פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025: המלצות ואזהרות

בכל שנה מחדש מרגש להתכונן לפסטיבל הקולנוע של ירושלים, אבל השנה הזו בכל זאת מיוחדת. קודם כל כי אנחנו צריכים את זה מאוד, זקוקים ממש, חייבים את הבועה של פסטיבל הקולנוע החשוב והאהוב הזה. בין ה-17 וה-26 ביולי, עד כמה שנצליח כולנו יחד ולחוד, נתמגן נפשית ומנטלית בין כתלי הסינמטק הירושלמי וקולנוע לב סמדר, במטרה לראות כמה שיותר סרטים ולדבר בעיקר על קולנוע. עוד סיבה שמהדורה מספר 42 של הפסטיבל מיוחדת באופן אישי בסריטה, היא שאחד משלנו הוא המנהל האמנותי. זה אמנם היה ידוע עוד בשנה שעברה, אבל השנה אור סיגולי הוא כבר המנהל האמנותי ממש, לא רק הנכנס או המחליף אלא חתום על התוכניה. הכל בתקופה מאתגרת מאוד לכל מוסד ישראלי ששואף להציג תכנים מחו״ל או להשיג אורחים בינלאומיים, אם צריך תזכורת גם לזה. עוד נציין שעופר ליברגל סייע במיון הקולנוע הישראלי הקצר ואורון שמיר ייעץ אמנותית עם סרטי פסטיבל קאן, אבל שום דבר מזה לא ימנע מאיתנו לכתוב גם דברים שאינם בהכרח חיוביים. לראייה, פוסט ההמלצות השנתי והמשותף שלנו, בו כותבת גם לירון סיני כמובן. כל טקסט יכיל את שם הכותב שלו בסוף ובשמו גם קישור לדף הסרט באתר הפסטיבל, שם אפשר יהיה לקרוא עוד ולהזמין כרטיסים.

בפוסט עצמו תמצאו בר-מצווה של סרטים שראינו במיוחד עבור הכתיבה, כי אנחנו לא ממליצים בלי לראות. לכן לא תמצאו פה כמה שמות גדולים או סרטים מרכזיים, פשוט כי לא ראינו אותם עדיין (או כי הם נכנסו לכתבת ההמלצות של אורון ב״הארץ״). אל הרשימה בהמשך צריך להוסיף עוד צמד שעופר כבר כתב עליו במסגרת פסטיבל ונציה: ״אפריל״ של דאה קולומבגאשווילי הגיאורגית ו״תשע עשרה״ של ג'ובאני טורטוריצ'י האיטלקי. גם על ארבע הקלאסיקות כתבנו בעבר: ״הנוסע״ של מיכאלאנג'לו אנטוניוני (ממש אתמול), ״שעשועי החתולים״ של קרולי מאק, ״המנסרים מטקסס״ של טובי הופר ו״בלדה טריסטה״ של אלכס דה לה איגלסיה (סרט העשור הקודם של סריטה והאירוע שאנחנו הכי רוצים שתהיו בו). אז אנחנו קרובים יותר ל-20 סרטים שאפשר לקרוא את הדעות שלנו עליהם בטרם ייפתח הפסטיבל בחמישי הקרוב, ובתקווה להכפיל את הכמות הזו בדיווחים שלנו, לכל הפחות. נתראה בדשא של ירושלים או בכניסה לאולמות, קשה להסביר עד כמה כולנו כמהים לזה. נאחל בהצלחה ונגיד תודה ענקית לצוות הפסטיבל בראשות המנכ״ל רוני מהדב־לוין, להפקה שמובילה אלה טל ולצוות היח״צ שסייע לנו רבות ועוד נשגע כהוגן בימי הפסטיבל המיוחלים.

100 ליטרים של זהב
100 Liters of Gold

הסרט הזה מוצג במסגרת "מאבדים את זה" של הפסטיבל, מה שמכוון למשהו קצת או הרבה פרוע. במקרה של הסרט הזה קומדיה שחורה לפרקים וגרוטסקית לעתים, שדורשת שהייה עם דמויות פגומות ועלילה מופרכת על מנת להנות לא רק מן ההומור, אלא גם מן הקשר הרגשי שנבנה בהדרגה. טאינה ופירקו הן שתי אחיות לא מאוד צעירות החיות בחווה המשפחתית ועוסקות בבישול סאטי (סוג של בירה פינית) בשיטות מסורתיות. רבים בכפר מעריכים את המוצר שלהם, אבא שלהן קצת פחות. הבעיה שלהם היא שהן חובבות שתייה בעצמן, לפעמים יותר משהן חובבות הכנסה או סדר, אם כי אחת מהן מנסה יותר להיכנס לתלם מאשר השנייה. החתונה הצפויה של אחותן נותנת הזדמנות לזכות בכבוד עם הזמנה של 100 ליטר מן המשקה ודומה כי השתיים התעלו על עצמן ויצרו תוצר משובח במיוחד. כל כך מוצלח, עד שהן שתו את כולו (עם עזרה) בשלב הטעימה.

