פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 23: שנת 1978

הפרק הזה הוא אחד הבודדים בתולדות הפרויקט אליו נכנסתי עם יותר סמני שאלה מכל דבר אחר. זאת מכיוון שקטגורית הסרט הבינלאומי של 1978, באופן די נדיר, מורכבת כולה מסרטים שפשוט נעלמו בזיכרון הקולקטיבי. נכון שיש פה סרט אחד שמוכר בשמו, אבל אני חייב להודות שבכל 41 שנותיי לא שמעתי אף אחד שדיבר עליהם, ולא רק בשיחות. אני מתייחס גם למאמרים, ספרים, אינטרנט, פודקאסטים, הכול. חמישה סרטים שאיש לא מכיר. באמת שעברתי על כל השנים כדי להיות בטוח – זה לא קרה עדיין. עכשיו נותר לברר האם בצדק נעלמו, או לא. מה שאני יכול לומר בוודאות אחרי הצפייה הוא שיש לי לא מעט מה להגיד על רובם, אז לפחות משהו.

לראשונה מאז 1970, הייתה הקטגוריה מורכבת כולה מסרטים אירופאים, והיא כללה כמובן את שתי מלכות התחרות מאז יומה הראשון – צרפת ואיטליה. שאר המועמדות גם הן ידעו תהילת אוסקר בעברן, אבל רק אחת זכתה, ברית המועצות. השתיים הנוספות היו הונגריה ומערב גרמניה שהוסיפו עוד נעץ בלוח האוסקר. יותר מכך, חמישה מבין שבעת הבמאים המועמדים (סרט אחד רשם לעצמו שלושה יוצרים) היו בעצמם מועמדים בעבר, אך אף אחד מהם לא זכה. לא אז, ולא בשנה הזו.
מדינות ששלחו נציגות אך לא נכנסו לחמישייה היו ברזיל, דנמרק, הודו ("שחקני השח" של סטייאג'יט ריי), הולנד, יוגוסלביה, יפן ("אימפריית החושים"), ישראל ("אסקימו לימון"), כוויית, לבנון, מקסיקו, ספרד, פולין, צ'כוסלובקיה וקובה.
שוודיה אמנם לא הגישה סרט באותה שנה, אך נכנסה בדלת הראשית. "סונטת סתיו" היה היחיד מבין כל המועמדים בקטגוריות הכלליות שלא היה בשפה האנגלית, עם שתי מועמדויות ברגמניות: לאינגמר בפרס התסריט המקורי, ולאינגריד בפרס השחקנית הראשית (את שני הפרסים הפסידו ל"השיבה הביתה"). בפרס הסרט הטוב ביותר זכה "צייד הצבאים", בעיני הטוב שבין זוכי הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

המועמדים

איטליה – "תחי איטליה" (I Nuovi Monstri / Viva Italia)

שלושה במאים חתומים על מועמד איטליה ל-1978, שלושתם מזוהים יותר מהכול עם הקומדיה האיטלקית, ושלושתם ביימו מועמדים בעבר: מריו מניצ'לי ("אנו הגנבים", "המלחמה הגדולה", "הנערה עם האקדח"), דינו ריזי ("בושם נשים") ואטורה סקולה ("יום מיוחד". הוא גם היחיד שעוד יש לו מועמדויות בעתידו). השלישייה המהוללת הזו רקחה אנתולוגיה המורכבת מכמה סרטים קצרים, חלק משמעותי מהם צונזר בעת יציאת הסרט, מה שהפך אותו מסרט של 115 דקות לכזה של פחות משעה וחצי.

השם האיטלקי של הסרט, בתרגום ישיר "המפלצות החדשות", מעיד על מהותה של האנתולוגיה הרבה יותר מהשם הבינלאומי, שלקח תפיסה ציניקנית יותר. הסיפורים שבסרט כולם עוסקים באיטליה העכשווית, ואמנם רובם נוטים לצד הקומי או לפחות מעולמות הפארסה, אבל כולם די תוקפניים ושיפוטיים כלפי המדינה ואזרחיה. הסרטונים, ברובם, מציגים אומה נטולת סולידריות או חמלה, כזו הכורעת תחת חשדות, בירוקרטיה, ניצול ואלימות. אפרט על כמה מהם בחלק הבא של הפרק, למקרה שחלקכם מתעניינים.

