דיווח מאוחר מפסטיבל אייקון TLV

לצערי, נכחתי בפסטיבל אייקון שהתקיים בסינמטק רק בימים האחרונים, בהקרנות בהן קהל המנויים נכנס חינם ואווירת הפסטיבל קצת דעכה (נדמה לי). בכל זאת, הספקתי לראות כמה סרטים (פירוט בהמשך) וגם לצפות בטקס הסיום של הפסטיבל.

נדמה לי שזה המקום לספר על הזוכים בפסטיבל, פיסת מידע שאני לא מצאתי באינטרנט משום מה. ומכיוון שלא רשמתי במהלך הטקס, אני מקווה שאני לא שוכח יותר מדי זוכים.

בתחרות לסרט הישראלי הקצר זכה סרטו של שיר קומאי וידאו קסם המבוסס על הסיפור Impossible Dreams מאת טים פראט, סיפור שזכור לי כתענוג סינפלי גדול: מעשה בחובב קולנוע שמגלה ספריית קולנוע ביקום מקביל, בו אורסון וולס מוציא את גרסת הבמאי של האמברסונים המופלאים (אבל האזרח קיין נגנז) ועוד הפתעות. סרטו של קומאי שומר על האווירה של המקור וממקם את הסיפור בצורה אמינה למדי בתל אביב. מינון הסיניפליה ירד אומנם, כי קשה יותר לעשות רשימת משאלות עתירת ניימדרופינג בסרט, אבל הסרט עדיין מהנה למדי ומשאיר טעם מתוק מאוד. גם אורון התלהב.

במענק פיתוח תסריט זכה עדן גוריון. ברכות לזוזכים הישראלים (גם לאלו ששכחתי).

בתחרות הבינלאומית זכה מפלצות עליו כבר כתב אורון.

בציון לשבח בתחרות הבינלאומית זכה הסרט הגרמני Transfer של הבמאי דמיר לוקאסביץ', שהיה גם אורח הפסטיבל. את הבמאי פספסתי, אבל את הסרט הצלחתי לתפוס. זה מסוג הסרטים שמוכיחים כי אפשר להפיק הרבה מאוד מרעיון טוב. לא שהסרט לא משוחק ומצולם יפה (בסטים ולוקיישנים מרשימים מאוד) אבל העיקר בו הוא הרעיון המוצלח, שבזכותו הסרט סוחף, גם אם בעיניי הוא לא אחיד ברמתו ולא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו – הסרט מתרחש בעולם בו עשירים אירופאים מזקנים יכולים לקנות לעצמם גוף צעיר. המודע ותת-המודע שלהם מושתלים בגופם של צעירים אפריקאים ש"התנדבו" לפרוייקט תמורת כסף לבני המשפחה. התורמים אפילו זוכים ל-4 שעות של פעילות, שעה שהעשירים שרכשו את גופם ישנים.

המשל החברתי-פוליטי של הסרט די ברור והוא נמצא בליבו של הסרט, אך אני דווקא מצאתי שהעיסוק בו מעט פחות טוב מן העיסוק בסוגיות של זהות, עירובי תת-מודע, אהבה המנסה לנצח את הכל והצורך, שקיים או לא קיים, לנצח את המוות. למשל – במה אנחנו מתאהבים? באישיותו של האדם האחר, או גם בגופו הפיזי וקולו? והאם באמת ניתן להפריד בין הגוף והנפש? הסרט יודע לשלב בין האמירות שלו לבנייה דרמטית יפה של סיטואציות אנושיות, שילוב המעניק לו את כוחו ברגעים החזקים והופך אותו ליצירה שאני ממליץ עליה בחום, אף כי ברגעים בהם הסרט ניסה להתרומם, אני הרגשתי דווקא נפילה.

הסרט שהכי אהבתי מבין סרטי הפסטיבל הינו ארץ אחרת (Another Earth), לא לבלבל עם הסרט הישראלי המשובח אף הוא פלנטה אחרת. אף כי בעיניי זהו יותר סרט דרמה מסרט מדע בדיוני. נכון, סרטי מדע בדיוני טובים הם כמעט תמיד שילוב בין אלמנט מד"ב בתוך ז'אנר אחר (מערבון, פעולה, פילם-נואר,קומדיה או דרמה) אך אני מרגיש כי המימד המדעי-פנטסטי הוא בעיקרו מטאפורה מוצלחת המעצימה את הדרמה, גם כאשר בדקות הסיום המטאפורה משתכללת ונפתח פתח לדיונים פילוסופים. הנחת המוצא של הסרט היא שמתגלה יום אחד כוכב לכת אחר, הנע די בקירבה לכדור הארץ. ככל שחוקרים אותו, מסתבר כי מדובר בעולם מקביל לעולם שלנו – אפילו חיים בו אותם אנשים. בכל אופן, מתארגנת משלחת לכוכב המקביל, אליה יתקבלו גם זוכי תחרות שיסבירו למה דווקא להם מגיע.

