אימה לנשמה, מאי 2025: ״רחוב הפחד: מלכת הנשף״, The King Tide, Death of a Unicorn

מאי נגמר ועוד רגע יהיה ממש חם וגם חודש הגאווה, אבל לפני כן – סיימנו את "חודש המודעות לזומבים", שהיה מאופיין בצעדות של אנשים שנראים כמו מתים מהלכים ברחבי העולם, פעם גם אצלנו, לפני שהחיים שלנו כאן הפכו למשהו שמייצר פחות חגיגות אל-מתים ויותר טורי דעה על איך החיים כאן הם אפוקליפסה מתמשכת. ובכל זאת, אם תרצו להסתובב באווירה של מתים מהלכים ביניכם בקטע מטאפורי ואסקפיסטי, פחות בקטע של ככה הכל מרגיש יותר מדי זמן מתי זה ייגמר מה עוד נצליח לעשות חוץ מלצעוק ממש חזק כל הזמן – ה-Muzeum של תיאטרון החנות בתל אביב פעיל, ומציע סיור באתר ההנצחה לזכר אפוקליפסת הזומבים שהתרחשה כאן ב-1990. מדובר בתיאטרון תוך כדי תנועה שלכם כקהל, בבית טפר. מודה שטרם יצא לי לחוות, אבל תיאטרון שמשלב אימה אינטראקטיבית זה משהו שאין לנו כאן יותר מדי, אז טוב לדעת כשיש.

כמו כן, תודות לחבר המדור וחבר החיים עצמם אופיר, שתייג אותי וקראתי את הטור המרהיב ומרחב הדעת של נעם לויתן "זומבים: המתים שכובשים את העולם" בבלוג שלו, "מחשבות ביולוגיות". מה שמצא חן בעיניי הוא שמדובר דווקא לא בניתוח מהצד האמנותי של אוכלי המוחות, אלא בסקירה היסטורית, שכתובה ביסודיות ומכבדת את הנושא. ברמה של מתחקה אחר מקורותיו בהאיטי והקשר של הדימוי המסוים הזה לסחר בעבדים, הרבה לפני שג'ורג' רומרו ליהק אדם שחור לגיבור סרטו.

ולגבי סרטים, "28 שנים אחרי", הפרק השלישי בסרטי הזומבים מלאי הזעם שחירבו את אנגליה ורעננו את הז'אנר, מחזיר את דני בויל כבמאי ואת אלכס גרלנד כתסריטאי ויוצא לאקרנים בארה"ב ב-20 ביוני (אצלנו מתוכנן ליום קודם לכן). הדיבור הוא שזו תהיה טרילוגיה, כלומר לא סגירת שלשה עם הקודמים אלא פתיחה של שלישייה חדשה, כי מותגים אוהבים לתכנן אפוסים מראש כדי להיות רווחיים. לכאורה. בזמן שתמתינו, טוב לזכור שקודמו מ-2007, "28 שבועות אחרי", זמין לצפייה בדיסני פלוס.

בכל מה שקשור לשלל מאי: יש גם חודשים כאלה. יש לנו את "יעד סופי: קשרי דם" המשובח, שמוצג בקולנוע וקיבל סקירה משלו, וטוב שכך. חוץ ממנו, הדבר הכי מלהיב הוא ש"ההשחרה", עליו אור כתב עוד ב-2023 ואני ציינתי בסיכומי השנה ב-2024, זמין ככה פתאום בנטפליקס. מדובר בקומדיית אימה שחורה מפורמט החבורה שבאה לבלות בבקתה מרוחקת ומישהו מחסל את חבריה בזה אחר זה. הייחוד כאן: החבורה מחוסלת כי היא נמדדת עד כמה חבריה שחורים מספיק. הם מוצאים משחק לוח ישן וגזעני להחריד עם שאלות טריוויה על תרבות שחורה בארצות הברית. ובהתאם למידת ההצלחה או הכישלון שלהם – הרוצח המסתורי מניח להם או מנסה לרטש אותם. הסרט רווי ארכיטיפים אבל גם הומור מודע לעצמו כך שהוא מצליח להיות מבדר עד מאוד, פוליטי באופן בוטה אך לא מטיפני. עוד בנטפליקס מאותו סיכום שלי: ״לייט נייט עם השטן״ שהיה חלק ממדור אימה לנשמה הראשון.