איטליה – "תחי איטליה"

ברית המועצות – "בים הלבן – האוזן שחורה" (Black Bim White Ear)

שש שנים אחרי שהביא למדינתו מועמדות בזכות סרט המלחמה "הבקרים כאן שקטים", חזר סטניסלב רוסטוצקי לאוסקר, עם סרט שונה בתכלית, אך ארוך באותה מידה.
מבוסס על ספרו של גאווריל טרוייפולסקי, זהו סיפורו של בים, כלב גזעי שנולד לצבע הלא נכון ולכן יועד להמתה. למזלו, איוון איוונוביץ' (ויאצ'יסלב טיכונוב, הלא הוא קפטן בולקונסקי מ"מלחמה ושלום") יוצא צבא שאיבד לאחרונה את בנו היחיד ואת אשתו ונותר לבד בעולם, מחליט לאמץ דווקא אותו, ומגלה את הכלב החכם, הנאמן וטוב הלב ביותר כנראה אי פעם. השניים מבלים את הזמן בנעימים, אבל לצערם צבעו של בים מונע ממנו לקבל תעודה ולהירשם באופן חוקי (הסובייטים אוהבים חוקים). כאשר איוונויביץ' נופל למשכב ונאלץ להתאשפז, בים מנסה למצוא אותו, ובדרך עובר תלאות רבות, ופוגש אנשים רבים עוד יותר, חלקם טובי לב שעוזרים לו וחלקם זבל.
הסרט הוקרן בפסטיבל סאן סבסטיאן, ולמרבה ההפתעה, הוא היחיד מבין מועמדי 1978 שהגיע לאוסקר אחרי פרימיירה פסטיבלית.

גרמניה (מערב) – "תא הזכוכית" (Die Glaserne Zelle / The Glass Cell)

שנה לאחר שלא הצליחה להתקבל לאוסקר בזכות עיבוד קולנועי לפטרישיה הייסמית' שצילם רובי מולר ("ידיד אמריקאי" של וים ונדרס), ניסתה גרמניה המערבית שוב את אותו הטריק, אבל הפעם השילוב של הייסמית'-מולר הצליח. על פי ספרה של הייסמית' העונה לאותו השם, סרטו של האנס וו. גיישבנדורפר החזיר את גרמניה לאוסקר אחרי חמש שנות היעדרות, ועוד בעזרת מותחן. משהו שבהחלט לא מוצאים הרבה בקטגוריה הזו .
האמת היא שמאוד קל לזהות את העלילה ההייסמית'ית בדרמת המתח "תא הזכוכית", שיצא לאור כעשור לפני הפקת הסרט, והושווה בעיקר ל"החטא ועונשו", גם אם בסרט עצמו דברים מהחומר הספרותי רוככו מעט.

"תא הזכוכית" הסרט נפתח במשפט פלילי, כאשר אדריכל ואיש משפחה בשם פיליפ בראון (הלמוט גרים, שזכור בעיקר כברון מקסימיליאן של "קברט") מואשם בגרימת מוות ברשלנות, על אף שהוא חף מפשע, ונשלח לחמש שנות מאסר. לאחר שחרורו, לא רק שעברו המוכתם מונע ממנו להתקדם, אלא הוא גם מפתח חשד שאשתו ואם בנו (בריג'יט פוסי, אבל בהצלחה לשכנע אותי שזו איננה קירסטן וויג) בוגדת בו עם עורך הדין שלו. מה שלא עוזר לו בכלל לצאת מהמצב הוא קבלן נכלולי שכנראה הפליל אותו בפשע, הטוען לכך שהרומן האסור עדיין נמשך ויש לו ראיות לכך. פיליפ ממשיך ליפול במלכודות החשדות וחוסר הביטחון, שלוקחים אותו אל הקצה וכראוי לא כולם ישרדו עד סוף הסרט.

