״הנוסע״ של מיכאלאנג'לו אטנוניוני, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025

ארבע קלאסיקות יוצגו השנה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, אותו מנהל אמנותית אור סיגולי, שכותב כאן. על שלוש מתוכן כתבנו בעבר בהרחבה זו או אחרת בסריטה: ״שעשועי החתולים״ של קרולי מאק, ״המנסרים מטקסס״ של טובי הופר ו״בלדה טריסטה״ של אלכס דה לה איגלסיה (סרט העשור הקודם של סריטה). נותרנו רק עם "הנוסע" (The Passenger) של הבמאי האיטלקי מיכאלאנג'לו אנטוניוני, בו עסקנו בעבר, אבל לא ספציפית בסרט הזה. כעת, לקראת ההקרנה במסגרת מהדורת 2025 של הפסטיבל, חשבתי לכתוב טקסט קצר על הקסם של הסרט האהוב כפי שאני זוכר אותו. רק כמה נקודות של גביו, בתקווה להשאיר לצופים לצלול לתוכו במהלך הצפייה ואחריה.

הסרט הופץ תחת שני שמות בינלאומיים שונים ושם עברי שלישי (בזמנו). דומה כי כל אחד מן השמות לא רק משקף היבט אחר של הסרט שחוגג 50 שנה, אלא גם מדגיש עד כמה הוא מוסיף להיות אקטואלי לימינו. ״הנוסע״ הוא שם של סרט ובו הגיבור לא רק זז ממקום למקום, הוא חווה את העולם המשקיף, בלי להיות נטוע בקרקע ותוך שהוא מאבד בהדרגה את המעורבות הרגשית. ״המקצוע: כתב״ הוא סרט שגיבורו, דיוויד לוק, מתחיל בתור עיתונאי באזור מלחמה, עובד קשה על מנת להשיג ראיונות עם המורדים/צדדים אלימים, ולכאורה לא מתערב. אבל האם באמת ניתן לא להתערב, רק להשקיף מן הצד על הזוועות? האם שאלות של עיתונאי חושפים את מה שהמרואיין שלו עונה לו, או יותר את עצמו, כפי שנאמר בקטע של ראין השזור בסרט? לבסוף, ״זהות גנובה״, השם בו הסרט הופץ בישראל בזמנו, נוגע בחלק של העלילה ובו לוק מחליף זהויות עם אדם אותו הוא פוגש במלון, בורח מן העבודה שלו (ומן הנישואין) ומוצא את עצמו חי את חיי האדם האחר. בניגוד לכתב, זהו אדם שמתערב מאוד במציאות ומעורב על פניו בדברים אפלים למדי. שלושה שמות, סרט אחד.

אולם, עלילה אף פעם היא לא העניין המרכזי בסרטים של אנטוניוני. היא לא זניחה ויכולה להיות גם סוערת, אבל העניין שלו הוא היחס בין האדם לסביבה שלו, לבני אדם אחרים וגם לעצמו. במקרה של הסרט הזה, יש לנו אדם שדומה כי הוא מבקש לברוח מכל הדברים הללו. באחד מן הרגעים הכי מפורסמים בסרט, האישה שמצטרפת למסע שלו שואלת ממה הוא בורח. הוא אומר לה להפנות את מבטה לאחור, רוצה להותיר אחריו את הדרך עצמה. אבל הסרט גם מספק לנו מבט נוסף, על האישה שמביטה לדרך והופכת לרגע קפוא בזמן. זוהי מריה שניידר, בתפקיד השני הכי מפורסם שלה. זה לא משפיל אותה, אלא בונה אותה בהדרגה כדמות שמצויה במסע משלה, אולי גם בבריחה נוספת מן החיים אליהם הורגלה. או בהמשך שלהם, שכן לא ברור מה ההבדל.

