פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 24: שנת 1979

מכיוון שאנחנו סוגרים עשור נוסף בפרק הזה, חשבתי שיהיה כדאי לעצור רגע ולהסתכל עליו בפריזמה כללית לפני שצוללים לשנה האחרונה שלו. בפרק של 1969 לא עשיתי את זה, ואני חושב שזה בגלל שעוד לא הייתה לי מספיק ראייה מרחבית. אבל יותר מזה, מה שקרה בקטגורית הסרט הבינלאומי של שנות השבעים היה מאוד יוצא דופן בהשוואה לשנות השישים. הייתי אפילו מופתע מזה, אילולא חשדתי בזה כבר בפרק של 1970.

כתבתי את זה בעבר, אבל צריך לחזור על זה בשביל הקונטקסט: ברובן המוחלט של שנות השישים תעשיית הקולנוע האמריקאי התנהלה תחת צנזורת קוד הייז המחמירה. הקולנוע הבינלאומי כמובן לא היה כפוף אליה, ולכן יכל להביא למסך דברים שהאמריקאים רק חלמו עליהם (או פחדו מהם). ככזה, ממש אפשר היה לראות את ההיקסמות של האקדמיה מהתכנים הפרובוקטיביים (לתקופתם) או לעשייה המשוכללת ופורצת הגבולות שמתרחשת באירופה וביפן. בשנות השבעים הכול השתנה כי צנזורת הייז קרסה, הבמאים האוטריסטים קיבלו צ'קים פתוחים מהאולפנים, הקהל נהר, והקולנוע האמריקאי חווה שחרור אומנותי חסר מורא שהביא אותו לפסגותיו הגבוהות ביותר, כנראה אי פעם.
תהיתי אם ואיך זה ישפיע על הקטגוריה הבינלאומית, ואחרי המעבר על כל העשור הזה אני חושב שזה היה מאוד נוכח. מה שראיתי בחמישיות השנתיות (באופן רחב, לא נקודתי) זה שבזמן שהאוסקר הכללי התמלא בסרטים פורצי דרך ופרובוקטיביים, קטגורית הסרט הבינלאומי אכלסה בעיקר קולנוע שגרתי ומנחם יותר ויותר, כאילו שם עוד נשמרה הגחלת הישנה. אל מול ההתפרעות האמריקאית, בצריכה של הבינלאומי נדמה שנרשם רצון למה שידענו פעם. אז נכון, האקדמיה עובדת עם מה שיש לה, קרי הסרטים שהמדינות בוחרות לשלוח ואולי ארצות תבל החליטו להביא תוצרת קלה לעיכול או שגרתית יותר. מאדך, כן היו נציגויות מרשימות שהאקדמיה פספסה כמו "מסע השחקנים", "ידיד אמריקאי", "אל טופו" ו"אימפריית החושים", ואלו רק הסרטים שהפכו למוכרים מתוך עשרות הנציגים. מי יודע אלו פלאות אחרים מעולם לא קיבלו את ההזדמנות. עוד סטטיסטיקה מעניינת היא שבכל העשור הזה, רק שתי מדינות זכו לראשונה, כאשר כל השאר היו כאלו שכבר זכו בשנות השישים. כאילו יש מעט מאוד מקום לדם חדש, והמוכר והמרגיע הוא הסנטימנט המוביל.

בהסתכלות האישית שלי, אם פונים לדירוג המועמדים והזוכים (שכרגע נמצא במסגרת פרטית ומתישהו נחשוב על דרך לפרסם אותו), מבין כל 50 סרטי שנות השבעים בקטגוריה, רק שישה מהם נמצאים בעשרים הגדולים שלי. הגבוה ביותר הוא "שבע היפהפיות" במקום החמישי. אז כמובן שזה עניין של דעה ספציפית מאת אדם אחד, אבל אם חוזרים לאותה רשימת עשרים הגדולים, שם מיקמתי לא פחות מ-11 של שנות השישים. מעל לחצי. וזה משונה כי הסבנטיז ידועות כטובות הרבה יותר לקולנוע מהעשור שלפני.
אז הנה מין סיכום עשור מהיר שכזה:
-המועמד הטוב ביותר של שנות השבעים – "שבע היפהפיות", איטליה 1976
-הזוכה הטוב ביותר של שנות השבעים – "זיכרונות", איטליה 1974
-המועמד הגרוע ביותר של שנות השבעים – "תחי איטליה!", איטליה 1978
-הזוכה החלש ביותר של שנות השבעים – "כל החיים לפניו", צרפת 1977