מאותו מדור ממש, "מרתף האימה" זמין אף הוא אבל בקולנוע. שם בדקתי את "דייט קטלני" שגם מציג עדיין באולמות, וסלחו לי, אבל השם שלו באנגלית "Drop" אמנם מכוון לסוג ההודעות המוצפנות שהגיבורה מקבלת, שסוחטות אותה, אבל בתרגום מילולי אכן מדובר בנפילה. כגודל הפוטנציאל של הרעיון המסקרן והמותח, גודל האכזבה והבלגן הנרטיבי הלא מפותח דיו. יש לנו אישה שמקבלת הודעות מבהילות שלוחצות לה על כפתורים שלא מותירים לה ברירה אלא לנסות ולעשות מה שדורשים ממנה, והוא להשמיד כל מיני פריטים ולחסל את הדייט שלה, כשהיא בסך הכל מנסה להתאושש מטראומת עבר עם בן זוג מתעלל ולהמשיך הלאה.
המתח בין דייט עם מי שמתגלה מרגע לרגע כפרטנר המושלם לבין מה שהיא אמורה לעולל – מעולה. אבל הוא מתגלגל לכדי סיבוכים שההתרה שלהם מתרחשת במהירות ולא מספקת כמו שהיינו רוצים, תוך כדי הגמשה של ההשלכות והחוקים כדי להשאיר לגיבורה בדיוק מספיק זמן כדי לעשות דברים. גם פיתוח הדמויות לא להיט, או העוצמה הרגשית או היעדרה בהן הן מגיבות לדברים. ולכן, הסרט כולו הולך ומתפזר לו, למרות החביבות של הקשר הנרקם בין הגיבורה לדייט שלה.

The King Tide
גאות / אי בני האלמוות

הבעיה המרכזית עם הסרט המוצלח של החודש בצפייה ביתית, שביים כריסטיאן ספארקס, הוא שאפשר להתווכח עד כמה הוא אימה. היא מבעבעת ונוכחת, אבל מדובר יותר בתחושה לא נוחה מתחת לפני המים של העיירה המבודדת שממוקמת על אי, ומתנהלת ספק כמו קהילה קיבוצית מאוחדת וספק כמו קצת, נו, כת, מאשר במשהו מוחשי, רוב הזמן. במרכז הסרט הקנדי שכתבו קיי סי קוכלין, ריאן גרסבי ואלברט שין יש משפחה עם נסיבות יוצאות מגדר הרגיל. בובי (קליין קרופורד) וגרייס (לרה ג'ין חורוסטקי, שתזכרו כעיתונאית הבלתי מ"חניבעל") לא הצליחו להביא ילדים לעולם, אז הים העניק להם תינוקת.

בובי, שהוא במקרה גם ראש העיר של עיירת הדיג באי שהתנתק מרצון משאר העולם, חילץ את איילה (אליקס ווסט לפלר) מתחת לסירה הפוכה בעזרת שאר הגברים בקהילה. הוא וגרייס אימצו אותה, ומהר מאוד כולם הבינו שאיילה ניחנה בכוח מרפא. היא מעניקה חיוניות והחלמה מהירה לכל מי ששוהה בסביבתה. חתכים נרפאים ברגע, ההורים שלה לא ממש מזדקנים, וסבתה הדמנטית (פרנסס פישר) חזרה להיות צלולה ומתפקדת. גם הדייג נהדר, כי כשיש קצת קושי יוצאים עם איילה לים והיא מניחה את היד שלה במים והופ, הדגים שוחים אליה כי כל יצור חי שואף להיות בקרבתה.