הונגריה – "הונגרים" (Magyarok / Hungarians)

הבמאי זולטאן פאברי היה הראשון שהכניס את הונגריה בשערי האוסקר. זה קרה ב-1968 עם "הנערים מרחוב פאל" הנהדר. מאז חזרה הונגריה שוב לאוסקר עם "שעשועי חתולים" של קארולי מאק. ב-1976 נשלח פאברי שוב לאוסקר עם "החותם החמישי", שנחשב לסרטו הטוב ביותר, אך האקדמיה פסחה מעליו. שנתיים לאחר מכן הכניסה אותו עם הדרמה "הונגרים". זולטאן יביים עוד שלושה סרטים, אבל הם לא יישלחו על ידי מדינתו, אז זוהי פרידה שלנו מהבמאי. הונגריה עוד תשוב ואף תזכה.

"הונגרים" נפרש על פני שנה בחייהם של קבוצת פועלים בשלהי מלחמת העולם השנייה, שעוזבים את כפרם הנחשל על מנת לעבוד אצל בעל אדמות גרמני, במטרה לצבור כסף ולשלוח למשפחות שהותירו מאחור. תנאי העבודה שלהם מתגלים כהוגנים למדי. הם מקבלים לינה ראויה, שכר טוב, ואפילו מתאפשרים להם גיחות לעיר, לכנסייה ולים. עם זאת, העבודה הפיזית בשדה ובחווה איננה קלה כלל וכלל, ויותר מכך, זו הפעם הראשונה שהם נחשפים לזוועות המלחמה, רואים לנגד את עיניהם את מעללי הצבא הנאצי, ומגלים שהעולם גדול, מפחיד וקשוח הרבה יותר ממה שידעו.

הונגריה – "הונגרים"

הזוכה

צרפת – "הכינו את הממחטות" (Preparez vos mouchoirs / Get Out Your Handkerchiefs)

בפעם השלישית הצליחה צרפת לעשות דאבל ניצחון. אחרי "הדוד שלי" ו"אורפיאוס השחור" ב-58-59, ו"סוד הקסם הבורגני" ו"לילה אמריקאי" ב-72-73 (בין לבין היו שני ניצחונות נוספים), צרפת עשתה ראש-בראש, ושנה אחרי זכיית "כל החיים לפניו" שחזרה את ההישג עם "הכינו את הממחטות", ובכך עקפה במונה האוסקרים את איטליה. עם זאת, כאן נבלמה צרפת ועל אף שתהיה מועמדת כמעט בכל שנה, ניצחונה הבא יגיע רק בעוד 14 שנה.

"הכינו את הממחטות" הוא סרטו של ברטראנד בלייה, על פי תסריט מקורי שלו, ואל האוסקר הגיע עם מועמדות לגלובוס הזהב, זכייה בפרס הסרט של איגוד התסריטאים הלאומי, הצלחה בקופות וכמובן דיונים רבים על האספקטים המיניים בו. זה הרבה יותר משהיה לכל סרט אחר שהיה מועמד בקטגוריה הזו ב-1978.
יש המתארים את הסרט כמשולש אהבה, אבל בעיני זה יותר סיפור של חברות בין שני גברים (פטריק דיווארה וז'ראר דופרדייה, יפה ברמה של דמות קומיקס) כשברקע אישה דיכאונית (קרול לורה). האמת שזה גם מתאר רק חצי סרט, כי בחלקו השני מצטרפת דמות חדשה למשולש והופכת אותו למרובע. העניין הוא שהדמות המדוברת היא ילד בן 13. נשבע לכם שאני עדיין מנסה להבין מה קורה עם הסרט הזה.
ככזה, השם "הכינו את הממחטות" מאוד מטעה, כי מי שמצפה – ובצדק – לדרמה סנטימנטלית יגלה משהו שונה בתכלית, כזה שיכל להיות חלק אינטגרלי מהגל החדש הצרפתי, אילולא נעשה בתקופה מאוחרת יותר. אבל האמת היא שהשם הזה דווקא הולם מאוד את המציאות שהתרחשה לאחר הסרט, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה בזמן הצפייה העכשווית, והיא מחריבה לא מעט.
נתחיל בכך שבעת כתיבת פרק זה, עדיין מתנהל משפט נגד ז'ראר דופרדייה, מגדולי כוכבי הקולנוע הצרפתי, בעקבות אישומי אונס. זה נדבך אחד. השני הוא גורלו של השחקן הראשי הנוסף של הסרט, פטריק דיווארה.
דיווארה יפה התואר פרץ באמצע שנות העשרים שלו, והפך לאחד השחקנים הצעירים הנחשבים של צרפת, צובר מועמדויות לסזאר בזו אחר זו. אבל היסטוריה של התעללות מינית שחווה בילדותו ובעיות התמכרות קשות דחפו אותו מעבר לקצה, וארבעה שנים לאחר "הכינו את הממחטות" ירה לעצמו בראש. הוא היה בן 35 במותו.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כל האינדיקציות מעידות על כך שמרוץ רציני לא היה פה. למעשה, אפילו בנאום התודה שלהם, אמרו על הבמה יוצרי "הכינו את הממחטות" שהם די ציפו שזה מה שיקרה. "הכינו את הממחטות" היה המנצח הוודאי, לרמה שאני לא ממש בטוח מי היה המקום השני כי הם כנראה היו כל כך רחוקים. אבל מה שהופך את הכול למוזר עוד יותר הוא מהותו של "הכינו את הממחטות". היו לנו כבר סרטים משונים למדי שהצליחו לדבר אל לב האקדמיה, בין אם "שחור ולבן בצבעים", "סוד הקסם הבורגני" או "רכבות שמורות היטב". מצביעי הקטגוריה הבינלאומית היו הרפתקנים וסובלניים הרבה יותר משאר האקדמיה שהצביע לפרס הסרט הטוב ביותר. ועדיין, בעיני מדובר פה בחיה אחרת. ברשותכם, נגיע לזה בסוף כי אני מעוניין להתחיל עם המפסידים.