כעת, יש להם יום על מנת להשיג בבדרך כלשהי סאטי שייראה מסורתי וטעים מספיק עבור החתונה, כאשר הגוף שלהן סובל מן ההשפעות השונות של שתייה של כמות גדולה של אלכוהול, הן חמרמורת והן הפרשות. אפשר לרמוז שהדרך החוקית להשגת הסאטי היא דבר שהן מנסות, אולם הן לא בהכרח, עד ממש לא, מחויבות לכך. הבמאי טימו ניקי מוכר בארץ בעיקר בזכות "העיוור שלא רצה לראות טיטניק" סרט שעבורי שבר מעט יותר מדי לכיוון הרגשני. דווקא הסרט הלא-מחייב הזה פעל עליי יותר מבחינת הרגש, שזה מפתיע – לא התגלגלתי מצחוק כפי שציפיתי, אבל בזה אני מאשים במעט את הצפייה הביתית. אין כאן ממש המצאה מחדש של הז'אנר, אבל כן משהו שיכול להיות מרענן בין סרטים כבדים יותר.
(עופר ליברגל)

אורוול: 2+2 = 5
Orwell 2+2=5

מבין כל הסרטים שראיתי בפסטיבל קאן לפני כחודשיים, כבר הצהרתי על אהבתי שאינה יודעת גבול לסרט הפתיחה של הפסטיבל, ״ערך סנטימנטלי״ של יואכים טרייר. אבל הסרט שהכי קרוב, מקום שני אם תרצו, הוא משהו שלא ראיתי מגיע – הדוקו-מסה של ראול פק על ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול (אם צריך מקום שלישי וזה מעניין, אז ״כן״ של נדב לפיד). פק, קולנוען יליד האיטי, הוא שם דבר בחוגי הדוקומנטריה בזכות סרטים כמו ״אני לא הכושי שלכם״ או ״ארנסט קול: למצוא ולאבד״, אבל קשה לי לומר שהתחברתי אליו לגמרי עד עכשיו. הסרטים שלו שכלתניים כשם שהם מניפולטיביים בעיניי, משכנעים מאוד אבל גם מכילים איזה פתח מובנה להתנגדות ולא רק לספיגה מוחלטת או להנהון מול הנאמר והמתרחש על המסך. הפעם יש הלימה מוחלטת מבחינתי בין הצורניות הזו לבין התוכן, שכן פק מפרק לגורמים ומרכיב מחדש את המהות של ״1984״ בכלל ושל אורוול כסופר מעצב תודעה בפרט. האיש שכתב באמצע המאה שעברה ספר אזהרה מפני ריקבון מחשבתי ושעבוד תודעתי, שנלמד באופן הזה בדיוק, מפניו התריע.

דרך יומניו של אורוול, על קשיי הכתיבה של הרומן המכונן והאחרון שלו, טווה פק את הסיפור של ״1984״ לא כמיתולוגיה או חיזיון שהתגשם, אלא כספר הדרכה פרקטי לדיקטטורים ומדכאי עמים. בהקרנה בפסטיבל קאן התכווצתי בכל פעם שהוצג על המסך עוד שליט אפל בן זמננו, מפחד לראות את המדינה שאני חי בה על המסך. אולי זה יקרה גם לכם ולכן אבל חשוב לומר שהסרט איננו בעד ונגד שום לאום כזה או אחר, אלא מתחנן מהקהל שלו לחשיבה חופשית. לצערי, בהקרנה בה נכחתי התרחש בדיוק ההיפך, אולי משום שהמדיום הקולנועי מצוין לשטיפת מוח. זה קרה ברגע אחד שאספיילר, אז קפצו להמלצה הבאה אם זה קריטי.

ספוילר מינורי: במונטאז׳ הכי רב עוצמה בסרט, פק מציג עדכון ל״שיחדש״, אותה שפה אורוולניאנית בה בורות ולא ידע היא כוח ומלחמה היא שלום. אחד הערכים שהוא דן בהם הוא השימוש באנטישמיות בשנה החולפת, רגע שזכה למחיאות כפיים מצד הרבה כבשים בקהל. אילו היו ממתינים לתמונה הבאה, ובה אורוול עצמו מסביר את דעתו המושג, היו חושבים פעמיים. אבל בעולם בו מחשבה עצמאית אינה בראש סדר העדיפויות אפילו של החוגים האינטלקטואליים, מה כבר אפשר לצפות. אני מקווה ומצפה לדיון ער ומגוון מבחינת דעות על הסרט הזה בפסטיבל ירושלים, שלפחות אני אישית עדיין מאמין בו כמקום להחליף דעות ולהתווכח ויכוחים עזים אך מכבדים. אחרת, ״האח הגדול״ אינו רק תוכנית ריאליטי אלא מציאות עגומה.
ֿ(אורון שמיר)

איים
Islands

גבר מתעורר לבדו במה שנראה כמו מדבר שומם מכל כיוון ודומה כי הוא לא יודע איך הוא הגיע לשם. אחרי שהוא מתאושש, מתגלה כי הוא לא רק מוצא את הדרך לאוטו שלו, אלא שגם המקום השומם כולל מלון יוקרה הנחשף ברקע. הפתיחה הזו נותנת את הטון למוטיב חוזר בסרטו החדש של יאן־אולה גרסטר, סצנות בהן תנועת מצלמה או קאט יחשפו פריט או אדם ברקע באופן שמשנה את ההבנה של המצב. זה גם בונה את האופי של טום (סם ריילי), הדמות הראשית, כאדם שנוטה לפעמים לשכוח את עצמו בחגיגות בלילה, גם בגלל שהוא לא ממש מחבב את עצמו ביום, בו הוא עובד כמדריך טניס מבוקש במלון יוקרה.

