"ריפיפי", סקירה
8 בנובמבר 2010 מאת אורון שמירהמון סרטי שוד מסתובבים לאחרונה על המסכים. סוף השבוע שבו עלו גם "גנב עירוני" וגם "Takers", הזכירו לי את "השוד המתוחכם", סרט הקשישים השודדים, את "גנוב על הירח" שסיפק את חובבי האנימציה והשודים בעת ובעונה אחת ולבסוף את "התחלה", החדשני מכולם. סרט שודים שפועל לחלוטין בתוך חוקי הז'אנר הקלאסיים של Heist Film, אבל שבו מושא התשוקה הוא רעיון, המצוי בכספת מטפורית בתוך תודעתם של הקורבנות. נדמה כי סרטי השוד חזרו לאופנה, כלומר, אם בכלל יצאו ממנה אי פעם. אם זאת, לא יהיה מוגזם להגיד שהאופנה, או האופנתיות, יצאה מהם.
מכיוון שהקולנוע האמריקאי העכשווי בעיקר מעורר אצלי סלידה מקולנוע, החלטתי להביט לאחור. נזכרתי בסרט צרפתי משנת 1955, הקרוי "ריפיפי" ("Du rififi chez les hommes"). מדובר בסרט השודים הטוב ביותר שראיתי מעודי. האסכולה הישנה במיטבה. למה? זה כבר סיפור ארוך.
זה לגמרי עניין של טעם, אבל ככל שאני חושב יותר על סרטי השודים החדשים כך אני מחבב אותם פחות. היום, לשדוד בנק פירושו להצטייד בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, שלב אחד מעל זו שמגנה על הקופה. ככל שמתקדמות השנים, כך גוברת התחרות בין הסרטים על מי יביא אותה בג'אדג'טים המתקדמים ביותר, בביצועים המוצלחים ביותר לרעיונות המופרכים ביותר. אולי זה רק אני, אבל כאשר מתכנני השוד מסבירים אחד לשני את התוכנית בשפת ממבו-ג'מבו שאיש לא מבין (כולל התסריטאי שכתב את הדיאלוג), אני מתקשה לעקוב. או ליהנות, כלומר לזרום עם הסרט. וכאשר רוב השודים מסתכמים בנטרולים מתוכמים של מערכות אזעקה מתוחכמות-מעט-פחות, הלך הכיף. הבמאי, שיודע שהלך הכיף, מצלם ועורך את סצינת השוד בשיא המגניבות. עם מוזיקה מקפיצת דופק, עם שורות דיאלוג שנונות תוך כדי ביצוע השוד. השודדים של היום לא באים לעבודה, הם במאים להצטלם לוידאו קליפ. השוו למשל בין "הג'וב האיטלקי" גרסת שנות השישים, עם מייקל קיין (סרט ענק בעיניי, ומהנה לכל אורכו) לעומת גרסת שנות האלפיים, עם אד נורטון (סרט חביב, מהנה אך ורק בקטעי האקשן). "ריפיפי" הוא האנטיתזה המוחלטת לסרטי השוד של היום. הוא לואו-טק, לואו-פיי ולואו-קוסט בעידן של סרטי היי-טק. אבל הוא ברמה הגבוהה ביותר של קולנוע, בניגוד אל רובם.
קודם כל, בגלל השודדים. מדובר בג'נטלמנים הבאים לעבודת השוד בחליפות. ואני לא מדבר על חליפות חלל או גיבורי-על מלאות חבלים כמו בסדרת "משימה בלתי אפשרית" נניח. אני מדבר על פאקינג חליפות, מגבעות, מזוודה ענקית שבתוכה כל הציוד. הם באים בסטייל אינסופי והם שודדים בנק כמו ששודדים בנק – בשקט. בדממה פוקקת עצבים ובאווירה של מתח קשה מנשוא. הכל בזכות החלטה מצויינת של הבמאי, ז'ול דסה (או דאסין, תלוי את מי שואלים). אולי צפיתם או שמעתם על סרטיו המאוחרים והמפורסמים יותר – "טופקאפי" ("Topkapi") או "לעולם לא ביום ראשון" ("Pote tin Kyriaki").