קודם כל, אני מעוניין לברך את איטליה על הישג משמעותי שהגיע לה עם "תחי איטליה". אחרי ששלחה סרטים נפלאים ארבע שנים ברציפות ("זיכרונות", "בושם נשים", "שבע היפהפיות" ו"יום מיוחד"), חלקם אפילו יצירות מופת טבין ותקילין, היא הכניסה לאוסקר סרט כל כך קטסטרופלי שאני עומד לשנות תקליט: אם בשני הפרקים הקודמים זעמתי על האקדמיה על כך שהעניקה אוסקר לסרטים נחותים בהרבה מהנציג האיטלקי, עכשיו אני רוצה לומר – תקשיבו, לא כל דבר מאיטליה חייב להיות מועמד.
נגיד זאת כך: מאז תחילת הפרויקט דיברנו על 115 סרטים על פני 23 שנים. "תחי איטליה" הוא חד משמעית הגרוע מכולם, לוקח את התואר מ"הפנינה של טלאיוקאן" המקסיקני מ-1962.

זה די מדהים כי מדובר בשלושה במאים נפלאים שעשו כמה מהסרטים האהובים עלי בפרויקט עד כה, כך שאני באמת לא מבין מה קרה שם. מה שאני יודע לאשורו הוא שכל הסגמנטים ב"תחי איטליה" ללא יוצא מהכלל נעים בין הגרוע לחובבני, מהמביך למכעיס. ולא בקטע של סאטירה חריפה שקשה לבלוע, אלא פשוט קולנוע גרוע בכל רמה. אחד מהסרטונים, נשבע לכם, הוא על איש שהולך ברחוב. הולך הולך הולך. נעמד במעבר חצייה, מולו עוצרת מכונית, יורה בו למוות, וזהו. כמו סיפור של ילד בן ארבע שמנסה להבין את הקונספט של בדיחה. סרטון נוסף הוא על גבר שתופס טרמפיסטית, מטריד אותה מינית, היא משקרת שהיא פושעת נמלטת, במקרה נתקע להם האוטו, ואז הוא נזכר שיש לו אקדח בתא הכפפות, יורה בה, קאט. אחד אחר הוא דרמה רומנטית על גבר שמחזר אחר בחורה בבית מלון, מציק לה מספיק עד שהיא נעתרת, והם מתאהבים. אז אנחנו מגלים שהיא דיילת, ורגע לפני שהיא עולה למטוס, הבחור מגיע אליה לפרידה אחרונה ומעניק לה מתנה – רדיוטייפ המנגן את השיר לצליליו התאהבו. היא עולה אתו למטוס, ולאחר מכן, דרך מהדורת חדשות, אנחנו מגלים שהמטוס התפוצץ והרג את כל נוסעיו, ובעצם הרדיוטייפ היה פצצה והמחזר טרוריסט.
בזכות 1978 איטליה ניצבת, בעיני כמובן, בין שני קצוות הסקאלה של הפרויקט: הסרט הטוב ביותר עד כה מבין כל 115 הוא "הקרב על אלג'יר" האיטלקי, והגרוע ביותר הוא "תחי איטליה".
כל כך מבאס שזה אקורד הפרידה של הפרויקט ממאריו מניצ'לי שליווה אותנו ממש מאז הפרקים הראשונים. נזכור לו דברים יפים יותר. אני אשכרה חושב של"אסקימו לימון" הגיע להיות מועמד יותר מהסרט הזה.