הסרט משלב בין דיוקן של דמות לבין עלילת מתח בלשי, שמתחילה כאשר טום מתחבר עם משפחה בריטית המבקשת שיעניק שיעורים פרטיים לילד הקטן שלהם. האב, דייב (ג'ק פרתינג), נראה כמו ילד שלא רוצה להתנהג כמו מבוגר, אף על פי שיש לו כסף. האישה, אן (סטייסי מרטין, המצטיינת של הסרט), ספק מוכרת לטום מעבר, ספק מנסה לפתות אותו ולא בטוח שבניגוד לרצון של בעלה. למעשה הזוג הזה התחתן בגלל הריון וייתכן שיש בו משיכה לחיי הרווקת נטולי המחויבות שטום חי. המתח בין שני אורחות החיים הוא הדבר המעניין שבסרט יותר מאשר…עלילת המתח הטיפוסית יותר שלו. היא בהחלט נוכחת כאן, כולל רגעים בהם דומה כי יש ניסיון לשאוב השראה מהיצ'קוק.

זה לא שהסרט רע כמותחן, הוא פשוט לא מבריק במיוחד. הרבדים של המבט על הדמות מעניינים יותר, אבל לא מגיעים לאחדות או לשיאים של "לארה", סרטו הקודם של הבמאי הגרמני, שמיקם הפעם את סרטו באחד מן האיים הקנרים. אתר צילומים נפוץ בימים אלו, בעיקר לסרטים על אירופאים שמחפשים את עצמם. אולם הכותרת לא מתייחסת רק לאיים, אלא גם לעבר של הדמויות ולדימוי של חיים בלי מחויבות רגשית וקשר לאחרים, דבר שאולי נבחן דרך הנישואין ואולי יכול להיות משוחרר דרך עלילת המתח.
יש בסרט גם כמה רגעים חביבים של הומור, בעיקר סביב נאקה (כלומר גמל נקבה) שנוטה ללכת לאיבוד ומופיעה ברגעים לא צפויים. אלו עוזרים לו להישאר בזיכרון ונותנים תחושה של צפייה שהיא לא בזבוז זמן, גם אם הוא היה יכול להיות מבדר או יותר או להבדיל מקורי ומעמיק יתר בעיסוק שלו בחיי הדמויות. למעשה אנו מבלים את רוב הסרט בצפייה בדמות הפחות מעניינת, דבר שמותיר טעם של עוד, לטוב ולרע.
(עופר ליברגל)

הדברים שאתה הורג
The Things You Kill

קשה להסביר עד כמה אני ממליצה על הסרט של הבמאי הקנדי-איראני עלירזה חתאמי. מבלי לספר לכן את כל עלילת הסרט ולהתעכב על האופן השלם שבו הוא מתחיל ומסתיים, על איך שהוא מצולם כך שככל שנתבונן יותר נגלה יותר פרטים, לחלקם אולי לא נשים לב, אבל נראה שכולם שם מתוך כוונה, כולם מתחברים לכדי תמונה שלמה. אצטרך לספר על הדמויות השונות והמתחים ביניהן, על כאבים שנשמרים והולכים איתנו מילדות, על חוויות מעצבות וחוויות מעוותות, על כובד משקלו של הזיכרון, על אבות ובנים, על אמהות ובנים, על בנות ואחיות, על בני זוג שרק רוצים נחלה משל עצמם ועד כמה כל הנ"ל עומדים בדרך, משפיעים, מנתבים אותך במודע או שלא במודע. על כעס מבעבע במשך שנים, על העוול, על החמלה.
וגם על כך שזה סרט שעלילתו מתרחשת בטורקיה ומרגיש כל כך של המקום, על המתח והקשר שבין העיר לכפר, לחילוניות ולמסורת, שהאפשרות שיש כאן נקודת מבט חיצונית מפתיעה. על מבע קולנועי ריאליסטי, שמצליח להתל בנו ולהיכנס לנו אל התודעה ואל הנשמה. על איך שבכל תפנית עלילתית ועוד פיתול ביחסים בין הדמויות חשבתי שהבנתי בדיוק לאן כל זה הולך, אבל לרוב הסרט לקח פנייה קצת אחרת. על הכבשים.

זה סרט מתח עוכר שלווה שהוא דרמה משפחתית ובמרכזה בן אחד שמנסה להבין מי הוא ביחס למי שגידלו אותו, לעומת מי שהוא ביחס לבת הזוג שלו והחיים עצמם עכשיו. אנחנו פוגשים אותו ברגעים מכוננים של חייו הבוגרים, בנקודת שבר, בין אבל על אובדן וכעס מכלה לבין השאיפה להקים משפחה משלו וקיום מקצועי משלו. בין עבודת האדמה לעבודת המילה הכתובה. זה סרט על פרשנות, זה סרט על סרטים ועל טקסטים בכלל, וזה סרט שמסביר את עצמו רק בנקודות שבהן כדאי לקבל הסבר, ואת השאר הוא משאיר לנו – וכמה מעולה שכך.
(לירון סיני)

