מהדורת שבת: 26 בנובמבר 2011

בשבת שעברה ערכנו ניסיון ראשון לפוסט שבועי חדש, אשר יאגד את כל המחשבות, ההגיגים והלינקים שלא מצאנו להם מקום בבלוג השבוע. הנה הניסיון השני. קיפצו פנימה אם בא לכם לספר לנו משהו או לקרוא על: "עליית האביר האפל", "רמפרט", "החפרפרת", קולנוע הודי, "מאניבול", מילות החיפוש הכי משונות שהובילו לאתר, הפרוייקט החדש של יוצרי "לפני הזריחה/השקיעה" ועל פרוייקט-העל החדש של הבלוג, אשר יושק כאן ביום א'.

אורון

אני יודע שזה התחיל כבר מזמן, אבל השבוע היה לי קצת קשה להתחמק מזה משום שכריסטופר נולאן החליט לזרוק איזו עצם בנוגע ל"עליית האביר האפל" ("The Dark Knight Rises"), החלק השלישי בטרילוגיית בטמן שלו (להבדיל מבאטמן, איש התחת, של טים ברטון או ג'ואל שומאכר). לינק לא תקבלו ממני. אני ממש לא הולך לשתף פעולה עם הדבר הזה. הסרט הקודם מרט לי את העצבים במשך שנה עד שהוא הגיע – לא עוד. בעצם, גם להגיד שאני לא מתכוון לתת לזה יד או מקום וירטואלי בבלוג זה קצת לשתף פעולה עם מכונת יחסי הציבור. לעזאזל. אז אתם לכו לכם להתענג על תמונות חדשות של טום הארדי בתור ביין, או לקרוא מה איך לאלון אבוטבול אסור להגיד שום דבר על התפקיד שלו בסרט, בטח לא שהוא מגלם מדען מטורף. בינתיים, אני הולך לבנות מכונת זמן ולכוון אותה ל-2 באוגוסט 2012. אחלו לי בהצלחה.

ב-2009 הפתיע אורן מוברמן עם סרטו "השליח", בכיכובם של וודי הרלסון ובן פוסטר. כעת, הצוות המנצח והזכור לטובה חוזר עם המון שמות נוספים ולא פחות גדולים ועם טריילר לסרט חדש בשם "רמפרט" ("Rampart"). תודו שזה נשמע טוב, תראו שזה נראה מעולה ונסו אפילו לקלוט את הריח הנודף מן הקדימון – צחנה של שוטר מושחת:

אירוע היסטורי קרה השבוע. לא משהו קריטי או אקוטי מדי ברמה העולמית, אבל לראשונה בחמש שנותיי כמבקר יחצנית פנתה אליי וביקשה את רשותי לצטט חלק מביקורת שלי על פוסטר של סרט. עד אותו יום זה פשוט קרה, ללא רשותי או ידיעתי, כך שלא ייחסתי לכך חשיבות. אבל היום אני מבסוט עד מאוד, במיוחד משום שזהות הסרט המדובר הוא "החפרפרת", שלעונג הוא לי לסייע, ולא במעט, להבליט ולהדגיש את איכותו הקולנועית. אז תודה ליונייטד קינג על היחס ההוגן כלפיי מבקר קולנוע נלהב מדי.

שכחתי לדווח על זה ב"עלו השבוע" אז אנצל את הפוסט הנ"ל כדי לספר שממש השבת נפתח בסינמטק הרצליה "פסטיבל הקולנוע ההודי". גם סרטים חדשים וגם לא מעט קלאסיקות (ראג' קאפור ייתן בראש, כמובן). אישית, החלום שלי היה ונותר לצפות על מסך ענק ויחד עם קהל צוחק (ורצוי גם מסטול לגמרי) בסרט ההודי הנפלא ביותר שראיתי – "סטייל", סיפורם של שאנטו ובאנטו ומעלליהם האסקימו-לימוניים.

אור

בעוד שלושה ימים תתחיל עונת האוסקר (באופן סימבולי זה גם תאריך היום הולדת שלי. הלל לקוסמוס). צפו לכך שגם עופר וגם אני (ובוודאי אורון) נחפור בעונה הזאת עד שלא תשאר אבן על אבן. אנחנו נדווח כאן על כל פרס שיוכרז במהלך השבועות הקרובים ונדבר עליהם לא מעט. תשארו בסביבה.

