״כאב אמיתי״, סקירה

כמו הרבה שחקנים לפניו, גם ג'סי אייזנברג עשה בסופו של דבר את המעבר אל כיסא הבמאי. אחרי קריירת משחק של יותר מעשרים שנה, בה התפרסם בזכות דמויותיו הנוירוטיות, לרוב בסרטים אמריקאיים עצמאיים כמו "חיים בין השורות" ו"סוף הסיור", לצד תפקידים בסרטים בעלי פרופיל גבוה יותר כמו ב"הרשת החברתית" או בתור הנבל לקס לות'ר ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"ליגת הצדק", אייזנברג עבר אל מאחורי המצלמה בשנת 2022 עם סרט הביכורים שלו, "כשתסיימי להציל את העולם". סרט זה, בכיכובם של ג'וליאן מור ופין וולפהארד, היווה יריית פתיחה מאכזבת לקריירת הבימוי של אייזנברג, שלא הצליח להרשים במיוחד עם סרטו הראשון – דרמה קומית די שכיחה בה כל הדמויות מדברות ומתנהגות כאילו הן מהמוגזמות שבדמויות שגילם איינזברג לאורך הקריירה שלו.

כעת מגיע לישראל סרטו השני כבמאי, "כאב אמיתי" (A Real Pain), אחרי שעשה את בכורתו לפני שנה בפסטיבל סאנדנס לקול תשואות ותשבוחות. מאז הסתובב בפסטיבלים בכל רחבי העולם (כולל אצלינו בפסטיבל חיפה שם כתב עליו עופר), המשיך לקטוף מחמאות ואפילו נמצא בתמונת האוסקר בכמה קטגוריות. זו בהחלט קפיצת מדרגה משמעותית מסרט הביכורים של אייזנברג, שנדמה כי הצליח להתנער בקלות מהקבלה הפושרת שקיבל בניסיון הראשון שלו כבמאי-תסריטאי.

"כאב אמיתי" עוקב אחרי מסעם לפולין של שני בני דודים יהודים-אמריקאיים, בנג'י (קירן קאלקין, הלא הוא רומן רוי מסדרת המופת של HBO "יורשים") ודיוויד (אייזנברג), בניסיון לכבד ולהתחקות אחר מקורותיהם המשפחתיים אחרי מות סבתם שורדת השואה. למרות אהבתם וקרבתם האחד לשני, בנג'י ודיוויד הם שני אנשים שונים מאוד. דיוויד הוא איש משפחה, נשוי פלוס ילד, בעל עבודה מסודרת ושגרה ברורה, שתמיד דואג שכל דבר (כולל הרגשות שלו) יהיה במקומו. לעומתו, בנג׳י הוא רווק, מחוסר עבודה וכיוון ממשי לעתיד, אמוציונלי ולא צפוי. המסע האינטימי והאינטנסיבי מעמיד אותם בשלל מבחנים וסיטואציות מאתגרות, גם אחד מול השני וגם כל אחד מול עצמו.

הלב של "כאב אמיתי" הוא שתי הדמויות הראשיות שלו ומערכת היחסים ביניהן. כבר בתחילתו השוני מוצג לנו באופן משעשע ומקסים, וככל שהסרט מתקדם כך גם מתעמקת ההבנה על גודל המרחק השורר בין השניים, גם מבחינת מקומם בחיים וגם מבחינת ראיית העולם ואיך שהם תופסים את הסביבה והמציאות. הניגוד העצום בין בנג'י לדיוויד מוביל למסע מרתק שהוא לא רק פיזי וגיאוגרפי, בין אתרים היסטוריים ותרבותיים בפולין, אלא גם אחד נפשי. כמובן, נעשו כבר לא מעט סרטי מסע שכאלו, המציגים מערכות יחסים מורכבות בין שתי דמויות או יותר, אשר נהפכות למורכבות יותר בעקבות המסע הפיזי בו הן נמצאות. אבל אייזנברג לא מנסה בכוח להמציא את הגלגל מחדש, אלא משתמש בכל האלמנטים שמציעה התבנית הנרטיבית הזו על מנת לייצר סרט שמצליח להרגיש מרענן וייחודי.