המועמד הגרמני, "תא הזכוכית", בהחלט איננו סרט רע, אני פשוט לא לגמרי מבין מה הוא עושה בחמישייה. זו דרמת מתח של פחות משעה וחצי, עשויה היטב, מהודקת למדי, אבל כזו שקשה למצוא בה משהו מתחת לפני השטח.
הספר של הייסמית' עליו הוא מבוסס חוקר את הטראומה של בתי הכלא, ואיך החוויות שם ממשיכות ללוות את המשוחררים. למרבה הצער, זה לא קיים בסרט בכלל. מדובר במשהו סביר למדי, עם לא מעט יתרונות בטח לחובבי הז'אנר, אבל די ברור מדוע איש לא הגה בו מאז 1978. בהחלט בחירה מאוד יוצאת דופן של האקדמיה, ואני תמיד אעודד דברים על הספקטרום הז'אנריסטי, מה גם שמעיבודי הייסמית' היותר מניחים את הדעת. אני פשוט מאמין שהיו טובים יותר באותה שנה, וגם אם זה לא הוגן להשוות, לחשוב שהוא נכנס בזמן שהעיבוד ההייסמית'י הגרמני משנה שעברה לא, זה לא מחמיא לאף אחד.

גרמניה – "תא הזכוכית"

באמצע, בין השניים הפחות מרנינים לשניים היותר ראויים, נמצאת המועמדות הסובייטית, "בים הלבן – האוזן שחורה", מסוג הסרטים שמפחידים אותי יותר מכל סרט אימה.
אם אתם קוראים שלי בעבר אתם יודעים מה המשמעות של כלבים בחיים שלי, ואיך סרטים על חיות – בטח על כלבים – מכניסים אותי למגננה רצינית. אני יכול לראות את הזוועות הגדולות ביותר, אבל תראו לי שני פריימים כלב מיילל בכאב ואני לא מסוגל להמשיך. אם מוסיפים לזה את החשד התמידי של מה עברו החיות בסט, אני בכלל לא רוצה להיות שם. ככזה, סרט שלם על כלב ובעליו הזקיף את האנטנות שלי, אבל האמת היא שדי מהר נרגעתי. אני לא יודע מה היה על הסט ואיך התייחסו לכלב בתפקיד הראשי (אני מאמין שבטח מדובר ביותר מכלב אחד שגילם את התפקיד), אבל ככל שהדקות נקפו והסרט התגלגל, הוקסמתי לחלוטין מכל מה שקרה על המסך. היה אפילו שלב שתהיתי האם הסרט הזה יכול להיות איזו קלאסיקת ילדים, כזו שמוקרנת בסינמטקים בבוקר, אולי אפילו בדיבוב, ומייצרת מין שלב מעבר לצופים קטנטנים מקולנוע אנימציה לקולנוע מצולם, ממש כמו "המסע הביתה" ודומיהם.
התחושות האלה, למרבה הצער, לא שרדו עד הסוף מפאת שני דברים.

