כדי כך גדול. וב"הסנדק 2" הצורה הזו מקבלת ביטוי אכזרי עוד יותר: קיי אדמס-קורליאונה כבר לא רוצה להביא לילדים לעולם אבל היא יותר ספציפית – היא לא רוצה להביא את הילדים של בעלה מייקל לעולם, כי הוא כל כך אכזרי. היא מספרת לו על הפלה שביצעה, בעוד קופולה בוחר משום מה לעשות קאט למסדרון. במסדרון, שני הילדים שהיא כן ילדה ממייקל משחקים, אבל יכולים לשמוע את הנאמר בחדר. הסצנה הזו שוברת לב במספר דרכים במקביל. אחרי הסצנה הזו, אף מסדרון לא יהיה אותו דבר עבורי.
אני אוהב בצורה טוטאלית את הסרטים שביים קופולה בשנות השמונים. עם הסרטים שביים בשנות השבעים, יש לי יחסי אהבה-שנאה: אין לי ספק כי הם מורכבים יותר ומהנים יותר, אך כתוצאה מכך המסר שלהם מדכא ומטריד הרבה יותר. ב"הסנדק" הראשון עיקר הבעיה הייתה שרוב הזמן התחושה היא כי הביקורת על חיי הפשע לא חזקה מספיק. בסרט השני אין ספק כי מדובר בנבלים, לא רק בגלל האלימות שלהם אלא בגלל היחס שלהם כלפי האנשים אותם הם אוהבים ביותר. ולמרות זאת, הם מעוררי הזדהות לא פחות. אומנם לדעתי אין סכנה כי בעקבות הסרט הזה אנשים ירצו להצטרף למאפיה (סכנה שהסרט הראשון אולי מעורר) אבל העובדה כי ההזדהות עם מייקל קורליאונה לא נובעת רק בגלל שהוא נקלע למצב קשה אלא גם בגלל שמדי פעם אני מזהה בו משהו מעצמי – זה דבר מטריד בהרבה. בסופן של שלוש שעות של הנאה, מייקל לכאורה נשאר לבדו. אבל יחד עימו נמצאים גם הצופים – מה שהופך את הסוף הזה לעוצמתי בהרבה.
(עופר ליברגל)

1.
אפוקליפסה עכשיו
Apocalypse Now
סרטו של פרנסיס פורד קופולה
ארה"ב, 1979

אז מה שקרה הוא שאור רצה להרים איזה פרוייקט לכבוד יום ההולדת של הבלוג, אשר חל בספטמבר. מעין ניסיון לבחור את חמישים הסרטים הכי הכי בכל הזמנים, לדעת שלושת הכותבים הקבועים כאן. לא רק שסירבתי, כי מה לי ולדירוגי סרטים, אני אפילו חושב שאמרתי שזה מטורף. או שהוא מטורף. כעת, אחרי מה שנראה כמו שלוש שנים ואיבוד דעת אחד גדול בפיליפינים, ה"אפוקליפסה עכשיו" של סריטה מסתיים לו עם ה"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. חבל לי רק שהבלוג רווק, כי אחרת אשתו הייתה עושה אחלה דוקו על מאוחרי הקלעים של ההפקה המתישה בתולדות הבלוג. וחבל לי גם שלא ישבתי וחשבתי ביחד עם אור ברצינות על ההצעה שלו להתחיל להמציא פתגמים שיבטאו את רחשי ליבנו כלפיי הסרטים המדורגים גבוה. אתם יודעים, כי בזבזנו את כל הסופרלטיבים הכי חזקים שלנו בשלבים המוקדמים יותר, אז אין לנו ברירה אלא פשוט להמציא ניבים כמו "הסרט שסידר לי מחדש את הרהיטים".
הצרה היא שאני אמור לכתוב עכשיו כמה מילים עד הסרט היחיד בהיסטוריה שלי כצופה שפשוט אין לי מה להגיד עליו. הסרט הכי מילת-התואר-המרשימה-ביותר-בלקסיקון-שלי-כפול-אינסוף. האורגזמה הסינפילית המתפרצת והמתפרשת על-פני נצח באורך שלוש שעות, שהם גן העדן והגיהנום גם יחד. פיסת הקולנוע שפשוט אין שום צורך, או יכולת, לראות אחריה עוד סרט לעולם, כי חבל על הטרחה. היצירה המסכמת את כל הקולנוע המודרני מראשיתו ועד סופו, נכון לעכשיו. אפוקליפסה, עכשיו. לכן, אין לי שום ברירה אלא להתייחס אליו בחלקים. ואתם תרשו לי, כי אני מכיר אנשים עם תוחלת חיים קצרה יותר מזמן הריצה של הסרט הזה.
הבעיה היא שגם זה לא יעזור. הרי סיקוונס הפתיחה של "אפוקליפסה", מהדקלים ועד המאוורר, הוא לבדו מתחרה ראוי על תואר "הסרט הטוב בכל הזמנים". אבל כך גם סצינת המערה. ואל תתחילו בכלל לדבר איתו על כל המערכה האחרונה והמושלמת, שאורכת כשעה ומרגישה כאילו עדיין לא סיימתי לצפות בה עד לרגע זה. אז אולי אבחר משפט? תמונה? שערה מזקנו של פרנסיס פורד? לא יעזור. אין מה לנסות לסכם. אז רק אגיד שלמרות שיש בסרט הזה את כל הדברים שאני הכי פחות מחבב בקולנוע – החל מווייס-אובר נוראי של מחשבותיו של הגיבור ועד מוזיקה אוונגרדית מחורבנת – נתתי לו את מלוא הנקודות כדי שיהיה במקום הראשון ללא היסוס ובאופן אוטומטי. ככה זה כשאתה הכי גדול – אנשים יסגדו לך לא משנה מה תעשה. ע"ע קולונל קורץ.
(אורון שמיר)

מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קטע עם דירוגים. עוד בימי היסודי האפלים ידעתי בדיוק למנות מי הם חברי הטובים ביותר, בסדר עולה. ידעתי גם לציין את כל תכניות הטלוויזיה האהובות עלי, שוב, מדורגות. ותמיד ידעתי מי הלהקה, הזמר, הזמרת, השחקן והשחקנית האהובים עלי. ככה תמיד הייתי מוכן לכל התקלה, תמיד בקונטרול, תמיד יודע מה טוב בשבילי.
עם סרטים זה לא היה שונה. הסרט הראשון שהכרזתי עליו כסרט האהוב עלי היה כשהייתי בן 9, בשנת 1992. היה זה – ברור שתנחשו – "המוות נאה לה". סרטו של רוברט זמקיס עמד בראש הטבלה כמעט שנתיים, על אף פייט ראוי ביותר מכיוון "האקדח מת מצחוק 3". הסרט הבא שכבש את הפסגה היה "פורסט גאמפ" שהפיל אותי לקרשים כאשר צפיתי בו בגיל 11 בקולנוע המקומי ב1994. כעבור שנתיים הרשימה שוב התהפכה על פיה כאשר צפיתי ב"החשוד המיידי" ברב מור 5 בלב המפרץ. אמנם לקח לי יותר מחודש להבין את הסוף, אבל ההלם של חווית הצפייה שלי לא שכך נורא מהר. כל הזמן הזה אמנם צילו הגדול של "ספרות זולה" שט מעלי, אבל מכיוון (ואם קראתם את הפוסטים הקודמים בפרוייקט אתם ודאי יודעים) לא צפיתי בו עד 1996 ולכן לא יכולתי להתחייב אליו.
כשנתיים לאחר "החשוד המיידי" שאלתי מידידה קלטת VHS עליה הוקלט "אפוקליפסה עכשיו", סרט ששמעתי עליו אין ספור פעמים. צפיתי בו בטלוויזיית 21 אינץ' שהייתה תלויה על זרוע כשלושה מטרים מעל ראשי. ויטוריו סטורארו ודאי היה מכה אותי אם היה יודע על זה, אבל זה לא שינה במאום. בתום הצפייה ידעתי שסרט חדש הולך לשלוט בכיפה.
מאז ועד היום ראיתי פחות או יותר את כל הסרטים שהופיעו בפרויקט ה50 וכמובן הרבה יותר. שאר הסרטים שהוכרזו כאהובים עלי ביותר הלכו ודעכו ממחשבותיי ומליבי (חוץ מ"המוות נאה לה". איזה סרט גאוני) אבל "אפוקליפסה עכשיו" לא הוזז ממיקומו בראש הטבלה ותאמינו לי, היו סרטים שניסו. כבר 15 שנה שכששואלים אותי מה הסרט האהוב עלי אני תמיד עונה: "אני לא בטוח מה הסרט האהוב עלי כרגע. אבל 'אפוקליפסה עכשיו' הוא הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם". ואני יודע את זה כעובדה כי כל שאר 2791 הסרטים שצפיתי בהם בימי חיי (מספר אמיתי. הכל מתועד) מגבים אותה. ואני אומר לכם כבר עכשיו, קשה לי להאמין שמתישהו עד קץ ימי הדבר ישתנה.
בשלב ההצבעות הראשוני של הפרויקט, כאשר כל אחד משלושתנו נאלץ להגיש רשימה של 70 סרטים שמהם יתחיל תהליך ההצבעה המסועף, רק שני סרטים הופיעו בכל שלוש הרשימות: "הבלתי נסלח" ו"אפוקליפסה עכשיו". ככל שהתקדם הפרויקט היו שינויים ותמורות אבל רק דבר אחד לא השתנה – ממש כמו שאר חיי, "אפוקליפסה עכשיו" נשאר בטופ. למה? כי הוא הפאקינג סרט הכי טוב ביותר שנעשה אי פעם.
(אור סיגולי)