החלק המרענן הוא שהיא אמנם מקבלת אנשים באופן קבוע כל יום, אבל המשפחה שלה ובעיקר אביה כן שומרים עליה אהובה ומוגנת, ומספקים לה מה שנראה כמו ילדות יחסית שפויה בתוך הסגידה שהיא זוכה לה, והיכולת המופלאה שלה. כל זה טוב ויפה, עד שקורה משהו – ופתאום כישורי הריפוי שלה מפסיקים לתפקד. או אז מתחילים מתחים חדשים בתוך הקהילה – למשל סביב השאלה לגבי מי מחליט מה הנוהל הנכון עם איילה, אבא שלה ואמא שלה, או כולם יחד בהצבעה, כי היא חשובה ואהובה על ידי כולם (וכולם שמים לב שההורים שלה, למשל, נשארים צעירים ו"נהנים" מהמתנות שלה יותר). סתם דוגמה מקריפה אחת. עולים אל פני השטח גם מתחים ישנים, לגבי מי קובע מה בכלל, ומה חשוב יותר – לשמור על ערכי הקהילה ושיטות הפעולה האדוקות שכוללות אפס קשר עם העולם שבחוץ, כולל שמירה על הילדים בסוג של בורות לגבי מקומות אחרים, או הסתכלות אישית יותר על טובת הפרט.

הכוח של הסרט הוא בכך שאנשים לא מסומנים מיד כנבלים או גיבורים, ושהוא מתקדם אמנם לאט, אבל מכניס אותנו לתוך עולם שקל לנו לרצות ולהאמין שהוא בסך הכל טוב ואוהב, גם אם לא מושלם. ואז הסדקים מעמיקים ודברים מידרדרים, ובאמצע ניצבת ילדה בת עשר, שכבר מבינה דבר או שניים על עצמה ועל היכולות שלה, וגם מסתירה חלקים שהיא מעדיפה לשמור לעצמה. לא מדובר בסרט שידביק אף אחד לכיסא מצד אחד, מצד שני הוא כן מעניין ומותח לכל אורכו, כי הדמויות מסקרנות מספיק וחלקן מעוררות מספיק אמפתיה או דאגה כדי שנרצה לדעת לאן כל זה הולך, וכמה הכל יכול להידרדר.

כמה הוא מפחיד: זה הרעיון בעיקר. הוא כן כולל פגיעות באנשים, גם בילדים, בשלב מסוים, אבל הוא לא מתפלש בהנאה באלימות שיש בו. הוא יותר מותח ומטריד.
כמה הוא לנשמה: מדובר בצפייה יותר מהורהרת, שלקראת הסוף נהיית גם מערערת. יש כאן אמירה ברורה ולא נעימה על מה קורה כשאנחנו כחברה מסתמכים על לשד החיים של הצעירים שלנו כדי לשמר את עצמנו ואת הערכים שלנו, במקום לקדם אותם, ומתי זו אהבה, ומתי היא הופכת לניצול.

Death of a Unicorn
חדי קרן למות

ברוח הדברים שאמר לי אורון בשבוע שעבר כשהתלוננתי על כך שהסרט הזה מפוספס: אלו A24, יש להם מוניטין וסרטים טובים אחרים כך שהם מטשטשים את הכמות הלא-מבוטלת של דברים שהם, אה, פחות. מה זה פחות, יסלח לי הבמאי והתסריטאי אלכס שרפמן, אבל אם לא היו פה עניין של החזרת השקעה ואת השכר של השחקנים שבטח עלו מספיק כי לא מדובר בחבורה אנונימית, הייתי מבינה אם היו קוברים את הסרט הזה יחד עם חדי הקרן והאפקטים הדיגיטליים המורגשים שאופפים אותם.

הפוטנציאל שלו הוא כזה: יש לנו נסיעה של אב (פול ראד) ובת (ג'נה אורטגה) שלא הכי מסתדרים. הוא עובד קשה בחברת פארמה עם בוסים כל כך עשירים שהם לובשים בדים רכים שנראים כמו בגדי בית כל הזמן, ומדברים על כמה טוב הם רוצים לעשות לעולם, ולה יש נזם באף. הם באמת לא מסתדרים מאז שאשתו שהיא אמא שלה נפטרה והוא המשיך לעבוד ממש קשה. עד כאן, משבר לגיטימי. הם נוסעים לביקור אצל הבוסים שחיים באמצע שמורת טבע כדי שאבא שלה יתחנף אליהם עוד קצת ויקבל העלאה או שותפות או משהו, כי הבוס הגדול (ריצ'רד אי גרנט) גוסס אבל משפחה נורא חשובה לו, כי זה עסק משפחתי. האב והבת צריכים להתחבב לא רק עליו, אלא גם על אשתו (תיאה ליאוני) ובנו (וויל פולטר). כמובן שהאדם הכי מאופס באחוזה הוא אחד המשרתים (אנתוני קאריגן) ושיהיה קשה לאב והבת לזייף אחדות משפחתית מלטפת ומחבקת כדי שהסופ"ש הזה יעבור בנעימים. כל זה, עוד לפני שהם דורסים בטעות חד קרן.