דיוקן של אב אבוד
Portrait of a Confused Father

בראיונות על הסרט התיעודי, שכולל צילומים של בנו מינקות ועד בגרות, אומר גונאר הול ינסן שאין הרבה תיעודים של יחסי אבות ובנים ולכן היה לו חשוב להמשיך ולסיים את העבודה עליו. סיבה נוספת היא שהסרט מספק, לדבריו, עדות להשלכות ולסכנות של התקופה בה אנו חיים עבור ילדים ונערים שנמצאים ברשתות החברתיות וחשופים למדיה דיגיטלית בכלל. הוא צודק לגבי הסיבה הראשונה, והוא לא לגמרי טועה לגבי הסיבה השנייה. הסרט שכולל תיעודים רבים של ינסן ובנו, עם נגיעות של אשתו שמעולם לא רצתה לקחת חלק בסרטים התיעודיים האישיים שלו, אכן מתחקה אחרי מערכת היחסים של השניים, או לפחות מנסה להתבונן עליה ממרחק השנים וההשלכות. זאת מבעד לעיניו של האב, שמעיד בעצמו עוד בתחילת הסרט שהמצלמה מהווה גם מין חוצץ מרגיע בינו לבין בנו, אלמנט של הרחקה שהוא גם אלמנט של קרבה כי ינסן לא יודע ממש להתקרב בדרך שאינה כוללת תיווך של עדשה כלשהי.

הסרט גם מתייחס בהמשך להשפעות של רשתות חברתיות ומשפיענים, אבל הצפייה בו ממחישה נושא נוסף, שנובע מהאופן שבו מתוארים ומתועדים היחסים מהימים הראשונים ועד לשבר גדול שמתרחש. אם תזדהו עם ינסן, הסרט שלו עליו ועל בנו יהיה צפייה לא קלה, ומעוררת אמפתיה כלפי האב שמרגיש מחוץ למשחק, ומנסה לעשות מה שביכולתו כדי לשמור על בנו ולשמור איתו על מערכת יחסים בריאה וטובה. אם תזדהו איתו מעט פחות, תגלו שבסרט יש הצגה חוזרת ונשנית של אב שהוא אכן אבוד, שכנראה לא מודע עד כמה הסרט שהוא עשה מוציא אותו חסר מודעות ומרוכז בעצמו – גם ברגעים שבהם הפוקוס היה צריך לעבור אל הבן שלו, גם מבחינת תנועת המצלמה, אבל יותר מכך בעצם ההתנהלות שלו מול הילד שלו.

מזמן לא הגבתי בעוצמות של תסכול אל מול המתרחש על המסך, מנסה להבין מה עבר ליוצר בראש כשהוא צפה בגרסה הערוכה. ולכן מדובר בסרט שאני כן ממליצה עליו, עם אזהרת טריגר לגבי הורים וטרגדיה שקשורה בילדיהם, משהו שאולי לחלקנו יהיה יותר מדי כרגע. זה סרט על אדם שתפיסתו את החיים ואת האבהות מוגשת לנו למרות הכל – בלי פילטרים, בלי התגוננות או ניסיון לתת הסברים מדוע הדברים התרחשו כפי שהשתבשו. כמו ניצב שהיה רוצה להיות כוכב בחיים של בנו, הוא מתבונן ויותר מכך מצלם את עצמו מתבונן, בזמן שהוא היה יכול, אולי, לראות את הבן שלו, ולא השתקפות של ההורה שהוא היה רוצה להיות.
את הפערים שהבמאי לא מדבר עליהם, שאלות של תפקידו כאב במהלך הגדילה ועיצוב הזהות של בנו, אנחנו משלימות לבד במהלך הצפייה ומקבלים כאן עוד אזהרה, מעבר לנושא הרשתות החברתיות, על העצמאות של הילדים שלנו, ומה מידת המעורבות וההשפעה שיש לנו עליהם – איך נתערב ומתי, ומה יקרה אם לא נציב גבולות ולא נבסס אצלם סט ערכים ראוי וטוב. בין אם תזדהו או תכעסו, תשבו מולו מרותקים.
(לירון סיני)

ילדות גרמנית
Amrum

הסרט הזה החל כפרוייקט אישי של הארק בוהם, שחקן-במאי גרמני (הופיע בסרטים של פסבינדר), על סמך זיכרונות מן האי אמרום בו גדל בתקופת מלחמת העולם השנייה. גיבור הסרט מבוגר בכמה שנים מגילו במהלך האירועים. בסופו של דבר, בוהם העביר את הפרויקט לבן טיפוחו פאטי אקין, במאי מוכר יותר שהכניס מעט מן האישיות שלו לתסריט, גם אם המוקד כאן הוא יותר גרמני-שורשי. אקין ברבים מסרטיו (אך לא בכולם) מעדיף לעסוק בהגירה. בדרכו, סרט זה גם מדבר על תלישות של מהגר בתוך גרמניה ואף כי לפרקים הסגנון הנוקשה יותר, בוהם נוכח וזה לא סרט טיפוסי ומלודרמטי נוסח רוב הקולנוע של אקין. המגע שלו בהחלט נוכח בכמה מעלילות המשנה ובעיקר בסיום, בדרך בה מתקתקות משולבת בתכנים הקשים. או במילים שיתאימו יותר לסרט: זה סיפור על ילדות עם השפעת האידיאולוגיה הנאצית, בתוספת דבש, גם אם נראה שקשה למצוא אותו.

