• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

האחים כהן: יוצרים עם אומץ אמיתי

29 בנובמבר 2010 מאת אורון שמיר

אפתח בהתנצלות קלה על קצב העדכון הנמוך של הבלוג. ימים עמוסים ומלאי לבטים גורליים עוברים על כוחותינו לאחרונה והבלוג נדחק לעמדת התחביב הלא-רווחי שיש לעדכן מדי פעם. מבטיח השתפרות בימים הקרובים, עם טור אוסקר חדש של אור, הספד ראוי בעקבות מותו בטרם עת של לסלי נילסן זצ"ל, חגיגת "כלבת" בסוף השבוע ואולי הפתעה נוספת. בינתיים, הנה כתבה שהכנתי עבור עכבר העיר אונליין לקראת בואו של "אומץ אמיתי", החדש של האחים כהן. מי שעיין בפוסט שלי אודות הטריילר הראשון של הסרט, יגלה שמדובר בהרחבה של אותו טקסט. אני מקווה שזו הרחבה מעניינת…

איתן וג'ואל כהן מסרבים לנוח. מאז שהשתחרר להם הפקק היצירתי של אמצע שנות האלפיים, האחים עובדים נון סטופ. זה התחיל עם מאסטרפיס שזכה באוסקר בשנת 2007. זה המשיך עם העדות לכך שגם בנמנומי הצהריים, בין שכתוב לשכתוב של תסריט "ארץ קשוחה", השניים עדיין עובדים. התוצאה הייתה "לקרוא ולשרוף", קומדיה חביבה שזכתה לכיסוחים לא מוצדקים ב-2008. שנה אחר-כך הפתיעו האחים עם הקומדיה-הטרגית שזכתה בישראל לשם "יהודי טוב" וכנראה תיזכר כאחד הסרטים היותר יהודיים ויותר אישיים של הכהנים. מבין סרטי 2009 הוא ללא ספק מן המוצלחים, גם לפי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אשר העניקה לאחים מועמדות בגזרת הסרט והתסריט הטובים ביותר.

בסוף דצמבר ייצא בארה"ב סרטם הרביעי של הכהנים בארבע שנים. באופן אירוני למדי, מדובר ברימייק. הסרט האחרון של הכהנים לפני "ארץ קשוחה", היה גרסת 2004 לקומדיה הבריטית הותיקה "לחסל את הליידי". זהו הפקק היצירתי שהוזכר לעיל. אחריו הגיעו שלוש שנות יובש. הוא אף נחשב לסרט החלש ביותר בפילמוגרפיה העשירה שלהם. בין לבין הם אמנם ביימו שני סרטים קצרים, אחד לפרוייקט "פריז, אני אוהב אותך" והשני לכבוד שישים שנים לפסטיבל קאן, אבל מסרטים באורך מלא לקחו השניים הפסקה. הפוגה שאינה נדירה מדי בקריירה המשותפת של השניים, אבל נדמה שבסופה נמצאת כרגע התקופה הפוריה ביותר שלהם מאז ומעולם. להמר שוב על רימייק בשלב זה, נדמה הרסני למדי. אך מי אם לא הם יצפצף על חוקיות בכלל וחוק החזרה הנצחית של ההיסטוריה בפרט. מי אם לא איתן וג'ואל ימצא את הכאוס בכל דבר בעל משמעות.

סרטם הטרי יהיה חידוש למערבון "True Grit", או יותר נכון להגיד עיבוד נוסף לספרו של צ'רלס פורטיס הנושא את אותו שם. אגב, כבר מעכשיו כדאי להתחיל לכנותו בשם "אומץ אמיתי". כך נקרא הסרט המקורי וזה בטח טוב יותר מכל שם שמפיצי הסרטים בישראל עלולים להדביק לו. גרסתו הקולנועית של הבמאי הנרי הת'אוויי משנת 1969, התמקדה באשה צעירה אשר מחפשת נקמה ברוצחו של אביה וחוברת לצורך כך אל שני רובאים במטרה ללכוד אותו בטריטוריה עוינת. קים דרבי בעלת המראה הנערי כיכבה אז בתפקיד הראשי, ולצידה תותחים רציניים בדמות ג'ון וויין (שזכה באוסקר על הופעתו), רוברט דובאל ודניס הופר. בגרסה הכהנית המחודשת ייכנסו לנעליהם ג'ף ברידג'ס, מאט דיימון וג'וש ברולין. היילי סטיינפלד בת-העשרה תגלם את הילדה תאוות הנקם, שנדמית צעירה בהרבה בסרט החדש מאשר במקור.