בחזרה ל-1979 ומה שקרה ספציפית שם, כי זה גם די מעניין, למרות שייתכן ומדובר בצירוף מקרים יותר מאשר כל דבר אחר. באותה שנה זכה בפרס הסרט הטוב ביותר "קרמר נגד קרמר" ושנה לאחר מכן "אנשים פשוטים" (הדרמות המשפחתיות הראשונות שזוכות מאז שנות הארבעים), כך שכנראה האקדמיה הייתה במצב רוח משפחתי באופן כללי. לראייה, שלושה מתוך חמשת מועמדי הבינלאומי של 1979 התחילו בדמות שחוזרת אל בית ילדותה, ושם, מול האנשים שהכירה בתקופת התעצבותה, מתמודדת עם העבר ועם הווה. עוד משהו מעניין הוא ששלושה מתוך החמישייה (לאו דווקא שלושת הסרטים שהתייחסתי אליהם במשפט הקודם) מגיעים מאת במאים שנחשבים מאסטרים, או לפחות ידועים ומוכרים, אבל דווקא אלו הם הסרטים הכי עלומים שלהם באופן יחסי. וגם יש שחקן אחד – שאנחנו מאוד אוהבים בפרויקט – שמופיע בשני סרטים שונים.

מדינות שהגישו נציגות אך לא נכנסו לחמישייה היו אוסטריה (עם הבמאי המועמד בעבר מטעם גרמניה ושווייץ מקסימילאן של), ארגנטינה, בולגריה, בלגיה, ברית המועצות, דנמרק, הולנד, הונג קונג, הונגריה, יוגוסלביה, יפן, ישראל ("רגעים" של מיכל בת-אדם), מצרים, סין, צ'כוסלובקיה, קנדה, שווייץ ושוודיה.
הסרט היחיד שאיננו-דובר-אנגלית בלוח המועמדויות הכללי היה "כלוב העליזים" בפרס התסריט המעובד ועיצוב התלבושות. ואם כבר התחלנו עם גייז בינלאומים…

איטליה – "לשכוח את ונציה"

המועמדים

איטליה – "לשכוח את ונציה" (Dimenticare Venezia / To Forget Venice)

שנתיים אחרי שהביאה לקטגוריה הזו את המועמד הראשון בו נמצא גבר גיי בתפקיד הראשי ("יום מיוחד"), איטליה עשתה זאת שוב, אבל בדאבל – גבר ואישה להט"בים, בדרמה של פרנקו ברוסאטי שהיה מוכר בעיקר כתסריטאי ("חיים אלימים" של פאזוליני, "רומיאו ויוליה" של זפירלי) אבל כבר ביים כמה סרטים שהשתתפו בפסטיבלים הגדולים.
על פי תסריט שכתב עם יאיא פיאסטרי, הסרט מתרחש בבית כפר גדול ונאה באיטליה, לשם מגיע ניקי (ארלנד יוזפסון השוודי, מ"הקורבן" של טרקובסקי) בליווי גבר צעיר וחתיך (דיויד פונטרמולי), כדי לקחת את שאר בשרו שנותר שם – אחותו הגדולה ושתי נשים צעירות מקשר דם מרוחק כלשהו – לטיול משפחתי בוונציה. השהייה במקום מציפה רגשות קדומים בניקי, בעיקר היחס שלו אל הבית ואל ילדותו, זאת בזמן שאחייניתו אנה (מריאנג'לה מלאטו) מתמודדת גם היא עם תשוקות חבויות שיאלצו לצוף אל פני השטח. בסופו של דבר לא כל מי שתכנן לעזוב אכן יעזוב, וכמעט אף אחד מהם לא יישאר אותו האדם שהיה בהתחלה.