הסרט מתרחש ב-1945 הגיבור של הסרט הוא נאנינג בן ה-12. אביו הוא אידאולוג נאצי אמיד ששלח את אשתו ההרה וילדיו מהמבורג לאי אמרום, שם המשפחה של אשתו חיה במשך דורות. נאנינג רוצה להיחשב כבן המקום, אבל עבור חלק מן הילדים הוא סוג של פליט, כמו הפליטים שהוא בז להם שהגיעו לאי מאזורים גרמניים שנכבשו. הילד מתחיל להרגיש סדקים באידאולוגיה היחידה שהכיר, אבל להביע את רגשותיו יכול להיות מסוכן. בעיקר כי אמו היא האדוקה ביותר באמונה בהיטלר בכל האי.

האמא מתחילה לסבול מעצבות ובעיקר חסרה לה ההנאה הפשוטה שהפכה לקשה בגלל מחסור במצרכי מזון: לחם לבן עם חמאה ודבש. הילד הצעיר מחליט להשיג לאמו את המאכל בסוג של שליחות/מסע התבגרות והתפכחות מן החינוך שקיבל והאידיאלים בהם האמין. זה מוביל ללא מעט רגעים אנושים אפקטיביים וגם לכמות דומה של רגעים בהם הסרט לוחץ יותר מדי על אלמנטים בסיפור, או שילוב של מלודרמה בסיפור שהלב שלו הוא הבנה עד כמה חינוך נוקשה ואמונה בעליונות על האחר יכול להשפיע על העולם הפנימי של ילדים ובוגרים. ייתכן כי דווקא האלמנטים המלאכותיים בסרט, שהפריעו לי, יהפכו אותו ליצירה נגישה יותר מסרטים ההולכים עד הסוף עם תיאור של מצוקה ורוע.
(עופר ליברגל)

הכניסה אסורה לכלבים
No Dogs Allowed

הדבר הראשון שצריך לדעת לגבי הסרט הזה זו אזהרת טריגר, על סף הקיצונית, לגבי פדופיליה: זהו סרט על נער בן 15 שנלכד ברשת של איש עסקים מצליח עמו שוחח באינטרנט. כבר בפתיחה נחשף כי הקשר בניהם כולל גם רכיב נוסף המקשה על התלונה, שכן הקשר נוצר כי גם הנער הוא פדופיל, כשהוא חווה משיכה שהוא חש כהתאהבות בילד בן 8, אחיו הקטן של חברו הקרוב. זוהי נקודת מוצא לדרמת ביכורים די מטלטלת שביים סטיב באך בסרטו הראשון. גאבו הוא שמו של אותו נער בן 15 שספק מנסה לעשות את הדבר הנכון ונלחם בשדים הפנימיים של הנטייה שלו. במקביל, הוא ללא ספק מנוצל מינית (בסצנות שההעמדה שלהן מאפשרת לקהל להשלים מידע בלי שיש בהכרח מגע בין השחקנים) ברמה שפוגעת בו, בידי אדם מנוסה שנראה שיודע איך לנצל וגם איך לחמוק מתלונה.

מאידך, גאבו לא בדיוק תמים לחלוטין והגדולה של הסרט היא היכולת לייצר עמו הזדהות, לצד הספק לגבי המידה בה הוא הלך, או יהיה מסוגל ללכת, עם התשוקות שלו. הוא גם מאלה שאלה בקרב הקהל מה הדבר הנכון לעשות לגבי החשיפה של הגיבור: האם עצם הידיעה על התשוקות שלו הופכת אותו למסוכן ועד כמה ניתן להאמין לו בכל נושא. ניתן לראות בו קורבן של הרגשות שלו וכמעט נפש מעונה, בו בזמן גם כאשר רואים את הדברים מנקודת מבטו, קיים חשש שהוא טורף מסוכן בעצמו, גם אם בניגוד למצפון שלו. יש לציין כי הסרט מציג גם דמות שהיא ללא ספק פדופיל לא רק בנטיות אלא גם במעשים הרסנים, משמע מודע לכך שיש נבלים במלוא מובן המילה. הוא גם מראה מקרה יותר גבולי ומשלב מתח לגבי מה באמת קרה לבין מתח מסורי מורכב יותר עבור הצופה: עד כמה אפשר לשפוט או להגביל חיים של אדם בגלל חשש מן התשוקות שלו?
(עופר ליברגל)

לקחים
Lesson Learned

בפסטיבל ירושלים הקודם התמוגגתי ונחרדתי במקביל מסרט הונגרי בשם ״הסבר לכל דבר״, אליו כיוון אותי אור כי הוא ידע משום מה שזה ידבר אליי. היה משהו כל-כך ישראלי-עכשווי בסרט שמתרחש דווקא במדינה אחרת, עד כי חווית הצפייה נטענה בכל מיני רגשות סותרים. ביום הפריוויו שעורך הפסטיבל לעיתונאים כשבוע לפני הפסטיבל, ראיתי שוב סרט הונגרי שמתרחש בין כתלי בית הספר – והפעם כבר ידעתי מה לעשות גם בלי לשאול את אור. המסקנה המתבקשת שלי אחרי הצפייה היא שכולנו בעצם חיים בהונגריה ממש כעת והפוסט הנוכחי כתוב במגיארית. לא איראן ולא ארצות הברית, ובבקשה אל תקחו אותי להשוואות שאסור לעשות, כי ישראל העכשווית היא פשוט תואמת הונגריה. וזו לא מחמאה, אבל לסרט של באלינט סימלר מגיעות לא מעט מחמאות.