קיים ויכוח בין חוקרים ומבקרים לגבי המסר של הסרט: האם הוא מאדיר את המלחמה ומוותר על המוסר, או אולי דווקא תוקף את האבסורד והאימה של המלחמה, כפי שרבים מתומכי הסרט רוצים להאמין. האמת כמובן תלויה רבות במתבונן, אך הסרט של קופולה מורכב מכדי להיות "בעד" או "נגד". הוא בעיקר מציג עמדה כואבת ומטרידה מאוד כלפי הטבע של המלחמה.
אם בכל זאת מוציאים טענה אחת מן הסרט, היא שהסכנה הגדולה ביותר במלחמה היא מוסריות. קולונל קורץ, המעריץ צבא שקטע ידיים של מאות ילדים רק כי חוסנו על ידי האמריקאים וטוען כי ניתן היה לנצח את המלחמה בקלות עם הלוחמים היו מוכנים להרג טוטאלי, נשמע הגיוני יותר ויותר עם כל צפייה. הוא מחוזק על ידי לוטננט קולונל קילגור, המבצע מבצע מרהיב (ורצחני) במיוחד עבור מפרץ נוח לגלישה, אבל מכבד את האויב שלו במידה והוא מוכן להיאבק בחירוף נפש על מנת לפגוע באנשיו. במלחמה החזק הוא השורד ומי שמתעסק בסוגיות של מוסר, או מנסה לחשוב על האויב כאנושי, הוא החלש. המונח "פשע מלחמה" הופך משם גנאי לדרישה – לא להרוג רק את האויב החומש, אלא גם את החף מפשע, לעיתים את הבן ברית. רק הרג טוטאלי מתאים למוסר המלחמה.
רבים טוענים כי ארה"ב איבדה את המוסריות שלה במלחמת וייטנאם. הסרט הזה טוען אחרת: היא הפסידה את המלחמה בגלל שהחלה לחשוב על מוסריות. אבל האמירה של הסרט חריפה ומטרידה הרבה יותר מעיסוק במלחמה ספציפית, או רק במלחמה. הרי הסרט הוא עיבוד (יותר נאמן למקור משנדמה) לנובלה של ג'וזף קונרד מראשית המאה העשרים, אשר לא עסקה כלל במלחמה, אלא בכיבוש המתמשך של המערב את המדינות הפחות מפותחות. הסרט מציג את הגזענות כלא מבוססת, אך גם כתכונה אנושית המסייעת למערב, או לאדם, לצבור כוח והצלחה. אבל לא מדובר רק על מאבק בין גזעים, לאומים או השקפות עולם. במהלך סצנת המפגש המיני עם שפנפנות פלייבוי (סצנת מופת הקיימת רק בגרסת הבמאי) עולה הקבלה בין ניצול מיני ותרבותי של נשים לבין המלחמה. רוקסן, האישה המשכילה היחידה בסרט (גם היא, רק בגרסת הבמאי) טוענת כי יש בלוחם שניים "אחד שאוהב ואחד שהורג" וכמהה לאחד שאוהב, אך גם היא יודעת כי האחד שהורג הוא שיגבר וכי הוא נוכח גם באחד שאוהב. אבל היא לפחות מעניקה לסרט רגע בודד של חמלה, רגע שלא פוגם במסר הכללי: האדם יכול להיות מוסרי, אבל לא במידה והוא רוצה לשרוד. ולמרות שמדובר בסרט שהוא חגיגה לעיניים, השורה התחתונה הזו גורמת למילה "זוועה" להישמע חלשה. אולי עדיף היה כי הסרט אכן היה מסתיים במילים "זהו הסוף" הפותחות אותו. אך הכותרת "אפוקליפסה עכשיו" לא מתארת את המתרחש בסרט, אלא מבטאת רחש לב המובע בידי גרפיטי. אך האפוקליפסה לא באה, לא בסרט ולא במציאות. הטבע ממשיך להתקיים, המוסר ממשיך לספוג חבטות. זהו סרט שהצפייה בו היא חוויה, אך המחשבה עליו היא מטרידה, מבעיתה ועלולה לגרום לטירוף.
כמו יצירת אמנות גדולה "אפוקליפסה עכשיו" חושף סוג של אמת, אמת פילוסופית כואבת במיוחד (אך יכולות להיות גם אמיתות סותרות, תודה לאל). התקווה היחידה שהיצירה נותנת היא שהאדם יכול לייצר גם אמנות גדולה ולא רק אכזריות. במבט על כל הרשימה שלנו, ניתן לראות את כוחה של האמנות לייצג אמת, בין אם מדובר בקומדיות או טרגדיות, בסרטים קלילים או רציניים. סרטים אהובים הם תמיד נס המזכיר לנו כי יש רגעים של יופי שעבורם שווה לחיות, אפילו אם חושבים שהעולם הוא הגרוע ביותר שניתן לדמיין. אחרי כל סיפור מטריד ששומעים, ניתן לחזור לסוף הוליוודי עתיר סוכר ולדעת עמוק בלב שעבור רגעים כאלו באמנות שווה לחיות.