ספרד – "אמא בת מאה" (Mama cumple cien Anos / Mama turns 100)

הסרט השני במניין "חזרתי הביתה, שום דבר הרי לא יכול להשתבש" הוא הקומדיה הספרדית מאת קארלוס סאורה, אחרי שכבר שנשלח פעמיים לאוסקר כנציג מדינתו אך נותר בחוץ ("פרימה אנג'ליקה", "קריאת העורב"). את התסריט הוא כתב עם רפאל אזקונה, התסריטאי של מועמד ספרד הקודם "פלאסידו" ובעתיד "התקופה היפה של חיי".
אל, ניחשתם נכון, בית כפרי גדול ונאה בספרד, מגיעה אנה (ג'רלדין צ'פלין) בליווי בן זוגה על מנת להצטרף לחגיגות יום ההולדת המאה של האמא, שבריאותה רופפת, היא סובלת ממיני התקפים, ועדיין לא לגמרי התמודדה עם מות בנה לפני שלוש שנים. אנה איננה חלק מהמשפחה באופן ביולוגי, היא הייתה עוזרת בית שם לפני שנים, אבל במקום נותרו כל בני ובנות משפחה שנשארו בחיים, חלקם לא הכי בקו השפיות, ותוך רגע קל כולם יהיו על הקצה, ולא מעט בגידות, שקרים, מזימות וכוונות רעות יסחררו את כולם.
הסרט זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאן-סבסטיאן.

פולין – "העלמות מווילקו" (Panny z Wilka / The Maids of Wilko)

אל, ואני לא צוחק אתכם, בית כפרי קטן ונאה בפולין, חוזר ויקטור בן ה-40 (אהובנו דניאל אולבריצ'סקי ממועמדי העבר "המבול" ו"הארץ המובטחת", ועוד סרט שיוזכר ממש בפרק הזה), שם חיים דודו ודודתו המבוגרים אותם לא ראה שנים. שובו מתרחש בעקבות מוות של חברו הכומר, אירוע ששיבש את בריאותו של ויקטור, ובעצת רופאו יצא לחופשה מעבודתו המרוחקת. באחוזה, המכונה וילקו, ויקטור האבוד פוגש מחדש את בנות המשפחה השכנה, עם חלקן היו לו רומנים כאלו ואחרים בשנות העשרים שלו. נוכחותו מעלה כמה דברים שבהחלט עדיין נשארו תקפים בלב, אבל גם לא מעט השתנה, במיוחד הצעירות שגדלו וכעת משנות את הדינמיקה.
זהו המועמד השני לאוסקר של אנז'י ויידה (אחרי "הארץ המובטחת"), ובהחלט אחרים עוד יבואו בעקבותיו. התסריט מבוסס על נובלה של ירוסלב איווסקיביץ'.

צרפת – "סיפור פשוט" (Une Histoire Simple / A Simple Story)

בכרטיס הכניסה היחיד שלו לאוסקר אי פעם, קלוד סוטה ("נלי ומר ארנו", "לב בחורף") החליט להתחכם ולא לעשות סרט על אף אחד שחוזר הביתה. סוג של. המועמד הצרפתי בולט מבין השאר גם כך שהוא היחיד מהחמישייה שעוסק באישה, כאשר כל הגברים הם דמויות משנה. לא ראינו דבר כזה בקטגוריה מאז "סאנדאקן, בית זונות מספר 8" היפני ארבע שנים קודם לכן.

גיבורת הסרט, שאין לו למרבה הצער שום קשר לעגנון, היא מארי (רומי שניידר בהופעה שהעניקה לה את הסזאר), מעצבת אופנה עצמאית ויפה מאוד בת 39, אותה אנחנו פוגשים לראשונה כאשר היא קובעת תור להפלה. היא מתכננת גם להיפרד ממי שהכניס אותה להיריון, למרות שהוא פחות מתחבר לזה. מסביב למארי, גם חבריה עוברים מיני משברים גדולים כקטנים, והיא בעצמה מוצאת את עצמה משחזרת את הרגשות לבעלה לשעבר, שנמצא בזוגיות עם אישה צעירה ממנו. באמת שהמונח "סרט צרפתי" לא יכל להיות מוכל נכון יותר על שום סרט אחר. אבל זה הקולנוע של קלוד סוטה האהוב, וכך הרוויח את תהילתו, אז אנחנו בטח לא נתייחס לכך בזלזול.
את הסרט הלחין פיליפ סארדה המוכר בעיקר משיתופי הפעולה שלו עם פולנסקי ("הדייר", "טס" עליו היה מועמד לאוסקר) ועוד עשרות אחרים; כאשר הצילום היה מאת ז'אן בופטי, ממש באותה שנה שצילם סרט אחר שאת שמו לא תנחשו בחיים האלה – "דיזינגוף 99" של אבי נשר.