העלילה מתחילה עם הגעתן של שתי דמויות חדשות אל בית הספר. הראשון ומי שנראה כדמות הראשית היחידה בפתיחה הוא ילדון בשם פאלקו, שמנסה להשתלב בכיתה ה׳ אליה הגיע מברלין. הילדים לא דוחים אותו אלא דווקא מאמצים אותו אליהם די בקלות, עד שהמורים מתחילים לבדל אותו מסביבתו או להצביע עבורם על כל הדרכים בהם הוא שונה. זה מהלך כמעט לא מכוון מצידם, הם רק מנסים לעשות את העבודה שלהם ולשמור על שלמות הכיתה, אבל בכל מסגרת בה האחדות היא הערך העליון (הכוזב) יש חשש מפני אינדיבידואליזם.

במקביל לעלילות פאלקו במדרון החברתי ובעידוד הלשנות ממוסדות (שאריות מימי הקומוניזם?), מתהווה גם סיפורה של המורה החדשה, יוצי. אף היא הגיעה באותה טיסה כמוהו בתחילת הסיפור, אבל בעיקר מאזינה ומנסה להשתלב בסגל הקיים ולא למשוך תשומת לב לעצמה. אולם, היא מזהה את התהליכים שעוברים על המוסד הפדגוגי בכלל ועל הכיתה של פאלקו בפרט, מנסה למרוד וללמד בדרכה שלה ולבסוף קושרת את סיפורה בסיפורו. זה מהלך תסריטאי עדין ויפה בסרט שעוסק בעיקר ברמיסת הפרט והייחוד, שהזכיר לי סרט הונגרי אחר – ״אני לא חבר שלך״ של גיאורג פאלפי, שנפתח עם תיעוד של ילדי גן והמריבות הקטנוניות שלהם, לפני הצגת עלילה על אנשים מבוגרים אך ילדותיים לא פחות. עכשיו דמיינו את כל זה עשוי ברגישות, בשילוב עם הבלחות הומור ובעזרת עבודת מצלמה הרבה יותר מדי מדהימה מכפי שצריך או מכדי לא לשים לב אליה.
(אורון שמיר)

המנסרים מטקסס + תגובות שרשרת
The Texas Chainsaw Massacre + Chain Reactions

אור כבר כתב בשבחי "המנסרים מטקסס", אפילו פעמיים, כי אפשר להמשיך ולדון ולהמליץ על הסרט שכתבו טובי הופר וקים הנקל על חבורת צעירים אמריקאים בנסיעה קלילה שנקלעים לידיים, לאמצעי השיסוף, הביתור והקיצוץ של המשפחה הלא-נכונה. הסרט חגג 50 שנה ממש לאחרונה, ומרשים עד כמה המבנה והמבע שלו עדיין מחזיקים. כיאה לסרטי האימה של שנות ה-70 וה-80 הוא מאפשר לנו לבלות די זמן עם החבורה בנסיעה בוואן הגדול, בדיבורים שנשמעים ריאליסטיים לגמרי, כמו ההתייחסויות בסגנון דיווחי על הרציחות האיומות שהתגלו, שייצרו לסרט הילה של סיפור אמיתי. כך, הוא מטפטף לנו אווירה מבשרת רעות בהדרגה, והדמויות מתחילות לגלות את הסכנה ואנחנו את היצירתיות שבהתעללות מעוותת בגוף אנושי שמקבל יחס של טרף קל. כשאנחנו והם מבינים את ממדי הזוועה, אנחנו כבר עמוק מדי בפנים, וכך גם כשיש סיכוי להישרדות כלשהי, מה שנותר חקוק בנו הוא זעקה מקפיאת דם, לא אנחת רווחה.

הפסטיבל מאפשר להגדיל אפילו יותר את המנעד של חוויית הצפייה בסרט על המסך הגדול, עם סרט תיעודי חדש שמציג לפניו – ״תגובת שרשרת״ שביים אלכסנדר פיליפ. הצפייה ב"מנסרים מטקסס" קוראת להתמסרות, גם אם חצי-מציצנית וחצי-מזוכיסטית, כזו שבמהלכה תהיו מהופנטות או מזועזעים מהמתרחש על המסך אבל לא תוכלו להזיז את המבט ותיבלעו בתוך פוסט הטראומה הקולקטיבית והמרדנית שהסרט מציע. לפניו מוצג סרט תיעודי שמביא אל החזית את הסאבטקסט שהופך את הסרט למה שהוא, שקורא להרהר ולדון בסרט דרך ההשפעות שלו על יוצרים, חוקרים ואמנים מוכרים בז'אנר האימה ומעבר לו, במאים, קומיקאי, חוקרת קולנוע וסופר (סטיבן קינג כמובן). כל אחד מקבל פרק, משך זמן משלו להשתהות ולחלוק איתנו על מה הסרט עבורו, תוך כדי ניתוח גם של מה שהסרט עצמו חושף על התרבות בה הוא פועל, כיצד הוא מתכתב עם יצירות שקדמו לו, וכיצד הוא התקבל והכה גלים של התרגשות וזעזוע מרתק אצל תרבויות אחרות, ואצלם באופן אישי.