בהקשר הזה (בערך) צפיתי ב"מאניבול". יום אחרי "ג'ק וג'יל". הכי קיצוני…
מאוד אהבתי את הסרט. הוא קצת ארוך מדי ומעט מאכזב "קולנועית" אבל הוא אחת מדרמות הספורט הטובות שנעשו. בנט מילר, אחרי "קפוטה", מוכיח שיש לו יכולת לתפוס איזו אווירה אמריקנית מעובדת אך ריאליסטית שממש בולטת למי שחווה את העולם של המיד-ווסט. הבמאי השני שאני יכול לחשוב עליו בהקשר הזה הוא קאמרון קרואו.
במהלך הסרט ניסיתי לחשוב אם התאוריה הבאה שלי נכונה: בזמן שסרטי בייסבול ("שדה חלומות", "הטירון" וכו') תמיד טובעים באהבת אדם ואופטימיות, ואפילו איזו התרפקות על האמריקנה, סרטי הפוטבול ("יום ראשון הגדול", "לזכור את הטיטאנים", "וארסיטי בלוז") מראים צד קשה, אלים ומאוכזב של אמריקה. במיוחד "אורות ליל שישי" שהוא סרט הפוטבול האהוב עלי אי פעם. אני אחקור את העניין…
מה שבעיקר חשבתי על "מאניבול" זה הוא בעיקר מכתב אהבה לרוברט רדפורד. בלי איזשהו איזכור ספציפי לאגדה הקולנועית, לא היה רגע אחד שלא צעק רוברט רדפורד בסרט. אני מנייאק אם זה במקרה.

כחלק מהממשק של הבלוג, אנחנו יכולים לראות אילו אתרים או מילות חיפוש מביאים ל"סריטה" את המוני הקוראים שלנו. אם בוחנים את הממצאים מגלים כמה דברים מאוד מעניינים.
למשל, העובדה שאל הבלוג הגיעו לא מעט אנשים דרך האתר של תיכון אלון ומכללת לוינסקי. הדבר מצביע על כך שפוסטים שלנו מומלצים לקריאה על ידי מורים ומרצים לקהל תלמידיהם. הדבר מחמיא לנו ומשמח אותנו עד אין קץ ואנחנו כמובן מאושרים ומעודדים. אני בכל זאת רוצה לפנות בהקשר הזה לנציגי מוסדות הלימוד השונים ולהגיד להם שמאוד נשמח לדעת על פוסטים שמשמשים לצורכי לימוד. גם כדי שנוכל ללטף לעצמינו את האגו בלילות הקרים וגם שאולי נדע אילו נושאים מעניינים ומועילים לאנשים ואולי לכתוב עוד בסגנון.

כשזה מגיע למילות החיפוש שמביאות לבלוג ממנועי החיפוש השונים, העניינים משוגעים הרבה יותר. אתם לא מאמינים מה אנשים מחפשים. דוגמאות מפוארות מהשבוע החולף הן "ג'ואל לפני ניתוח", "נאום תודה לאורחים", "סצינות לפני סאונד", "סרטים מדכאים" ו"סרטים שבעקרון הם 18". כך מילה במילה. בנוסף היה את הבחור (או הבחורה) שכנראה לא מסתדר כל כך עם האות י' וחיפש "אני רוצי בחורה סקס לליל בחנים". ולעומתו יש מי שהקליד "כל בוקר אני מקיא נוזל צהוב". אני מקווה שהוא התגבר על הבעיה בשלב הזה.
משום מה, הישראלים לא מסתדרים טוב עם ג'. ממש כשחשבנו שהשיא היה עם "גננה בסוואנה", הגיע סרטו החדש של אדם סנדלר לטלטל את ציבורי המגגלים הישראלי. "ג'ק וג'יל" כבר בשלב הזה מחופש באינטרנט כ"גיק וג'ילי", "ג'יל וג'ין", "ג'ף וג'יל", "ג׳אק וג׳לי״ או "ג'ק וג'ל".

המקום האחרון שצריך את עזרתינו או הפנייתנו הוא "סינמסקופ" של יאיר רוה. ועדיין, רוה פרסם את חזונו של יו"ר האקדמיה החדש איתן אבן והוסיף עליו כמה דברים. מכיוון שפרסי אופיר הוא משהו שאנחנו מתעסקים בו לא מעט כשמגיע השעה, אני מפנה אתכם אל הפוסט החשוב והמחכים הזה שבוודאי עוד נדון בו כשעונת האופיר תתחיל להתגלגל.