צרפת – "סיפור פשוט"

הזוכה

גרמניה (מערב) – "תוף הפח" (Die Blechtrommel / The Tin Drum)

בפסטיבל קאן של 1979 נחלק פרס דקל הזהב בין שני סרטים, שניהם הפכו לאירוע אוסקרי בתחילת השנה שלאחר מכן. הראשון היה "אפוקליפסה עכשיו", שהיה מועמד לשמונה אוסקרים כולל הסרט הטוב ביותר, וזכה בפרסי הצילום והסאונד; והשני הוא "תוף הפח" שניצח את פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. זאת גם הייתה הפעם הרביעית בסך הכול שזוכה דקל הזהב מנצח גם באוסקר, והפעם הראשונה בה זה לא היה נציג צרפת (אחרי "אורפיאוס השחור", "מטריות שרבורג" ו"גבר ואישה").
בזכות "תוף הפח" הצטרפה גרמניה המערבית לקבוצה מצומצמת של שש מדינות עם אוסקר בינלאומי תחרותי. האחראי על הניצחון הראשון של גרמניה (והאחרון שלה במסגרת החלוקה לשתי המדינות) הוא פולקר שלונדורף אז בן 40, שכבר ניסה את מזלו באוסקר בעבר אך לא נכנס לחמישיות. שלונדורף היה גם חלק מצוות התסריטאים שכלל את פרנץ סייץ (שכתב את "הולך הרגל", מועמד גרמניה מ-1973) וז'אן-קלוד קארייר (שכתב את "סוד הקסם הבוגרני", זוכה צרפת של 1972), יחד עיבדו את ספרו המונומנטלי של גונתר גראס שיצא לאור ב-1959.

במה שלימים יחשב כאחד מעיבודי הספרים הטובים ביותר לקולנוע (ומי שקרא את הספר ודאי זוכר כמה זה חתיכת אתגר), "תוף הפח" הוא משהו בין קומדיה לפארסה לסאטירה למיינד-פאק, במרכזו אוסקר (דיויד בנט, הוא צץ בסריטה בעבר עם הטקסט על "אגדה" של רידלי סקוט) שנולד בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים. הוא לא לגמרי מי בטוח מי אביו הביולוגי במשפחה האלטרנטיבית שהקימה אמו הצעירה (אנג'לה ווינקלר), אם זה אלפרד הגרמני הפטריוט (מאריו אדורף) או יאן הפולני טוב הלב (מיודענו דניאל אולבריצ'סקי), אבל זה לא משנה כי כולם אוהבים אותו. ביום הולדתו השלישי אוסקר מקבל במתנה תוף פח שהופך לחלק בלתי נפרד ממנו, ובאותו היום מחליט לא לגדול יותר, וקומתו נותרת של ילד, מה שמאפשר לו לראות קצת אחרת את עולם המבוגרים אליו הוא שייך-לא-שייך. המשך חייו של אוסקר נספג בתמורות המחצית הראשונה של המאה בגרמניה, עליית הנאציזם, המלחמה, הרדיפות, הלאומנות, כולם מוצגים דרך נקודת מבטו הלא שגרתית.

בכורתו של "תוף הפח" הייתה, כאמור, בפסטיבל קאן אבל גם הזכייה לא מנעה ממדינות רבות להזדעזע מהתכנים המוצגים בו והוא צונזר בחלקים נרחבים על גבי הגלובוס. בהוליווד זכה בפרסי תא המבקרים של לוס אנג'לס והנשיונל בורד אוף רוויו, וב-2010 נעשתה לו רסטורציה, אליה התווספו עוד עשרים דקות שוולקורף שמר להזדמנות הנכונה.