השיחות מוצגות בתוך בית מטבחיים, מתובלות בקטעים מהסרט כשהם משובצים בתוך הקשר, כמו הטבעות על התודעה של הדוברים, קטעי וידאו ארט יותר מאשר סצנות מסרט. עוד רגעים מתוך הסרט מופיעים לצד קטעים רלוונטיים מסרטים אחרים כהשוואה, וכן מבליחים אזכורים שלו ביצירות אחרות שמתייחסות אליו – שמעשירות את השיחה והמידע שנמסר לנו. אלו מונולוגים מרתקים שמרגישים כמו וידויים אישיים, המתקת סוד על משהו שטבוע עמוק באלו שמדברים עליו, ובחברה שסובבת אותם. הם מקיפים את החשיבות של הסרט בתוך ציר הזמן הקולנועי, וגם ברמת ההפעלה הרגשית שלו, מתארים עד כמה ההשפעה שלו על כל אחד ואחת מהם, שונה ועצומה – עד כמה עיצב את מי שהם ואת העשייה שלהם עד היום. הם מעבירים היטב הערכה מחודשת ואהבה לסרט ולחשיבות שלו ושל הז'אנר בכלל עם עוד ועוד רבדים ומשמעויות, ועושים חשק לצפות בו במלואו כדי לטעום מהדבר הנורא והמוזר ורב המשמעות הזה. מזל שהוא מציג לאחר מכן.
(לירון סיני)

נגררת
Tow

הגדולה של סרטה של סטפני ליינג היא לא בכך שהוא מבוסס על סיפור אמיתי שנחווה כמו מלחמת טחנות הרוח של מחוסרות הבית. סרט שמטפל בנושא עגום של אישה שחיה בתוך המכונית שלה, וגם משיגה עבודה שמסתמכת על כך שיש לה רכב, ואז בוחן כיצד מצופה ממנה להמשיך לתפקד ולהשתקם כשגם הרכוש הבודד הזה נלקח ממנה. מה שמיוחד בו הוא לא שמדובר בסיפור על נשים בלתי נחשבות מול מערכת קפיטליסטית ובירוקרטית בלתי נסבלת. העולם מלא בעלילות על אנשים שלא ויתרו לנבל גדול מהם פי כמה, ושהופכים את ההתעקשות וההתמדה במאבק מולו להתנהלות יומיומית. הוא גם מלא בסיפורים כמו אלו של חברותיה של אמנדה (רוז ביירן), נשים שנמצאות רק לכמה ימים שהופכים לשנה ומעלה, במעין בית מחסה שיקומי. לכולן עבר ולפעמים הווה של התמכרויות, של גירוד תחתיות. לכולן ובעיקר לאמנדה יש צירוף לא הוגן של נסיבות והחלטות גרועות. כאמור, זו לא הגדולה כאן.

הגדולה כאן היא שהסרט מפנה אל הדמויות האלו מבט לא שיפוטי, שהוא מצליח להראות אותן כבני אדם עם יכולת לקחת החלטות ולהשתקם או לוותר, ולא רק כמקרי סעד מעוררי רחמים. הוא גם מצליח לטפל בנושא עם הומור במקומות הנכונים, ולהעלות חיוך. הדמות של אמנדה היא שילוב מדויק של נחישות ותמימות, וגם כשהסרט לפעמים מתפזר כמוה לכמה כיוונים עד שהוא מתמקד בחזרה, עצם הנוכחות העיקשת שלה, הדבקות במטרה של השגת הרכב הישן שלה בחזרה מסוכנות שלא טורחת בכלל להיות מודעת לקיומה, מאפשרת לנו לראות אותה, על כל הסיבות שיש לה להמשיך, ולהתפעל מכל הכאבים והחלומות שהיא תולה במכונית הזאת.
(לירון סיני)

סיפורם של שני פרקליטים
Two Prosecutors

לא בכל שנה יוצר הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה סרט עלילתי, אבל כשזה קורה לרוב תמצאו אותו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן ("דונבאס", "נפש עדינה"). בניגוד לסרטים התיעודיים שלו, שדווקא כן מגיעים בקצב של אחד בשנה ולרוב מביאים אותו ארצה, על הקולנוע העלילתי שלו אני יכול להמליץ כמעט תמיד וללא סייג. יש בסרטיו אלמנטים שמזוהים עם קולנוע אירופאי מיושב ומחושב, אבל לוזניצה במאי ערמומי שגם כאשר נדמה שהוא מנסה להרדים את הצופה בכל זאת מוצא דרכים לדרוך מחדש את הקשב של הקהל. סרטו הנוכחי מתחיל כמו חלום בלהות בין כתלי בית סוהר ונפתח לכדי סיוט קפקאי המוכיח כי גם האנשים שמחוץ לחומות והרחק מהסורגים אינם בהכרח חופשיים. זה נוגע בנקודה רגישה, במציאות העכשווית או בכלל, למי שרגישים לסיפורים על כוחן המרסק של טחנות הצדק הטוחנות לאט (את מי שהן מתיימרות להציל).