דסה עושה שימוש נרחב במוזיקה במערכה הראשונה של הסרט, אשר רובה ככולה אקספוזיציה, לרבות הסצינה ההכרחית של הרכבת הצוות לשוד וההכנות לביצועו. המערכה השניה היא למעשה סיקוונס השוד עצמו. חצי שעה של דממה מוחלטת מצד מחלקת הפסקול, למעט רעשי רקע. ממש כמו ההחלטה שלקחו האחים כהן בסרטם "ארץ קשוחה". לא רק שאין פסקול, אלא שהשודדים לא מדברים ביניהם כלל. הגיוני לגמרי אם חושבים על זה – הם באמצע שוד בנק, בשעות הקטנות של הלילה. גורם לך להביט אחרת לגמרי על רוב סצינות השוד שראית עד אז בקולנוע, בעיקר האמריקאי. אז אין בסצינה פסקול קצבי, או אפילו דיאלוגים. מה שכן יש, זו תקשורת באמצעות מבטים ומחוות ידיים, והמון מתח בכל אחד מחלקי השוד. לכל דמות תפקיד מוגדר – יוזם המבצע והאחראי על הציוד, השריר, פורץ הכספות וכמובן השודד הותיק, האמון על החלקים המסובכים כמו התכנון המדוקדק ונטרול האזעקה. ומכיוון שבשלב התכנון מוסבר לצופים רק כיצד מתכוונים הבוזזים להיכנס בדלת הראשית ולנטרל את האזעקה, כל סצינה היא הברקה של תכנון וביצוע. אוסף של פעולות מרתקות ולא מוסברות, אשר מקבלות משמעות ומתבהרות ככל שעובר הזמן. יחד עם זאת, המשימות הולכות ונעשות מורכבות, נמצאות בדרגת קושי עולה כל הזמן – הפריצה לבניין, נטרול השומרים, הגעה לחדר הכספת, פריצת הכספת – הכל תוך שמירה על העיקרון החשוב מכל, השקט המוחלט. התוצאה היא שלושים ומשהו דקות של קולנוע ז'אנרי בשיא גאוניותו.
מה שמסייע לתחושת המתח הכנה והאמיתית, היא העובדה שמדובר בסרט לא-אמריקאי. בזמן שבהוליווד הסרטים מתקשים לתעתע באמת (בעיניי לפחות), בסרט הזה הייתי חרד לגורלן של הדמויות באמת ובתמים. וזה לא שמדובר בטיפוסים מלבבים או פשוטים. כבר ברמת הדיאלוגים (אותם כתב הסופר אוגוסט לה ברטון, אשר עיבד למסך את ספרו שלו יחד עם רנה ווילר) מתאפיינים כל הטיפוסים בסרט כלא סימפטיים במיוחד. הכי ההיפך מגיבורים אמריקאיים קלאסיים. היו כנים עם עצמכם – האם אתם חוששים לחייו של הגיבור בסרט אמריקאי? מאמינים שהוא יכול לעשות משהו שאינו לצאת-בחיים-מכל-מצב? אצל הצרפתים בדרך כלל אין אלוהים, אין סנטימנטים והפשע לא תמיד משתלם. האופן שבו הסרט מתפתח ומסתיים, הוכיחו לי שגישת הרצון להיות מופתע הצדיקה את המאמץ ושגורם ההפתעה נותר אחד הכלים העוצמתיים של הקולנוע כאמנות.
הסרט מתחיל עם הצגת דמותו של טוני אל סטפנואה (אחסוך מכן את שמות השחקנים, מחשש לטעות באיות. הנה הקאסט המלא למי שמעוניין). הוא שודד בנקים לשעבר אשר השתחרר מהכלא אחרי ישיבה ארוכה ומחפש שני דברים – את האשה שלו ונקמה באדם שגזל אותה ממנו. הוא נשען על ידידו הותיק ג'ו, ועל תאוות הנקם שלו. עד שמכר של ג'ו, מריו, מנסה לצרף אותו למכה רצינית. טוני מוותר, אך משנה את דעתו דווקא בעקבות האירוע האחרון שניתן להעלות על הדעת. משם זולג הסרט אל סצינות הרכבת הצוות ותכנון האופרציה. שם מכירים הצופים את צ'זרה המילאנזי, או סזאר כפי שקוראים לו עמיתיו הצרפתים, ש"אין כספת שעומדת בפניו ואין אשה שהוא עומד בפניה". אגב, במאי הסרט מגלם בעצמו את הדמות החלקלקה. חצי שעה של אקספוזיציה, עוד חצי שעה של השוד הטוב ביותר שראיתי בקולנוע ואז ההסתעפות – הסרט ממשיך לשעה נוספת, בה הוא הופך לסאגת פשע עמוסת רגש ודרמה. כיאה לסרט אשר הגנגסטר הראשי בו נקרא טוני ס. והגברים בו לבושים במיטב האופנה הצרפתית. לא אחשוף פרטים נוספים משום שכאמור, ההפתעות בסרט הם מן העוגנים הבולטים שלו, יחד עם הגורם האנושי, התמיד מפתיע אף הוא.