העובדה שהסרט יוצא בדיוק בחג המולד, קרי בשבוע האחרון בו ניתן להתמודד בתחרות האוסקר של אותה השנה, יחד עם ההצגה של שהשחקנים הראשיים בו בתור "המועמד/הזוכה בפרס האוסקר" – כל אלה רמזים עבים לגביי הכוונות של אולפני פאראמונט להריץ את הסרט לאוסקר הקרוב. האם יש להם סיכוי? תמיד. האם מדובר במוצר אוסקרי מובהק? אף פעם לא.

משום שהאחים כהן לנצח יישארו האחים כהן. מאז סרטם הראשון, "רציחות פשוטות" משנת 1984, הם יכולים לצאת ולהיכנס אל האופנה – אבל את גישתם ודרכם לא ישנו. ממש כשם שיצירה או אפילו אירוע מסויים יכול להיחשב ל"קפקאי" באופיו, כך גם לצמד הקולנוענים הכהנים ישנו חותם אישי שאינו ניתן לערעור. קל לזיהוי אך מסובך מאוד להגדרה, וכזה המאפשר להביט על מכלול יצירותיהם המתגבש לשלם אחד מזהיר.

ייתכן כי העבודה עם אנשי צוות קבועים תורמת ליצירת התחושה. קרטר בורוול, מלחין הבית, תמיד מצליח להעניק לסרטיהם את האווירה הרצויה. אפילו כאשר הוא נעדר לחלוטין, כמו במקרה של "ארץ קשוחה" חסר הפסקול, דיברו כולם על התרומה שלו, כלומר על המשמעות של היעדרותו. מאידך, החלפת בורג אחר וחשוב לא פחות, הוכיחה את עצמה כבלתי משפיעה על התוצאה הסופית. רוג'ר דקינס עבד עם השניים מאז תחילת שנות התשעים, והוחלף פעם אחת בידי עמנואל לוביצקי (“לקרוא ולשרוף”). ובכל זאת היה מספיק להביט בפריים אחד בשביל לדעת שמדובר באותם יוצרים. בגזרת השחקנים והשחקניות, הלא הם הפנים של הסרט, המצב דומה. מצד אחד, האחים מרבים לעבוד אותם פרצופים, דוגמת ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן או פרנסיס מקדורמנט (אשתו של ג'ואל). מאידך, בראד פיט, שלא שיחק אצלם מעולם עד "לקרוא ולשרוף", סיפק הופעה שאין דרך מתאימה יותר להגדירה מאשר "כהנית" למהדרין.

אם כך, מראות, צלילים ותווי פנים שמזכירים לצופה שהוא בבית כהן – כל אלה רק עזרים. ליבת העניין מתחילה ונגמרת בעובדה שמדובר בצמד יוצרים ותיקים ומוכשרים. שלושת השלבים המשפיעים ביותר בתהליך עשיית סרט קולנוע, נעשים בידי השניים הללו, שהם כאחד. התסריט תמיד יהיה פרי עטם. הבימוי משותף, גם אם בעבר הקרדיט הלך תמיד ג'ואל, בעוד איתן היה חתום לבדו על הכתיבה. היום כבר יודעים שאין כך הדבר. ממש כפי שבימינו ידוע וברור כי רודריק ג'יינס, העורך הבלעדי של כל סרטיהם, אינו אלא דמות פיקטיבית נוספת מדמיונם הקודח. הם עורכים סרטיהם בעצמם, תמיד בצוותא. והם מעניקים לכל סרט את המגע האופייני שהוא הוא סוד הקסם הכהני – הישענות על הוליווד הישנה, בעיקר על סרטי פילם-נואר וקומדיות מטורפות, והזרקת הנושאים החביבים עליהם (מקריות כאוטית, הטמטום האנושי, כסף כמניע) אל תוך הקלחת העלילתית המונעת בידי דמות ראשית מעט פסיבית, אנטי-גיבורה למדי. והדבר נכון לגביי קומדיות כמו "ביג ליבובסקי", “הקפיצה הגדולה" או "בייבי אריזונה" כשם שהוא נכון לסרטים שלהם שנחשבים רציניים יותר, דוגמת “האיש שלא היה שם", “צומת מילר" או "בארטון פינק". זהו עירוב הז'אנרים והמוטיבים החוזרים שעושים את העבודה ונדמה שאין דבר שהאחים כהן אוהבים יותר מאשר לפרק לז'אנר את הצורה ואז להרכיבו מחדש לכדי יצירה שהיא קודם כל שלהם באופן מובהק.