העלילה ממוקמת בברית המועצות של 1937, ימי שלטון סטלין. המשטר הקומוניסטי עוצר אזרחים לפי החשק וניתנת להם האפשרות לערער בכתב. ערעורים שלרוב עולים באש כפי שמדגימה סצנת הפתיחה הקובעת את הטון המכביד של הסרט כולו. אולם, בין אם באקראי או בהתערבות אלוהית ממש, מכתב אחד מוצא את דרכו הרחק מן הקמין אליו הוא מיועד ואל תיקו של תובע צעיר ואידיאליסט. מגלם אותו אלכסנדר קוזנצוב, שחקן שהייתי רוצה לראות סרט שלם רק על החוטם שלו, ומאוד קשה להסיר ממנו את העיניים. לוזניצה יודע את זה ומציב אותו להמתין בכל מיני חללים שמקטינים את מידתו, מגמדים את השליחות שלו אל מול הרקע הכביר של האימפריה הרוסית שגורמת לו לחכות לתורו להשמיע קול.

מטרתו היא להילחם על זכות כותב המכתב להישמע, והוא מוכן לקחת את זה עד מוסקבה – שם ימתין לו התובע שמשלים את הכותרת, זה שמייצג את המדינה. מגלם אותו אנטולי בליי, שאפשר להתגאות בו כשחקן ישראלי בינלאומי: ראינו אותו השנה בתיאטרון גשר, בסרט הקולנוע "חליסה" ובסדרת הטלוויזיה "מגרש הרוסים". מבלי לגלות הכל, המפגש המיוחל בין שני הפרקליטים או התובעים הוא סצנת השיא לא רק של הסרט אלא כנראה גם של הקולנוע האירופאי השנה. וזה לא ששאר הסרט סובל מבעיות בכתיבה או במיזנסצנה, להיפך.
(אורון שמיר)

עידן הווידיאו
Videoheaven

אני לרוב לא ממש מתחבר לקולנוע העלילתי של אלכס רוס פרי, אבל השנה הוא מתמקד בתחום התיעודי עם שני סרטים שונים מאוד על אהבות שלו: "פייבמנטס" על להקה אהובה (בסרט שכלל גם רכיבים עלילתיים ולא פשוט לקטלג אותו) וכעת סרט על על האהבה שלו לקולנוע, דרך מבט על ספריות וידאו ומקומן בתרבות. הבמאי מגיש סרט מסה עמוס, המורכב כולו מקטעים מסרטים וסדרות בהם ספריות וידאו שיחקו תפקיד – החל ממרכז העלילה ועד נוכחות ברקע. הוא מצהיר כבר מן ההתחלה כי מדובר במבט היסטורי, שכן ספריות וידאו כמעט ואינן קיימות כיום ובטח לא תופסות חלק מרכזי בתרבות פרט לחיים של סינפילים. הבמאי הוא ללא ספק סינפיל וגם עובד עבר בספריית וידאו, אם כי הוא לא מזכיר את זה לגבי עצמו כאשר הוא עוסק בעובדים שהפכו להיות במאים, בסרטים או במציאות.

הגישה שלו בסרט היא של היסטוריון, דרך שני סוגים של מסמכים היסטוריים – סרטים שצולמו בספריות וידאו או הציגו אותן בזמן אמת, וסרטים חדשים יותר, המציגים אותן במבט נוסטלגי. הסרט כולל הרבה מחשבות אינטלקטואליות המובעת בצורה ישירה אך גם דברים שרק נרמזים. הבחירה במאיה הוק לקריין את הסרט מתכתבת עם שני אופני המבט: ממש בפתיחת הסרט היא מקריינת בעוד אבא שלה, איתן הוק, מגלם את המלט בתוך ספרית וידאו; בהמשך הסרט, דרך פרקים בסדרה "דברים מוזרים" בה היא משחקת, הנוכחות שלה תשקף את המבט לאחור.

הסרט לא תמיד מציג מבט רומנטי על הספריות, או מבט מעריך על הסרטים והסדרות שנתנו להן כבוד. כולל צלילה לקלישאות חוזרות כמו שאילת סרט פורנו בסתר, עובדים מתוסכלים, וקשר לסרטי אימה ואולפנים שמקדמים את הסרטים שלהם דרך מה שמוצג בספרייה. דבר המשותף לסרטים של אולפנים שמייצרים לא מעט סרטים ישירות לוידאו וסרטי איכות נהדרים כמו "פישר קינג". כל זה מייצר סרט שמצליח להפתיע מספר פעמים ולהיות מהנה ודי חכם רוב הזמן. האורך שלו (קרוב לשלוש שעות) נראה כעוד סוג של מבחן עבור סינפילים וייתכן שהיה מה לקצר, אבל זו מעין גרסת ספריות הוידאו לפרויקט קולאז' מושקע נוסח "לוס אנג'לס משחקת את עצמה" – חוויה שצריכה להיות ארוכה ומקיפה, על מנת להכניס את כל האירוניה והביקורת, למה שהוא בסופו של דבר סוג של מכתב אהבה לעבר בעייתי. מבט שלא צובע בוורוד את תרבות הצפייה בזמנו ולא בהכרח מהלל את הסרטים, אבל דומה כי כל טיעון בו נובע מאהבה.
(עופר ליברגל)