הסרט מתנהל בעולם שבו הרעיון שיש חיות נדירות עד רמת חד הקרן לא מפתיעה או מטלטלת את הדמויות. מה שמערער הוא העובדה שהאב דרס חיה מיוחדת בתוך שמורת טבע. כמובן שהוא ירצה להסתיר את זה. כמובן שהבת שלו לא מבינה איך הוא יכול, ובכלל חשה חיבור מוזר לחיה הגוססת. הם מגיעים לאחוזה כשחד הקרן מוחבא ברכב איכשהו, והניחו שכל מה שיכול להסתבך מכאן – יסתבך. זו קומדיית אימה מלאה באפשרויות לניואנסים של הומור שחור משחור וקטעי אימה גופנית, עם ערימות של סרקזם. אבל בפועל מה שקורה הוא שאף דמות לא מפותחת מספיק, כי מספיק לסמן אותן עם מה שהן לובשות או עונדות, וגם הדיאלוגים נשארים שטוחים בהתאם. חדי הקרן מעניינים כי יש פה מיתולוגיה יפה שקשורה ליצירות אמנות עם חדי קרן, שקיימת במציאות. זה גם אחד החלקים הכי טובים בסרט, וכשהחלק הכי מרתק בו הוא הדפסה של ציורי אמנות במדפסת ענקית, ולא האקשן או העלילה, אנחנו בבעיה.

חדי הקרן עצמם אמורים להיות פה אותם יצורים מיתיים שהכרנו, רק עם טוויסט שיהפוך אותם למבעיתים והרסניים. זה עובד חלקית, ואני מעריכה את הרצון להפוך אותם ליצורים קצת יותר מחרידים, ולהחיל עליהם מורכבות של יצור פרא שהוא לא רק פלאי או מפלצתי, אלא שזה יהיה קשור יותר לנסיבות. קצת יותר כמו דרקונים. אלא שבמקום מורכבות, העיצוב שלהם נראה פעם ככה ופעם ככה, וכשהאקשן נהיה ברוטאלי הוא גם נהיה דיגיטלי וזה לא נעים. לא אתן כאן ספוילרים אבל גם הסוף מתעקש ללכת למקומות שמביאים את הסרט בדהרה ממחוזות הפספוס לארצות הקרינג'. כל החומרים שם, פשוט לא לשו אותם עד הסוף, וכך הסרט לא ממש מצחיק, לא באמת מפחיד ולא ממש מרתק. נרדמתי משהו כמו 555 פעמים, והפעם לפחות 5 מהן באשמתו, ולא באשמת החיים עצמם.

כמה הוא מפחיד: יש כמה קטעי אימה גופנית, ריטוש ושיפוד מרשימים, אבל הם קצת נבלעים בתוך הישימון העלילתי. והם גם מרגיזים כי החוקיות שלהם והבחירות את מי לחסל ואת מי לא, לא הוגנת כלפי הדמויות, ומתנהלת לפי מי התסריט רוצה שישרוד ועד מתי. יש דמות שפשוט מוקרבת בגלל אנוכיות של דמות אחרת ואין לזה שום מחיר.
כמה הוא לנשמה: הוא ממש רוצה להגיד לנו דברים על קפיטליזם חזירי, ועל ערכי משפחה וראיית הייחוד בכל אחד ואחת, או פשוט להיות סרט על אבא ובת שצריכים למצוא זה את זו מחדש ולבנות את עצמם כיחידה אוהבת שוב. אבל הוא הולך ומתקשקש ומנסה לפתור את הבלגן המשעמם שלו דרך קלישאות של "אוי אמא שלך הייתה טובה בכל הדברים האלה ואני הבטחתי לה שאשמור עלייך אבל למעשה שמרתי על עצמי". די, לא אכפת לנו, לא בניתם לנו את הרגע הזה כדי שיהיה לנו אכפת. תנו לחדי הקרן לרמוס הכל.