משום כך, מאוד מסקרן לגלות כיצד יטפלו השניים בז'אנר האמריקאי מכולם – המערבון. כיף גדול יהיה לראות סוף-סוף מערבון אמיתי של האחים, עם הומור שחור ואווירה אפלה ומוזרה במקצת. כלומר, במקרה ולא מחשיבים את "ארץ קשוחה", שהיה יותר ניאו-מערבוני מאשר ווסטרן של ממש. מערבון קלאסי, מן הימים שהמערב היה באמת פרוע, מלא פרצופים מלוכלכים מאבק שריפה, מרדפי סוסים ואם אפשר איזה אינדיאני או שניים. באשר למנה נאה של אקדחים, מוות ורגעי קולנוע בלתי נשכחים – אפשר לסמוך בקלות על האחים כהן. אבל האם ההתגרות הזו באלילת הרימייק תהיה הסוף של שיאם הנוכחי? נחכה ונראה. אך אין ספק שלפחות דבר אחד כבר יש להם, שכן אחרת לא היו מעזים לעשות זאת – "אומץ אמיתי".

תגובות

  1. מיכאל 23 הגיב:

    והסרט הבא שלהם אמור להיות העיבוד הקולנועי לספר של מייקל שייבון –
    איגוד השוטרים הידיים
    קיבלתי אותו לאחרונה ליומולדת וממש מצפה לקרוא בו…

    1. ספר פשוט מעולה, קראתי אותו לפני איזה שנה בזמן קצר, כמעט ולא ניתון להניח אותו מהיד. עשה לעצמך טובה וקרא אותו לפני הסרט. למרות שלא יכולתי שלא לדמיין אותו חזותית דרך עיניהם של הכהנים, או לפנטז על רשימת השחקנים המועדפת עליי בהתייחס לפילמוגרפיה שלהם. זה ספר מאוד כהני, השם שלהם כתוב עליו בענק.
      מה שכן, אני קצת סקפטי לגביי העיבוד המיוחל. הוא "הסרט הבא של האחים כהן" כבר כמה שנים. בתחילה הוא נדחה לטובת "יהודי טוב", שנקרא אז "הפרוייקט האישי ביותר שלהם". השנה מגיע הדוחה השני, "אומץ אמיתי". אבל יש לי סבלנות וגם הכרה בכך שזכינו לסרטים מעניינים נוספים שלהם, תוך שמירה על תקווה לאחד מעניין נוסף באופק 🙂

      ומזל-טוב על היומולדת! באמת היה נדמה לי שהתחלת בתור מיכאל 22 ומשהו השתנה לאחרונה…

  2. עידן וילנצ'יק הגיב:

    איחולי התרסקות קופתית לכלבת לכבוד חג החנוכה.

  3. מיכאל 23 הגיב:

    אורון, תודה רבה 🙂
    כעת אני לומד לבחינת הפסיכומטרי ויהיה לי זמן פנוי לספר רק בפברואר…
    ראית אולי את 'אישה אלמונית' של ג'וזפה טורנטורה ו'טקסידרמיה' של גיאורג פאלפי?

    1. לא ראיתי את "אשה אלמונית", ואת "טקסידרמיה" אל תראה בשום אופן… אחד המבחילים, לא שרדתי אותו (וזה לא שהוא עשוי רע או משהו)

  4. עמית הגיב:

    אני מציע לחסום את עידן וילנצ'יק, הוא יצור מציק.