גרמניה – "תוף הפח"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

עם דקל הזהב ושאר התמיכה שקיבל מהוליווד, בטח בגיבוי החומר הספרותי המהולל עליו הוא מבוסס, קשה להאמין שהיה פה מרוץ. "תוף הפח" היה בפער הסרט הגדול מבין כל המועמדים האחרים, ולמעשה אני מופתע שלא צץ בקטגוריות אוסקר אחרות כמו למשל עיצוב אומנותי או למוזיקה שהלחין מוריס ז'אר (שבעבר היה מועמד על זוכה בינלאומי אחר, "ימי ראשון וסיבל").
אבל גם מעבר לאינדיקציות הטכניות, כל תוצאה אחרת בקטגורית הסרט הבינלאומי של 1979 הייתה בגדר טעות שהאקדמיה הייתה חוטפת עליה בראש שנים קדימה. רוב המועמדים של השנה באמת בסדר, אבל איזה פער עצום יש בין כולם לבין "תוף הפח", התפרצות הר געש קולנועית, סרט שעושה דברים שמעט מאוד ניסו והצליחו בעבר, אל מול ארבעה סרטים יחסית שגרתיים לטוב ולרע.
באופן אישי אני תוהה אם עשרים הדקות של גרסת הבמאי היו הכרחיות לסרט הגם-ככה ארוך הזה (הגרסה המקורית עמדה על שעתיים ועשרים), אבל עם כל כך הרבה סצנות בלתי נשכחות ובריאת עולם קולנועי מטורף, זו אופרה אחרת לגמרי. לא מדובר באיזו יצירה מושלמת, כי היא באמת מאוד מכבידה, על האורך דיברתי, ולא בטוח עד כמה הסרט עומד באתגרים האודיופנים שהספר הביא לו, אבל כשזה מגיע לעשייה קולנועית קשה לחשוב על המון אחרות מרשימות מזו.

אם מסתכלים רגע בנפרד על טרילוגיית "השיבה הביתה" של 1979 מתגלים שם כמה פערים די גדולים. הטוב מכולם הוא בעיני האיטלקי, "לשכוח את ונציה", שאמנם איננו אחיד (החצי הראשון שלו כל כך חרמן וילדותי, שעוד סצנה מלאה בנשים ערומות למחצה יוצאות מהמקלחת והייתי נוטש) אבל ככל שהוא מתקדם מתגלה בו עדינות ובחינה מאוד יפה של אנשים במשבר, התקועים בין העבר והעתיד ומביטים על מה שרצו שיקרה ומה החיים הביאו להם בפועל. הוא גם מצולם נפלא על ידי רומנו אלבני, בשינוי כיוון די מרשים מההיסטוריה שלו כצלם בעולמות הג'יאלו הקיצוניים. "לשכוח את ונציה" רחוק מלהיות חובת צפייה באיזושהי קונסטלציה, אבל יש לו הרבה דברים להתהדר ולהיות גאה בהם.
זה שממוקם באמצע, כלומר לא נורא אבל גם לא מסעיר, שייך בעיני ל"העלמות מווילקו" הפולני, אליו נכנסתי עם ציפיות גדולות שנבעו באופן טבעי מהבמאי שלו, אנז'יי ויידה. המועמדות הקודמת שלו, "הארץ המובטחת" הייתה אחת המרשימות והנצרבות בזיכרון, ובכלל, אנחנו לא צריכים את האוסקר כדי לדעת איזה קולנוען חשוב ונהדר הוא. "העלמות מווילקו" הוא ממש אמצע הדרך אצל ויידה, דרמה מתרפקת שנראה כאילו מפחדת לגעת במקומות הכואבים באמת, גם אם בכל רגע נתון נראית נפלא. וכידוע, כל רגע עם דניאל אולבריצ'סקי מקבל אישור אוטומטי מבחינתי.