מי שנרשמת לתחרות היא צעירה בשם רודה, אשר ביום גילוי הכוכב המקביל גרמה לתאונת דרכים קטלנית בה נהרגו אישה הרה וילד, בעוד הבעל (המוזיקאי – נדמה כי שוחרי הקולנוע האירופאי אומרים להיזכר בכחול של קישלובסקי) נכנס לתרדמת. לאחר שחרורה מן הכלא, נורה מתחילה לבצע עבודות שירות כמנקה ומתחזה בפני המוזיקאי שהתעורר מן התרדמת לעובדת חברת ניקיון, על מנת לנסות לכפר במעט על הפשע שחוללה. הסרט כולו הוא דיון באפשרות של כפרה על מעשה בלתי נסלח והתגברות על טראומה. המחשבה כי אולי ביקום מקביל לא נעשתה אותה טעות רק מעצימה את העיסוק של הסרט בבחינת הפסיכולוגיה של הדמויות.

בתפקיד הראשי מככבת בריט מרלינג, שגם השתפפה בכתיבת התסריט ובהפקה והיא מרשימה מכל בחינה שהיא. מלבד ציון לשבח שהסרט קטף בפסטיבל סאנדנס, מרלינג לוהקה לסרט הבא של רוברט רדפורד, המלך של הפסטיבל ההוא. הבמאי מייק קייהיל יצר בארץ אחרת סרט שנראה נהדר וכולל כמה מן הדימויים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע – כי זה פשוט יפה לראות את נופו של כדור הארץ, מכדור הארץ.

הפסטיבל נסגר עם סופר (Super) של ג'יימס גאן, שגם עליו אורון כתב. זוהי מעין גרסה למבוגרים בלבד של קיק אס (ולא שקיק אס הוא סרט שמתאים לילדים). גם כאן, אדם מחליט להיות גיבור-על למרות העדר כוחות-על. רק שהפעם המסע שלו מוביל לסצנות גרפיות מאוד של אלימות שמעמידה אותו כמטורף וכלא-צודק מוסרית כמעט מן הרגע הראשון. הסרט חוגג אהבה לקומיקס ואלימות בצורה מצחיקה, שאני מקווה מאוד שהכל מבינים כי היא גם אירונית.

את הגיבור מגלם ריאן ווילסון והוא עושה בערך את אותה דמות שהוא מגלם בסדרה המשרד (דווייט מחליטל להפוך לגיבור העל? אני בהחלט רואה את זה קורה) רק עם שריטה נוצרית קשה. לאחר שאשתו (ליב טיילור) נחטפת בידי גנגנסטר (קווין ביקון, שהופך למומחה לדמויות הנבל) וחוזרת לצרוך סמים קשים אחרי שנים של גמילה, הוא מקבל מסר מישו וגיבור על-נוצרי מגוחך (נייתן פיליון, כאן בשביל שגם גיקים המאמינים בג'וס וידון יבואו) ואז תופר לעצמו חליפה ויוצא להילחם בפדופלים, סוחרי סמים או אנשים שנדחפים בתור. כן, יש לו בעיה להבדיל בין קלה לחמורה. מי שעוזרת לו היא מוכרת נמרצת מאוד בחנות קומיקס (אלן פייג') שחושפת את זהותו ומבקשת להפוך לסייד-קיק שלו. התאווה שלה לאלימות באה ממקום אחר והיא גוררת את הסרט למקומות מעוותים אף יותר.

הסרט בעייתי מבחינה מוסרית, אבל מכיוון שהוא ממש לא לוקח את עצמו ברצינות, התוצאה בעיקר משעשעת רוב הזמן ומגעילה חלק מן הזמן. למרות שההומור השחור של הסרט עובד, חסרות בו הברקות של ממש, מה שלא אמור למנוע ממנו להפוך להיות מה שהוא מנסה להיות: סרט פולחן.