ההופעה המרכזית בסרט היא של ג'ק ניקולסון. השנה מציינים גם 50 שנה להופעה המפורסמת שלו ב"קן הקוקיה", הופעה שזיכתה אותו באוסקר והייתה התמצית של כל מה שאנחנו רגילים לקבל מג'ק – השתוללות מטורפת וגדולה מהחיים. ב"הנוסע", אנחנו מקבלים צד אחר, שונה לחלוטין של השחקן – ניקולסון מופנם, שקול, כלי בידי הבמאי. זוהי הופעה לא פחות גדולה ומרתקת כשם שהיא מפתיעה, כי יש לנו את התודעה של ההתפרצות האפשרית.

באופן דומה, אנו מודעים לכך שיש לסרט עלילה מורכבת וסוערת, עליה אני לא ממש כותב. היא מערבת מלחמה לא מוסרית ועקובה מדם, חילופי זהויות וניסיון בילוש חוצה יבשות. למרות כל זה, הסרט מתנהל בקצב איטי, מתעניין יותר במבוכה של האדם מול מה שלא קורה מאשר בדברים המכריעים את גורלו, בסרט שגם שואל האם ניתן לברוח מן הגורל. או אולי: האם חילופי הזהות הם למעשה החלפת גורל. הגיבור עובר מכתב ונוסע למישהו שהוא בעל כורחו חלק מן הפעולה. 

כמו בכל הסרטים של אנטוניוני, הנוף הוא אלמנט מרכזי וחלק מן החוויה. במקרה הזה, חוויה הנעה בין מספר מדינות שונות באירופה ובאפריקה, אף אחת מהן לא נראית כפי שרגילים לראות אותה בסרטים. גם כאשר הסרט מגיע לאתרים מפורסמים בברצלונה, למשל. הבמאי תמיד יודע כיצד להסתכל על הדברים מזווית ייחודית, שמקנה לצפייה בהם גם מימד רוחני. גם אם הרובד הבולט יותר הוא חיפוש אקזיסטנציאליסטי וחיים בצל רצונות אנושיים בסיסיים: הרצון לתקשר עם הזולת והרצון למפלט מן המפגש עם הזולת. בסרט זה נוסף רובד פוליטי שנכח רק ברקע הסרטים האיטלקיים של הבמאי. סרט שמביט על השליטה של האדם הלבן באומות אחרות באמצעות כוח תרבותי, כסף, צבא וכוחות התנגדות במדינות הרחוקות. המערב מצד אחד מביט מרחוק ומגנה את האלימות שנוקטים המקומיים, מאידך הוא מעורב ישירות במלחמה, בין אם בחר בכך ובין אם לאו.

אנטוניוני המשיך לביים גם אחרי "הנוסע" והמשיך להיות מעניין, אבל להשקפתי סרט זה הוא יצירת המופת האחרונה שלו. אחרונה ברצף של סרטים שניתן להעניק להם את התואר הזה. ועוד לא הגעתי לעסוק בשוט הכי מפורסם של הסרט, השוט ה(לפני) אחרון בו המצלמה נעה במה שנראה כמו לוקיישן פשוט, ואז חודרת פנימה במהלך בלתי אפשרי. או אולי לא באמת מצליחה לחדור כי אי אפשר לחדור לתוך האחר, לתוך הנפש, לתוך המהות של החיים ברגע המפתח בו מנסים לגעת. כיום כבר קל יותר לייצר שוטים כאלו, שדרשו מאמץ של ימים רבים במהלך ההסרטה. אבל ייתכן שכמעט בלתי אפשרי להגיע לשילוב הטבעי בין הטכניקה למשמעות כמו בסרט זה.
שימו לב שיש עוד שוט לאחר מכן וגם בו יש דברים שניתן לפרש, או לשאול את עצמכם. אפשר לשאול שאלה ספציפית לגבי הקשר שהוביל את הדמות של שניידר לסיפור והאם יש לכך תשובה חד משמעית בסרט (לדעתי כן), או לשאול מהי בעצם זהות, במקרה שלה ושל הדמויות האחרות. סרטים של אנטוניוני הם לא נייר עמדה פילוסופי, הם פתח להרהור של הקהל. תחילה להרהר על הסרט, אחר כך להרהר על עצמו.