הראשון הוא ש"בים הלבן – האוזן שחורה" התגלה כאחד הסרטים המדכאים ביותר שראיתי בחיי. אנחנו פה בטקסטים בלי ספויילרים (אלא אם כן זה הכרחי), אז לא אכנס לפרטים גם אם באמת קשה לי להאמין שמישהו מכם יראה אותו, אבל הדקות האחרונות של הסרט כל כך מרסקות שבאמת צריך להרחיק ממנו ילדים, או סתם אנשים רגישים במיוחד. וזה משהו שהופך אותו לייצור כלאיים קצת מוזר, כי ברובו הוא באמת מאוד מוכוון "כל המשפחה" עם מסרים די נאיביים, דמויות משורטטות גס לטובים ורעים כמו בסרטים לגיל צעיר, ועשייה מאוד נעימה לעין. במיוחד התרשמתי מבימוי הכלב שהוא בהחלט מעורר התפעלות, וגם המשחק של בני האדם לא רע. אבל אז אנחנו נכנסים למערכה האחרונה ולסיום של הסרט, ואני לא הבנתי למה מתעללים בי נפשית ככה. פאקינג מרסק.
אבל האמת היא שהצרות מגיעות הרבה לפני, כי בכל היקר לי, אין לי מושג באיזה יקום "בים הלבן – האוזן שחורה" צריך להיות שלוש שעות. אולי אז בברית המועצות כשכבר יצאו לקולנוע רצו לשרוף על זה ערב שלם, אולי תפיסת הזמן קצת אחרת שם, אבל מבין כל סרטי המעל-שעתיים-וחצי שראיתי בפרויקט (והיו כמויות. אני מניח שגם יהיו עוד), זה בהחלט המיותר מכולם.
זה קיצוני במיוחד בשעה וחצי השנייה של הסרט, כאשר איוונוביץ' מאושפז ונעלם מהנראטיב, ובים הופך להיות הגיבור הבלעדי. זו שעה וחצי, שכאמור מגיעה אחרי שעה וחצי גם היא לא מהמהודקות, בה בים שוב בורח, נתפס, ניצל, ננטש, נפגע, מאומץ וחוזר חלילה לרמה שבאמת אי אפשר להכיל, מה גם שהסרט מוסיף, אם אני לא טועה, אלף חמש מאות דמויות חדשות וסיפורי משנה, רובם הגדול מיותר ומעיק. בדיעבד לי זה איכשהו עזר, כי לקראת הסוף הייתי כל כך מנותק רגשית ושכלית ממה שהמשיך והמשיך והמשיך לקרות, שהסיום מפורר הנפש קצת חלף מעלי כי מזמן כבר לא היה לי אכפת. ואם זה קורה לי בסרט על כלב חמוד, זו בעיה רצינית. וחבל, כי הוא יכל להיות מאה דקות נהדרות אילולא זה.

ואם בענייני מאה דקות נהדרות, אני לא יכול להיות מרוצה יותר מההונגרים ו"ההונגרים". זאת כאמור המועמדות השלישית שלהם, ועד כה הם לא פספסו. אבל אם במקרי "הילדים מרחוב פאל" ו"שעשועי חתולים" הכרזתי עליהם כמקום השני הכי טוב, וההפסד שלהם היה מוצדק (ל"מלחמה ושלום" ו"זיכרונות" בהתאמה), הפעם בעיני הגיע להונגריה לזכות.
מבין כל חמשת מעומדי 1978, זה היחיד שראוי להיות ידוע ומוכר, ומאכזב שזה לא קרה. מדובר בדרמה עשויה לעילא עם תסריט מופלא, צילום נהדר, ומשחק משובח. באמת שאין לי מילה רעה אחת להגיד על הדרמה העוצמתית הזו. ויותר מכך, את הסרט ראיתי בעותק שהיה באיכות ירודה למדי, וזה עדיין לא שינה דבר מההתפעלות שלי. כל ביט יושב שם בדיוק, המהלך של הדמויות מפעים, ומהרגע הראשון ועד אקורד הסיום הלא פשוט שלו, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. איזה סרט שצריך לנער ממנו את האבק ולהציג לעולם. את שאר הסרטים של זולטאן פארבי כבר סימנתי לעצמי להשלים יום אחד, כי גם "הילדים מרחוב פאל" וגם "ההונגרים" הם מההפתעות הכי גדולות שלי בפרויקט הזה בקלות.

צרפת – "הכינו את הממחטות"