במקום השלישי, אבל בעצם הרחק הרחק מאחור, נמצא הספרדי, "אמא בת מאה", אחד הבלתי נסבלים של הזמן האחרון. אם זו קומדיה היא לא מצחיקה, אם זו דרמה היא לא מעניינת, ובאופן כללי הטון צעקני ולא נעים. לצערי ההיסטוריה של ספרד לא מאוד מרהיבה בעשורים הראשונים של האוסקר, והכניסה של סאורה לא הצילה את זה. "אמא בת מאה" הוא החלש ביותר מסרטי 1979, ודי ברור למה לא באמת זוכרים אותו, אפילו בהקשר של הפילמוגרפיה של סאורה (שעוד יחזור לאוסקר בעתיד).
המועמדות הספרדית היחידה שאני יכול ממש להכריז עליה כמשובחת היא "נקמה", הכניסה הראשונה שלהם לאוסקר אי שם ב-1958. מאז זה די התדרדר גם בגלל שתי יציאות שאני לא מבין מאת בונואל, ושתיים נוספות אפילו יותר מבלבלות של פנסיסקו רובירה בלטה. אבל אני מאמין בספרדים שהמאזן עוד ישתפר.

ספרד – "אמא בת מאה"

גם בהקשר של קלוד סוטה חבל שזה הסרט היחיד שעליו נוכל לדבר. הוא קולנוען נהדר עם טון מאוד ספציפי, שגם אם לעיתים מביא להצלחה ולעיתים פחות, משהו שם כמעט תמיד פורץ החוצה מהמסך. האמת היא שצחקקתי קלות במהלך הצפייה ב"סיפור פשוט" כי התגנבה בי מחשבה שאם הייתי צריך לתאר את הסרט הזה, הייתי פונה לדבריה החקוקים בסלע של הדוקטור הידועה למדעי הרוח מירי רגב, ומצטט את מילותיה המדויקות (בהקשר של סוטה, פחות בנוגע לקולנוען הספציפי עליו נשאלה): "מה שאהבתי זה את כל ה… את כל ה… את כל הסיפור. את כל הסיפור. את המשחק, את הנגיעות הנכונות, את הקטע ב… את המערכת המורכבת בין גברים ונשים. יש שם הרבה מאוד דברים יפים בסרט הזה".
האכזבה ספציפית מ"סיפור פשוט" היא שהעשייה שלו יחסית שגרתית וחיוורת. לא רעה, פשוט נטולת יחוד ולכן משעינה את כל העניין על הנראטיב והשחקנים, ואותי זה לא החזיק יותר מדי זמן. אסייג ואומר שאני מאמין שאם חוויותיי האישיות היו קרובות יותר לדמויות, והייתי רואה בהם את עצמי, כנראה שהייתי מדבר אחרת לגמרי. אבל בנקודת הזמן הזו של חיי אלו לא יותר מאשר עוד כמה אנשים שאני לא מכיר שעוברים דברים שאני לא מזהה, ולא כל כך חשוב לי להיות שם. אם היה איזשהו קולנוע קצת אחר או יצירתי שמצדיק את העניין אז כמובן שזה היה אחרת (לדוגמא, אינני יפני מבוגר שעובד בניקוי שירותים, לפחות לא באופן רשמי, אבל "ימים מושלמים" שינה את חיי), אך סוטה כנראה עשה סרט המיועד לעצמו ולסביבתו. זה הכי בסדר ולגמרי לגיטימי, פשוט לא בטוח אם חומר לחמישיית "הסרטים הבינלאומיים הטובים של השנה".

והנה סגרנו עשור נוסף. אני יודע שקל זה לא היה, אבל פניינו אל שנות השמונים, ומי יודע מה יקרה שם כאשר הקולנוע הבינלאומי הפך להיות יותר ויותר מוכר וזמין ברחבי העולם. אני כבר יודע על כמה פאדיחות קטלניות של האקדמיה, אבל, היי, זה לפחות אומר שלא אצטרך לראות עוד פעם את "צאה וראה" כי הנשמה שלי לא תעמוד בזה. תישארו בסביבה, תכף ממשיכים.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1979:
איטליה – 19  (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 19 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 8 (+ 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 8
גרמניה (מערב) – 7 (מתוכן זכייה אחת)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
פולין – 6
רוסיה / ברית המועצות – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
הונגריה – 3
הולנד – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978