• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"ביותיפול", סקירה

25 בפברואר 2011 מאת אורון שמיר

נדמה שממרחק הזמן, אני מחבב מעט יותר את "ביותיפול" ("Biutiful"). כלומר, חיבבתי אותו גם מיד לאחר הצפייה. אבל הייתה לי תחושה שלא התרגשתי כפי שהיוצרים ציפו שאתרגש, או שהתפעלתי פחות ממה שניסו להרשים אותי. מאידך, אני כבר מרגיש בבית אצל הבמאי אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, אשר שב לשוטט בטריטוריות המוכרות שלו. גם הפעם כמויות הרגש והסבל מאיימות להפוך את הדרמה למלודרמה ויש לו קטע לא לגמרי ברור עם אסיאתים. הנה הסקירה שלי כפי שהתפסמה בעכבר העיר אונליין. אגב, אני ממליץ לחברת תרופות נטורליסטית כלשהי לאמץ את שמו העברי של הסרט ולהפכו לאחד המוצרים שלה. "ביותיפול" נראה ונשמע טוב יותר כתכשיר קוסמטיקה טבעי מאשר כסרט קולנוע.

חבייר בארדם, מתוך "ביותיפול"

הבמאי המקסיקני בעל השם המתנגן אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, יוצא לדרך חדשה. לאחר שהתביע את חותמו על העשור הראשון של המאה ה-21, הוא פותח את השני ללא התסריטאי הקבוע שלו. “אהבה נושכת", “21 גרם" וגם "בבל" נשענו על העלילות המפותלות שכתב בצוותא עם גיירמו אריאגה. השניים נושאים באחריות כבדה לטרנד הסיפורים המשתלבים, אשר פשע גם בקולנוע האמריקאי בשנות האלפיים ודעך מעט לאחרונה. “בבל" היה שיתוף הפעולה האחרון שלהם. אריאגה החליט לביים בעצמו ושיחרר לפני כשנה את "ערבה בוערת" עם שרליז ת'רון. זאת אחרי שתסריט שלו הפך לסרט המשובח "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", בכיכובו ובבימויו של טומי לי ג'ונס. כעת, הגיע תורו של איניאריטו להוכיח שגם הוא יכול לשיר סולו. “ביותיפול” הוא מבחן התוצאה של הבמאי. אגב, שמו של הסרט נכתב במקור עם שגיאת כתיב, כ-”Biutiful”, ומרמז על סצינה מסויימת מתוכו. את התעתיק העברי לא כדאי אפילו לנסות ולהבין.

העלילה מתמקדת בגיבור אחד, לשם שינוי, אותו מגלם חבייר בארדם המצויין. שמו הוא אוקסבל והסרט הוא הטרגדיה ההולכת ומתגברת שלו. או יותר נכון, שעתיים וחצי של טרגדיות מסלימות המשתלבות זו בזו. אוקסבל מתחיל את הסרט עם נישואין מפוררים, שני ילדים (האנה באוצ'איב וגיירמו אסטרייה) שעתידם מוטל בספק ואשה מטורללת (מריסל אלברז) ששוכבת עם אחיו (אדוארד פרננדז). אחרי שתי סצינות פתיחה שיתבררו רק בסיום, אנו מתוודאים לשגרת חייו האיומה והענייה, הכוללת תקשור עם מתים וספסרות בעולם התחתון של ברצלונה. כאשר נדמה שלא יכול להיות יותר גרוע, מבשרים לו הרופאים שהוא חולה בסרטן. מכאן הופך הסרט למסעו לתיקון עולמו השביר וחיפוש אחר משגיח לילדיו הרכים אחרי מותו. כל האירועים הללו אינם ספויילרים משמעותיים, שכן הם מאכלסים רק חלק מן המערכה הראשונה. מה שקורה אחר-כך גרוע בהרבה ולא ייחשף כאן לטובת מי שמעוניין לצפות בסרט. אך התמונה הכללית ברורה. ומאוד עגומה.

לא לחינם זכה בארדם בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון, והרוויח מועמדות לאוסקר על הופעה שכולה בספרדית, לראשונה בתולדות הפרס. חבייר בארדם פשוט מופלא בתפקיד הראשי, בתור הלב של הסרט – הוא גם מחזיק את מרכז הרגש על כתפיו וגם מתפקד כמנוע עלילתי. מצד שני, לא זכורות הרבה הופעות של בארדם שהיו פחות ממופלאות. צוות השחקנים הנוסף מעצב גלריית דמויות משכנעת, על אף כמויות הסבל הבלתי נתפסות המרכיבות את חייהן. לקאסט מסייעים במשימה שורות הדיאלוג האמינות כתמיד של איניאריטו, אשר חולק את הקרדיט על התסריט עם שני אלמונים הפעם, ארמנדו בו וניקולאס ג'יאקובונה. הרגעים בהם המשפחה נסובה לשולחן ובמיוחד המשפטים היוצאים מפיותיהן של הילדים, פשוט מדוייקים ברמה שעשויה להזכיר לצופים את המציאות באופן שמעלה חיוך או מוריד דמעה.

כבמאי, איניאריטו משכיל לעצב את הדרמה שלו בעדינות יחסית. הוא יודע היטב מתי להגביר ומתי להאט את הקצב ועוד יותר חשוב – עד לאן אפשר להגביר ולהנמיך. מאידך, כמו בהרבה סרטים של המקסיקני, האהבה העצומה שלו לסיפור אותו הוא מספר באה על חשבון חיתוכים כואבים ונחוצים בדקות (הרבות) של הסרט. המסקנה היא שאיניאריטו כנראה לא זקוק לתסריטאי תחתיו, שכן הסיפור שלו עובד היטב גם כאשר הוא נסוב סביב גיבור אחד המוקף בדמויות משנה מעניינות לא פחות ממנו. מה שהוא כן צריך, ובדחיפות, זה עורך דעתן. אחד שיידע לסחוט מן הסרט את המקסימום הרגשי במינימום זמן, במקום לסחוט את הצופים עד המקסימום, כל הזמן.

וזה הרגע האהוב עליי בסרט - יש פה הברקת פסקול שבאמת מרגשת, כאשר שומעים את הלבבות של השניים פועמים ברקע עד לחיבוק.

השאר תגובה