• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"מסיבת הלוויה שלי", סקירה

12 באוגוסט 2011 מאת אור סיגולי

במסורת "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא" שמפיצינו כה דבקים בה לאחרונה, גם הסרט GET LOW שכבר זכה להיות מוקרן במעל ארבעה פסטיבלים בשנת 2009 ובהקרנה מסחרית בעולם בשנת 2010, מגיע בחציה השני של שנת 2011 למסכי הקולנוע של ישראל.
מילא זה (שוב, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא) מה שאותי עיצבן קצת זוהי אותה פינת יח"צ חסרת בושה שאיכשהו מצאה את דרכה למהדורת שישי של גיא זהר בה הוכרז הסרט כ"מותחן אפל" (?) וש"פעמוני האוסקר (לדובאל) כבר מצלצלים".
אז לפני שנדבר קצת על הסרט, תבינו שהוא רחוק מלהיות מותחן אפל ושפעמוני האוסקר צלצלו גם צלצלו בשנה שעברה לדובאל. הוא אמנם זכה במועמדות לפרסי איגוד השחקנים אבל לצערו פעמוני האוסקר של חאוויר בארדם היו חזקים הרבה יותר.
GET LOW – "מסיבת הלוויה שלי" בשפתינו – לא הוזכר אפילו פעם אחת באוסקר הטראומטי של שנה שעברה. ולא שלא הגיע לו.

מימין: ביל מאריי, לוקאס בלאק ורוברט דובאל, מתוך "מסיבת הלוויה שלי"

בחדשות הטובות "מסיבת ההלווייה שלי" הוא מהמצטיינים ביבול הקולנוע האמריקני של השנה שעברה (או לפני שנתיים. תלוי באיזה פסטיבל ביקרתם). זוהי דרמת אינדי תקופתית עם תסריט מעולה והיא גם הראשונה שנתנה לרוברט דובאל – בקלות אחד השחקנים האמריקניים הגדולים ביותר אי פעם – את התפקיד הראשי הראשון שלו מאז 1997. אז זה היה בסרט THE APOSTLE שאותו גם ביים.

את הסרט הנוכחי ביים אהרון סניידר, צלם במהותו, שזהו לו סרט ראשון כבמאי, אותו גם ערך. והוא מתמקד במתבודד זקן עם עבר מפוקפק שרוצה לנסות לגאול את חייו רגע לפני שהם נגמרים.
דובאל, בתפקיד המתבודד המסתורי, מביא למסך אצילות וקסם שרק שחקנים בליגה שלו יכולים לתת. היכולת שלו לזגזג בין פגיעות, הפתעה וזעם היא מפוארת. אבל בסרט יש גם עוד הרבה מעבר לזה (על אף שבינינו, זה בהחלט די והותר במקרה הזה).
דבר ראשון התסריט. שלושה חתומים על סיפור המעשה המקורי והם יוצקים גלונים של אנושיות והומור לתוך הסיפור הקטן והמדוייק הזה.
דבר שני הוא העיצוב האומנותי המצטיין של הסרט, על בקתותיו הכפריות והעיירה האמריקנית בתקופת טרום מדשאות ועקרות בית נואשות.
והשלישי הוא צוות השחקנים שתומך בדובאל. בראשם ביל מוראיי שממשיך את הקו המשובח שלו מאז "אבודים בטוקיו". גם סיסי ספייסק ולוקאס בלאק הכבר פחות צעיר.

אז מעבר לעניין הרלוונטיות שלו, "מסיבת הלוויה שלי" (השם אולי הכי סינופסיסי מאז "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"), הוא סרט מצויין ושווה צפייה. אם כמובן לא לקחתם אותו מספריית האוזן השלישית בשנה האחרונה בה הוא חייך אליכם מהמדף.

תגובות

  1. יעקב סבאג הגיב:

    "מסיבת ההלוויה שלי" – כל כך הרבה נוהגים לדבר על המשחק, הבימוי על העמדה, ליהוק, מותחן או לא מותחן אבל לא מדברים על הסיפור עצמו!
    יכול להיות שכל מה מה שהוזכר למעלה היה מצויין וזה היה מצויין, אז איזה ערך אמנתי-תקשורתי יש לסיפור? כלומר איזה ערך בעל הנאה הסטטית אנו לוקחים מהסרט? ראינו כבר סרט כזה ישראלי שלשחקן הראשי שגם ביים את הסרט היו את כל היתרונות והיכולות הקולנועיות כולל צילום מדהים, הכוונה ניחשתם נכון, ל"וביום השלישי"… שם הייתה העלילה/הסיפור לא משהו.
    "מסיבת ההלוויה שלי", סיפור שמעורר מחשבות ומצית את הדמיון, אחרי שיוצאים מבית הקולנוע ומדברים על "מה שעשה הסרט" ואם הוא מועמד לפרסי אוסקר ואחרים, או שלא אני לדוגמא חשבתי שהמסר מהסיפור הזה שכל אדם (באיזה שהוא שלב בחיים) צריך להכין את מסיבת ההלווייה שלו! אני פוגש לא מעט אנשים שהמעשים הטובים שהם עושים נראים כמו הזמנה כזו….וזה בכלל נראה כמו התיקון הכללי, ושאיפה לשלמות הצרופה שעליה מדבר הרמב"ם הגם שהוא לא הלך על תרי"ג מצוות…. אבל הבנאדם סגר חשבון עם כולם והפך את כל אויביו לאוהדיו! לאיש המתבודד שנראה אגואיסט מושלם וקרא תיגר אחרי כל נפש שלא הבינה אותו ולרודף ממון חומרני וקמצן הפך בסוף הסרט לאלטרואיסט, לא ראה את כל הכסף שצבר ממטר ואת האגו שלו קבר עמוק יחד עם גאוותו. הוא נשאר צנוע, ענו ישר ונקי. ואיזה כייף ככה לעבור לעולם כמנהגו נוהג, אשקרה ימות משיח!

השאר תגובה