ובכל זאת, ישנה החלטת בימוי נוספת שראוי להתעכב עליה – הצגת האלימות בסרט. בימים שבהם נדמה שכבר ראינו כל סוג של אלימות פיזית באופן הגראפי ביותר, העידון של "ריפיפי" עם כל מה שברוטאלי הוא לא פחות ממופתי. ישנם הרבה אקטים אלימים בסרט, אך רובם הגדול מתרחש מחוץ לפריים, או בריחוק רב מן המצלמה. כמו-כן, האלימות נוכחת רבות בסרט כמצב אווירתי. טוניו הקטן, בנו של ג'ו המשחק כל הזמן בקאובויים ואינדיאנים, יורה באקדח הפלסטיק שלו בגנגסטרים אמיתיים. הוא ההכוחה שהאלימות כתרבות מושתתת גם בצרפת המהוגנת לכאורה, בשחור-לבן אמנותי ובשנות החמישים. ומי אשם בתרבות הזו אם לא אמריקה, בירתם של אקדחי הצעצוע וכובעי הבוקרים המיוצרים במידת ראשם של דרדקים.
חשוב לא פחות מן העובדה שהמצלמה בסרט אשכרה בורחת מכל אקט אלים, הוא המקום שאליו היא בורחת. הדוגמה הטובה מכולן היא ברגע בו פוגש טוני את מאדו, אהובתו לשעבר. הוא לוקח אותה, ספק בכריזמה משפריצה ספק באיומים מרומזים, אל דירתו. הוא מבקש ממנה להתפשט. פריט אחר פריט. ואז הוא הופך מן הדוד החביב ושבור הלב לקרימינל הבן-זונה שהוא באמת, כאשר הוא מוריד את חגורת מכנסיו ומתכוון להכות בה את מאדו. המצלמה מבצעת זום אין מהיר אל קיר הדירה, אל תמונה של הזוג בימים יפים יותר. כאשר היבבות מסתיימות, זום אאוט מחזיר אותנו אל טוני ומאדו המתלבשים. מבלי לחתוך אפילו פעם אחת, מפעיל הבמאי את כל עוזה של האלימות העצורה בטוני על הצופים. משנה לחלוטין את תחושתם כלפיי מי שאמור להיות גיבור הסרט. מוכיח כי לפעמים, סוד כוחו של הקולנוע הוא דווקא במה שלא רואים, מה שמחוץ למסך. וזו מסקנה מרחיקת לכת בעידן שבו נדמה כי מסכי הקולנוע ראו כבר הכל.
הפעם יש לי תיקון מהותי: זה ז'ול דאסין, לא ז'ול דסה. הוא בכלל אמריקאי, שעבר לצרפת בגלל צייד המכשפות של מקארתי. ביים בארה"ב את "לילה ועיר" ו"העיר העירומה" סרטי מפתח ביציאה ללוקישנים והשפעה אירופית על סרטי פילם נואר.
התיקונים שלך תמיד מהותיים, עופר. אבל הפעם אני מתעקש.
זאת אומרת, אם שנינו מסכימים שלבחור הזה Jules Dassin קוראים ז'ול ולא ג'ולס, אז אין באמת סיבה לקרוא גם את שם המשפחה שלו באמריקאית במקום בצרפתית. ראיתי אותו מדבר, הוא איפשהו בין אמריקאי לאירופאי, או אמריקאי ממוצא אירופאי. אני נשאר עם דסה (מבוטא De-Saa) ומוסיף את האופציה המקובלת יותר בסוגריים בפוסט עצמו.
אבל זה קצת כמו שכולם מתעקשים לקרוא ל-Fatih Akin בתור פאטי אקין. שזה שיבוש מוחלט של השם של הבחור, פתיח. הוא יכול להיות גרמני עד מחר, אבל השם שלו טורקי כמו שווארמה. בשבילי הוא פתיח, או פאתיח, או פאטיח. אבל ממש לא פאטי, במבטא אמריקאי.
(נזכרתי עכשיו שפעם אחת עזרתי לאיזו אמריקאית לרדת בתחנת האוטובוס הנכונה בירושלים. היא כל-כך רצתה להודות לי ששאלה אותי לשמי ואז הציגה את עצמה – רחל. אבל היא אמרה את זה ככה שזה נשמע כמו משהו בין "ראקל" להתקף חנק. היא לא יודעת מילה בעברית, אבל ההורים האמריקאיים שלה אהבו את השם. והיא לא מוכנה שיקראו לה רייצ'ל, למרות שאת השם שלה היא לא יודעת לבטא… אז אם אנשים לא מצליחים אפילו להגיד איך קוראים להם, אין לי בעיה לשבש 🙂
העניין הוא, שאכן "דאסן" השתרש, גם בשיח עליו בסרטים דוקומנטרים באקדמיה ובטח שבכיתוב בעיתונאות הישראלית ובערוצי הטלוויזיה ששמשדרים סרטים שלו. זה לא אומר שזה נכון. הוא ממוצא אירופי, אבל גדל בארה"ב והביטוי של שם המשפחה שלו כנראה הושפע מן הסביבה שם, מה שלא קרה במקרה של השם הפרטי. כמו שסרקלט קוראת לעצמה "ג'והנסון" ולא "יוהנסון" למרות שמקור השם דני.