  5. מיכאל 23 הגיב:

    אורון –
    אישה אלמונית יצירת מופת וטקסידרמיה סרט מרתק וחרגי, מאוד אהבתי ונהניתי. ברור שהוא אינו מיועד לכל אחד… יש בו כמה קטעים דוחים ומבחילים במיוחד. פרוורטי זו לא מילה. אבל הוא נהדר.

  6. rinveges הגיב:

    טקסי דרמה הוא הכול אבל לא פרוורטי. שלוש מאות פרוורטי. לקרוא ולשרוף זה פרוורטי. פרוורטי, בהקשר של סרט, זה סרט שעוסק בסטיות אנושיות. שלוש מאות עוסק בגברים עם תאוות בשר. טקסידרמה הוא סרט הומני מבריק ויזואלית שבודק לעומק בדידות קיצונית של בני אדם. בדידות זה לא פרוורטי. באופן כללי, זה מה שגיאורג פאלפי עושה. זה די מבאס לקרוא כל הזמן על כמה שהסרט הזה קיצוני ומבחיל. מה כבר יש בו שאין בסרטים אחרים? זה מצחיק שגיהוק, הסרט הקודם שלו, שווק בארץ כסרט חביב לפנסיונריות בקולנוע לב, ואילו טקסידרמה הוצג כסיוט אורבני שרק פריקים לקולנוע רואים. זה אחלה סרט ויותר מזה. עד שיש קולנוען אמיתי, במובן הכהני של המלה, שמסוגל להתבונן אפילו בהיטלר כאדם (לא שהוא עשה את זה כבר, אבל הייתי רוצה לראות אותו עושה ביוגרפיה כזאת), ואנשים מתייחסים אליו כעל איזה פריק קולנועי. צריך להראות אותו בבתי ספר, בחיי. ביסודי.

    1. מבין את הבאסה שלך, יצאתי קצת כמו האנשים האלה שאני שונא…
      כתבתי למיכאל במחשבה שהוא לא צפה בסרטים האלה. ועל "טקסידרמיה" קשה לי להמליץ לאנשים, למרות איכותו הקולנועית הבלתי ניתנת לערעור ולמרות שללא ספק יש בו יותר מאשר גימיקים כמו פוחלצים, הקאות ואיברי מין יורקי אש… משום שעבור נפשי הרכה, "טקסידרמיה" היה מלא מדי בגועל נפש מכל מיני סוגים. גם דברים שלא ראיתי קודם. באופן אישי, יש לי בעיה עם סרטים שעשויים מדהים, אך עוסקים בנושאים קשים לעיכול (סליחה על משחק המילים). לדוגמה, "סאלו", שמצלם סבל כל-כך יפה שזה בלתי נתפס במוח שלי. או "אנטיכרייסט", שדווקא חיבבתי משום מה, אבל הגעיל לי את הצורה. משהו בדיסוננס הזה קשה לי, מרגיז אותי. אז מכיוון ש"טקסידרמיה" כן עשוי טוב, היה קשה לי להוריד את העיניים ממה שמוצג בו. וכן, יש בו רגעים מבחילים. לא רוצה לשים אותם בסולם והשוואה לאחרים, אבל לא חסרים, תהיה כן. "גיהוק", לעומת זאת, הרבה יותר קיצוני בעיניי. גם קולנועית וגם נושאית. אני רוצה לראות את הפנסיונרית שהלכה אליו וצפתה בהנאה בחזירים משתגלים בבוץ…

  7. מיכאל 23 הגיב:

    ביסודי? כבר מגיל גן! סרט חובה! ליב"ה! 🙂

  8. יעל הגיב:

    rinveges!!! כל מילה בסלע!!!! 🙂 מסכימה לגמרי. סרט מקסים בעיני, יש בו הכל: שנינות, הומור, עצב, חרדה, גועל, התרגשות, בדידות, מיניות, ניכור, חיבור…באמת פשוט טוב.
    על מה מדבר סרטו הקודם?

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.