כמו בפרק הקודם, את הזוכה הצרפתי שמרתי לסוף, אבל דווקא מסיבות שונות. אם על "כל החיים לפניו" לא היה לי הרבה מה לומר, והוא בגדול היה מין פועל יוצא של הקטגוריה (וזה משונה בהתחשב בזה שהוא הפאקינג זוכה), "הכינו את הממחטות" הוא סרט שאני לא בטוח אם אצליח להכניס את כל מחשבותיי עליו בטקסט אחד.
הדבר אולי היחיד שאפשר לפסוק על הזוכה הצרפתי באופן מוחלט, חד וברור, זה שהוא נראה נפלא. פשוט סרט יפהפה, כזה שאני מאמין שנמצא בבנק ההשראות של כריסטוף הונורה, זאוויה דולן ודומיהם. זה כביכול סרט ריאליסטי שמתרחש בעולם שלנו, אבל אין בו מיליגרם שאיננו מעוצב וייחודי. הסטים מרהיבים, השחקנים יפים לרמה של בהייה בהם, הפריימינג די מושלם, והתלבושות פה כל כך מדהימות שהייתי רוצה כל אחד מפרטי הלבוש פה, אבל עד אז רק אתבאס שלעולם לא יהיה לי סטייל כזה. יחד עם המוזיקה של ז'ורז' דלארו, כשזה מגיע לאספקטים הטכניים-אומנותיים של "הכינו את הממחטות", זה יותר מעשר עגול. זה מגיע עד לאחת עשרה. אבל בזמן שפשוט אי אפשר להפסיק להסתכל ולהתמוגג, אני מצאתי את הסרט הזה כל כך מבלבל ותמוה, כשתשובות אין.

העניין המרכזי הוא שלא הייתי בטוח איך אני צריך לקרוא את הסרט הזה. האם הוא ציני, כן, רומנטי, סאטירי, לועג, קומי, דרמטי, באמת שאין לי מושג. עכשיו, על פניו, זה לא בהכרח דבר רע. סרט יכול להיות הרבה דברים, והלוואי שלרוב מה שאנחנו רואים יהיה יותר מצבע אחד, שיגרום לנו לחשוב וישאיר אותנו ערניים. אבל פה הצטברו כל כך הרבה שאלות שהם העסיקו אותי יותר מהעלילה או המהלך הרגשי. כשמגיעים לחלק השני, בו יש סיפור אהבה כביכול כן בין אישה דיכאונית וילד בן 13, והסרט נראה שמתייחס לכך בלי ביקורת אלא דווקא דרך עיניים סנטימנטליות, אני פשוט הרמתי ידיים.
הדבר הכי בולט, או צורם אני מניח לכמה, הוא היחס אל האישה בסרט, שעל אף מצבה הנפשי והמשברים שהיא עוברת, היא באמת לא יותר מתפאורה לריקוד המטורלל של שני הגברים. היה קל לפתור את זה כמבט גברי מעליב, אבל מכיוון שהסרט כל כך קיצוני לגבי זה, אני מאמין שזו יותר ביקורת טסטוסטרונית יותר מכל דבר אחר. לכן ספציפית על העניין הזה היה לי קל להחליק, ואפילו להבין את ההומור הדק בין השורות. ועדיין, העירום הכמעט מוחלט של הגיבורה אל מול הגברים הדי לבושים (לצערי הרב), והעובדה שהסרט פשוט מחליף נראטיב באמצע כאילו שני סרטים לא קשורים הולחמו יחד, הציבו אותי בעמדה לא נוחה.
לזכות "הכינו את הממחטות" אומר שהוא לא עוזב אותי מאז הצפייה, בין אם בזכות העשייה המרהיבה שלו, הטאבואים שהוא שובר, וצוות השחקנים – בראשם פטריק דיווארה שמדכא לחשוב איזו קריירה עוד חיכתה לו אילולא השדים שלא נתנו לו מנוח. יש משהו די מגניב בכך שהוא לקח אוסקר, כי סרטים כאלה באמת לא רואים כל יום (לטוב ולרע), ובכל זאת הייתי מסתפק בלהשאיר לו מועמדות ולתת את הזכייה להונגריה. אבל אין מה לדאוג לה, אנחנו הולכים לדבר עליה כזוכת אוסקר בעוד כמה פרקים ספורים.

בפרק הבא אנחנו נפרדים משנות השבעים הלא פשוטות עם מדינה שזוכה בפעם הראשונה, ואמנם נשארים בטריטוריות אירופאיות לחלוטין, אבל מקבלים הזדמנות לדבר על כמה במאים חדשים שתמיד ראוי להיזכר בהם.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1978:
איטליה – 19 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 18 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 8 (+ 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 7
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
גרמניה (מערב) – 6
רוסיה / ברית המועצות – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 5
ישראל – 5
פולין – 5
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
הונגריה – 3
הולנד – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977