(עופר ליברגל)

הנספחים:

נספח א: הלל לאינדיבידואליזם – עוד עשרה סרטים אהובים של כל אחד מחברי סריטה:

אור סיגולי:
הבוגר – The Graduate
החבר'ה הטובים – Goodfellas
חופי הכרך – On the Waterfront
ימים ברקיע – Days in Heaven
מת על המתים – Shaun of the Dead
סיוט ברחוב אלם – A Nightmare on Elm Street
עידן התמימות – The Age of Innocence
צייד הצבאים – The Deer Hunter
קברט – Cabaret
שבעה חטאים – Se7en

אורון שמיר:
12 המושבעים – Twelve Angry Men
12 קופים – Twelve Monkeys
אליבי – Dial M for Murder
דם כחול – Kind Hearts and Coronets
המבט – Don't Look Now
העולם שבפנים – Ghost World
פארק גוספורד – Gosford Park
סיפור טוקיו – Tokyo Story
סולאריס – Solyaris
שומר היערות – Dersu Uzala

עופר ליברגל:
אומברטו דה. – Umberto D
איקירו – Ikiru
ברלין אלכסנדרפלאץ – Berlin Alexanderplatz
הדירה – The Apartment
החנות מעבר לפינה – The Shop around the Corner
המחפשים – The Searchers
המשפט – The Trial
חוקי המשחק – La Regle du Jeu
ל'אוונטורה -L'Aventura

נספח ב: הידעת? – הטריוויה של פרויקט ה50

עשורים:
מתוך שמונת העשורים שנכללו בפרויקט, אין ספק ששנות ה70 הן הפופולאריות מכולם. אולי זה בגלל שאף אחד מחברי סריטה לא נכח בהן. בזמן שלסבנטיז ישנם 10 סרטים בפרויקט – בדיוק כמו לסיקסטיז – ארבעה סרטים מתוכו נמצאים בעשירייה הפותחת. לעשור שהקדים אותו יש רק אחד. לאחר מכן, שנות התשעים והשמונים עם 9 סרטים בפרויקט.

לאומיות:
הדבר לא היה בלתי צפוי. 31 סרטים מתוך ה50 הם אמריקניים. בהפרש גדול מזה, במקום השני, ניצבת איטליה עם 6. לאחר מכן צרפת עם 4. גרמניה, בריטניה ושבדיה עם שניים. יוון, יפן ודנמרק עם סרט אחד.