רחוב הפחד: מלכת הנשף
Fear Street: Prom Queen

סרט נוסף שמרחיב את העולם אחרי הטרילוגיה המוצלחת שמבוססת על ספרים של ר.ל. סטיין הגיח בנטפליקס. הוא מתרחש בשנות ה-90 אחרי שהקודמים התרחשו בעשורים ואף במאה אחרת, ועומד בפני עצמו. גם כאן לא ברור מה השתבש ואם השיממון הוא בגלל חומרי המקור, או בגלל רצון להפיק עוד סרט אימה כדי שהמותג ימשיך להתקיים, אבל לעשות את זה מהר ולחסוך על עריכת תסריט ועל תקציב אפקטים ועל שיעורי משחק ועל מקוריות ועל בערך הכל.

הסרט שביים מאט פאלמר (התסריטאי והבמאי של "קליבר" המעולה מלפני אי אלו שנים, אז האכזבה רק גדלה) שגם כתב את התסריט עם דונלד מקלירי (ששיחק ב"קליבר") לוקח את הרעיון של מלכת הנשף בתיכון, כמו בקלאסיקה דוגמת "קארי", ומציג את הסיפור מבעד לעיניה של לורי (אינדיה פאולר), המועמדת הכי מופנמת וסובלת בתיכון, כמו קארי. רק שאין לה כוחות על, במקום יש לה חברה טובה (סוזאנה סון) שאוהבת אימה ואוהבת לעשות מתיחות אימה מופרכות, ולהסיח את דעתה של חברתה הסובלת, בזמן שכל שאר המתמודדות הן נערות מרושעות ובלתי נסבלות.

כולן בערך יורדות לחייה בגלל שלורי מגיעה מבית שבור. כמה שבור: יש טרגדיה בעברה לגבי הקשר בין אמא שלה, אבא שלה וריסוק פרצוף למוות של אותו האב. השמועות הן שהאמא עשתה את זה כשהוא נפרד ממנה, אבל זה מעולם לא הוכח. היא גם עובדת בדיינר שבו האחרות אוכלות וכמובן שזו עילה נוספת לירידות ועלבונות. על דרמת התיכון הלעוסה הזו מתלבש רוצח סדרתי, עם מעיל גשם אדום ויניל שהוא הדבר הכי מרשים בסרט. הוא מחסל, לאט ואז מהר יותר ומשפריץ יותר, את המתמודדות לכתר, ולפעמים את מי שסביבן.

הכל מעלה הילוך לקראת הנשף, בזמן שיש קצת מתח שעולה בין לורי למייגן, החברה הטובה, כשהשנייה מתחילה לשים לב לדברים מוזרים שמתרחשים אבל לורי בסך הכל רוצה להצליח לזהור לערב אחד. לא שיש היגיון בכך שהצעירה הדחויה של השכבה תהיה בעלת סיכוי לנצח בכלל, והעלילה לא ממש מסבירה איך זה קורה. העלילה גם לא מסבירה למה רוב הנערות האלו נראות כמעט אותו הדבר, ולא, אין טוויסט של שכפולים גנטיים מקוללים בעיירה. זה לא סרט כזה, וחבל, זה היה מוסיף לו עניין. הוא מתקדם לו בקצב נסבל אל טוויסטים שתנחשו בקלות, עד שהוא עושה לנו טובה – ומסתיים.

כמה הוא מפחיד: החיסולים מסקרנים אבל רובם נראים זולים וחסרי השראה, לאו דווקא בגלל התקציב שכנראה אינו גבוה, אלא יותר כי הם פשוט סתמיים ושם כדי לסמן וי. יש ריטוש איברים ושפיכתם, אבל הם נראים כמו משהו שהרוצח עשה כי אמרו לו שזה מה שצריך כדי להיות בסרט סלאשר. הם כמעט מקריים, בסגון של אהה, יש כאן סדנת מלאכה, יופי, תביאו רגע את המסור הזה. מזמן לא הייתי אדישה כל כך לעריפת ראשים או חשמול אנשים.
כמה הוא לנשמה: הוא נורא רוצה להיות על חברות ועוד כל מיני דברים שמתרחשים בתיכון ומעצבים או שוברים אותנו. אבל הוא מפספס בכל מקום אפשרי. לא ברור למה שתי אלו חברות מלכתחילה, למעט עצם העובדה שהן חברות. והכל יושב מלאכותי מדי.