עופר

לאחר שראינו כאן את התמונות, בששי הזדמן לי לראות סרט באולם שלוש של סינמטק תל אביב המתחדש. על סמך סרט אחד, האולם החדש עונה על כל הציפיות  מבחינת נוחות ותנאי הקרנה. מחכה כבר לראות בו סרטים של אנדרי טרקובסקי, ברטרוספקטיבה שתתחיל בסוף חודש דצמבר.

שתי ידיעות מעניינות התפרסמו השבוע בנוגע לשחקנית/תסריטאית/במאית ג'ולי דלפי. אחת מהם טענה כי היא תביים סרט ביוגרפי על חייו של ג'ו סטרומר מלהקת הקלאש – נשמע מסקרן מאוד, אבל זה כנראה לא נכון.
גם הידיעה השנייה איננה סופית, אך היא נראית סבירה יותר, מעודדת יותר ומגיעה ממקור ראשון – איתן הוק חשף בראיון כי הוא, דלפי והבמאי ריצ'ארד ליינקלייטר מתכוונים לצלם בקיץ חלק שלישי לסדרת הסרטים (הנפלאה) שכללה עד כה את לפני הזריחה ולפני השקיעה. שני הסרטים הקודמים צולמו בהפרש של תשע שנים זה מזה והקיץ ימלאו תשע שנים לצילומי הסרט השני. הסרט השני, בו השחקנים (שכבר אז התנסו גם בבימוי) היו מוערבים עם ליינקלייטר בתסריט היה דחוס יותר ובעיקר הרגיש אמין יותר. היה מעניין לבדוק מאיפה הם ימישכו.
אבל זו גם תהיה משימה קשה. הפסקה הבא תעסוק בספקולציות לסרט הבא והיא מכילה ספוילר לשני הסרטים הקודמים. אז לכו לראות אותם לפני שאתם קוראים.
הסוף הפתוח של הסרט השני כל כך מושלם שהיה קצת חבל להרוס אותו בהמשך. גם הסוף של הסרט הראשון היה פתוח – אבל הוא הכיל אופציה פשוטה יותר -או שהם יפגשו או שהם לא. ובניגוד לסרט הראשון, בסיום הסרט השני ניתוק טוטאלי של היחסים ביניהם נראה בלתי אפשרי – הם כבר יודעים את השמות המלאים ודרכי התקשורת. והם כבר מבוגרים מדי למשחקים רומנטיים כמו בסיום של הסרט הראשון. אם הסרט הראשון היה אגדה רומנטית מעט תמימה, הסרט השני עדיין הראה אהבה, אבל הוא היה הרבה פחות רומנטי בתפיסת העולם שלו. לכן לדעתי יש שתי אפשריות להציג את המפגש המחודש שלהם, שיתחרש בסרט השלישי: הוא שהם רבו זמן קצר לאחר לסיום הסרט השני, או שהם ניהלו הרבה זמן מערכת יחסים מרחוק ועכשיו אחד מהם (יותר סביר אחת מהם) מתעקש על להפוך את הקשר זה למשהו משמעותי יותר, כשהם כבר חצו את גיל הארבעים. שתי האופציות לא נראות לי מבטיחות יותר מדי, אבל מצד שני אני מאוד אוהב על הדמויות וסומך על האינטליגנציה של המעורבים בעשייה, שמכירים אותן טוב יותר ממני.

והודעה מיוחדת לסיום:

החל ממחר ובמהלך כל השבוע הבא, ישתלט על הבלוג מיזם מיוחד שעליו אנחנו עמלים לא-כל-כך בחשאי מאז סוף הקיץ האחרון – "50 הסרטים של סריטה". לא משנה אם זה לכבוד הפוסט ה-400, 100,000 צפיות בכל הזמנים, או עוד חיפוש של "ג'ננה בסוואנה" שהביא אלינו גולשים. בואו נגיד שלא חסרים ציוני דרך רק בפוסט הספציפי הזה. אבל האמת היא שהעיתוי הוא שקובע והשבוע האחרון של נובמבר נראה מתאים להשתלטות בידי סדרה של פוסטים. רגע לפני שנתחיל להיכנס לקדחת האוסקר, סיכומי השנה הלועזית, ענייני חג החנוכה/המולד ומס הכנסה או כל יתר הדברים האלה שתמיד קורים בדצמבר. שובו אלינו מחר לפרטים המלאים…