זה נכון ש'ריפיפי' הוא ההשפעה הגדולה ביותר על 'כלבי אשמורת' האדיר?
כי תמיד חשבתי ש'השוד' The Killing המצוין של קובריק הוא ה-השפעה.
אני לא מספיק בקי בטריוויה הטרנטינואית, לכן אני לא מכיר קשר בין הסרטים. ובתור מי שראה את שניהם יותר מפעם אחת, אני לא רואה השפעות סגנוניות. אולי החליפות שהזכרתי רבות 🙂
מה שכן, ואני מסתכן בלהרוס לך את החיים אם טרם שמעת על זה – "כלבי אשמורת" הוא ריפ-אוף מוחלט של סרט הונג-קונגי בשם "City of Fire". סרט שביים רינגו לאם ומככב בו צ'או יון-פאט בתפקיד שוטר סמוי בכנופיית שודדים. השוד שלהם מתפקשש… הם חוזרים למקום מפגש ומאשימים אחד את השני, מחפשים מי השוטר… לכולם יש שמות קוד של צבעים… עזוב, מישהו עשה את זה יותר טוב ממני והעלה ליוטיוב:
כל זה לא מוריד מערכו של "כלבי אשמורת", סרט מופתי בעיניי, או הופך את ההונג-קונגי ליותר מאשר סרט חביב. אבל בעניין השפעות לא צריך לחפש רחוק יותר משנת 1987… אגב, QT עצמו טען לא פעם שהוא מעולם לא ראה את הסרט ההוא.
כלבי אשמורת הוא בעל עלילה דומה ל"city on fire" אבל מן הבחינה הסגנונית, כן יש בו השפעות של סרטי הפשע הצרפתיים (לא רק ריפיפי, גם הסרטים של מלוויל ש"המגעל האדום" שלו מכיל סצנת שוד שקטה דומה) לצד השפעות של סרטי פילם נואר אמירקאים – כמו "ההרג" של קובריק ו"ג'ונג'ל האספלט" של יוסטון שממנו קובריק עצמו הושפע בצורה מובהקת.
בשלב הזה אני נזכר שלא למדתי קולנוע – ודי מבסוט מזה. גם כי יש לי עוד הרבה ללמוד וגם כי אני חושב בתבניות שונות.
אז חוץ אולי מהסטייל האירופאי/צרפתי, "כלבי אשמורת" מזכיר לי יותר סרטי פשע אסיאתיים או אמריקאיים. שזה יותר הטעם של טרנטינו, נדמה לי. תשווה בין סצינות הפתיחה הדי דומות של "ריפיפי" ו"כלבי אשמורת", גנגסטרים מסביב לשולחן. טרנטינו מאוד מבוסס דיאלוג, מסובב את המצלמה סביב השולחן ושם בפיהם של הדמויות שלו שיחה על עם לתת טיפ למלצרית. דאסין (שתהיה מבסוט נקרא לו ככה), הולך על קלוז-אפים של ידיים משחקות קלפים, עשן סיגריות, פרצופים מיוזעים מתחת למגבעות, ושיחות ללא סאבטקסט תרבותי, ישר ולעניין.
השוואות ל"המעגל האדום" אני יותר מבין, למרות שטרנטינו הוא בדיוק מה שאני יוצא נגדו בפוסט – גם סרטיו של מלוויל ובוודאי "ריפיפי", יוצאים מעודנים מאוד לידו. הוא שם את כל האלימות על המסך, מתעכב עליה וחוגג. או בקיצור – כרגיל בקולנוע של טרנטינו, הוא מת להיות מי שהוא לא, בלי לקלוט שמה שבאמת מגניב אצלו זה מי שהוא כן… בתקווה שיש היגיון במשפט 🙂
אורון, אני מכיר את 'עיר בלהבות' עם צ'או יאן פאט, אך טרם ראיתיו. נדמה לי שאתה טועה וטרנטינו כן מכיר ואוהב את הסרט מאוד. אגב, הסצינה ב'ספרות זולה' בה ג'ולס מדקלם מהתנ"ך היא מחווה לצ'או
המדקלם גם כן פסוקים ב'הרוצח' של ג'ון וו, אותו אני גם צריך להשלים…