זמנים:
אם תרצו לעשות מרתון של פרויקט החמישים תצטרכו לפנות לעצמכם 6,449 דקות של זמן מסך (על פי הנתונים בIMDB. לא תמיד הכי מדוייק). זה אומר ארבעה וחצי ימים בלי אור שמש. ספרו לנו איך היה.
גם אם בוחרים בגרסה הקולנועית "המקוצרת" על פני הגרסה המלאה, "פאני ואלכסנדר" (מקום 27) הוא הסרט הארוך ביותר ברשימה. "הברדלס" יחד אתו באותה משבצת. שניהם מתפרשים על פני 188 דקות. הסרט הקצר ביותר ברשימה הוא, באופן אירוני גם אחד הותיקים, "האמברסונים המופלאים" (מקום 31). אחריו "מונטי פייתון והגביע הקדוש" (מקום 38) עם 91 דקות. בעשירייה הפותחת הסרט היחידי שהינו פחות משעה וארבעים הוא "הרומן שלי עם אנני".

כלכלה:
טעמם של אנשי סריטה אינו טעמו של רוכש הכרטיסים הממוצע. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שאם מביטים ברשימת הסרטים המרוויחים ביותר בכל הזמנים בכל העולם, צריך לרדת עד מקום 286 כדי לפגוש לראשונה סרט שהופיע בפרוייקט. רוצים לנחש איזה? "שתיקת הכבשים" לא פחות ולא יותר. שיא הקראוד-פליזר. הבא אחריו יהיה "הסנדק" הראשון במקום 333 ולמטה עוד יותר "ספרות זולה". ידעתי שהיינו צריכים להכניס את "הארי פוטר 7.1"

האוטרים:
39 במאים מוזכרים בפרויקט ה50. המלך הוא כמובן פרנסיס פורד קופולה שהכניס שלושה סרטים לשלושת המקומות הראשונים. שבעה במאים מוזכרים עם שני סרטים (היצ'קוק, סקורסזה, קובריק, אלטמן, ליאונה, ברגמן והאחים כהן). 19 מתוך ה39 לא יעשו עוד סרטים, לצערנו. המבוגר מבין אלו שכן חיים היום הוא אלן רנה, שבגיל 90 עורך את סרטו הבא עם השם האירוני "עוד לא ראיתם כלום".
בטוח שמישהו/י שם/ה לב שאין אפילו אישה אחת ברשימה המכובדת הזאת. היחידה שכמעט נכנסה היא לין רמזי אבל גם זה נפל בשלב מוקדם יחסית. מכיוון שלא ניסינו לאזן באופן מלאכותי, נאלצנו להסתפק ברשימה גברית למדי. מקווה שקתרין ביגאלו לא תבוא לי בחלום. שוב.

הסרט הישן ביותר בפרוייקט: "האשליה הגדולה" (מקום 9) מ1937.

הסרט החדש ביותר בפרוייקט: "סינקדוכה, ניו יורק" (מקום 41) מ2008.

הרשימה המלאה:
1. אפוקליפסה עכשיו
2. הסנדק 2
3. הסנדק
4. בלתי נסלח
5. השור הזועם
6. האזרח קיין
7. הרומן שלי עם אנני
8. פסיכו
9. האשלייה הגדולה
10. נוף בערפל
11. ז'יל וג'ים
12. פחד אוכל את הנשמה
13. ראן
14. גנבי האופניים
15. האדם השלישי
16. 2001: אודיסיאה בחלל
17. נאשוויל
18. ורטיגו
19. שדרות סאנסט
20. שמונה וחצי
21.היו זמנים במערב
22. מ-א-ש
23. נהג מונית
24. חומות של תקווה
25. בלייד ראנר
26. ספרות זולה
27. פאני ולכסנדר
28. צ'יינטאון
29. בארטון פינק
30. דוגוויל
31. האמברסונים המופלאים
32. שתיקת הכבשים
33. רשת שידור
34. מועדון קרב
35. איידהו שלו
36: הטוב, הרע והמכוער
37. הברדלס
38. מונטי פייטון והגביע הקדוש
39. לה דולצ'ה ויטה
40. ביג ליבובסקי
41. סינקדוכה, ניו יורק
42. ממנטו
43. אשתקד במריאנבד
44. מטאל ג'אקט
45. המספריים של אדוארד
46. החותם השביעי
47. שמש נצחית בראש צלול
48. הנסיכה הקסומה
49. פלייטיים
50. מלאכים בשמי ברלין

עד כאן "פרוייקט ה50". מקווים שנהנתם כמונו.