בזכות הסיבה שבנג'י ודיוויד לא נמצאים לבד במסע הזה, אלא הם חלק מטיול מאורגן עם ארבעה אנשים נוספים פלוס מדריך, יש לאייזנברג את התירוץ המושלם להראות לנו עד כמה שונים בני הדודים ולהעמיק את ההסתכלות עליהם. הם לא מתמודדים רק עם עצמם, אלא עם עוד מספר אנשים זרים שעוברים את המסע הזה יחד איתם ומוציאים מהם צדדים נוספים, מגלים נדבכים נסתרים באישיות ובהתנהגות שלהם. הדמויות המשניות, למרות שאינן מקבלות את הטיפול התסריטאי לו זוכות שתי הדמויות הראשיות, משחקות תפקיד חשוב במסע הזה. אייזנברג בונה להן סיפורי רקע מעניינים ואינטראקציות חשובות עם בנג'י ודיוויד שמוסיפים עוד צבע ועניין לסרט.

בכלל, אייזנברג עושה עבודה נפלאה בכתיבת התסריט והדמויות שלו. המסע הגיאוגרפי והמסע הנפשי מרגישים מאוזנים, ואין אחד שמגיע על חשבון האחר. הם משתלבים זה בזה ומניעים זה את זה באופן מדויק. גם הקפיצה המתמדת בין הקומדיה לדרמה עוברת חלק; יש רגעים בהם אי-אפשר שלא להתפקע מצחוק מסיטואציה קומית חכמה או לא צפויה או משורת דיאלוג מבריקה וחדה, ויש רגעים בהם אייזנברג שולח אגרוף לבטן או צביטה ללב, ולעיתים אף מייצר בחכמה רגעים לא נוחים לצפייה, שגורמים לזוז באי-נחת בכיסא. בזכות האפיון הספציפי של בנג'י ודיוויד, עבודה מדויקת של היוצר השעונה על שוני טבעי ולא מלאכותי, בכל פעם שיש התנגשות היא מרגישה אורגנית ועובדת נהדר. אלו שתי דמויות זכירות במיוחד, שנכנסות עמוק ללב ושקשה לעמוד בפניהן, כל אחת מסיבותיה.

כמובן שכתיבה, טובה ככל שתהיה, לא מספיקה לבדה. כדי שהסרט באמת יעבוד על שני השחקנים המגלמים את בנג'י ודיוויד לעשות גם הם את עבודתם נאמנה. מזל שאייזנברג והמלהקת שלו, ג'סיקה קלי, החליטו לתת לקאלקין לגלם את דמותו של בנג'י. הם יצרו פה את אחד מאותם מקרים בהם אי-אפשר לדמיין שום שחקן אחר מגלם את הדמות הספציפית הזו, כלומר מיזוג מושלם בין שחקן לדמות. קאלקין, בתפקידו הקולנועי הראשון מאז ״מהלך מתוכנן״ (ומאז ירדה "יורשים"), לוקח את הטקסטים המופלאים שכתב אייזנברג ועושה מהם מטעמים. בין אם הוא מקסים ושובה לב, מצחיקן ושובב או עצוב ושובר את הלב, קאלקין מצליח להיות מדויק בהכל. הוא מלהטט בין מצבים נפשיים בשלמות מעוררת התפלאות, ואחרי הצפייה בסרט אין ספק מדוע מדברים עליו בתור אחד המועמדים המובילים לאוסקר בפרס שחקן המשנה.

כשחקן, ג'סי אייזנברג מצליח להוות קונטרה נהדרת לדמות של בנג׳י, בהופעה בוגרת ורגועה הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לראות ממנו בדרך כלל. יש בו משהו הרבה יותר אסוף ושקט, ויש לו בסרט כמה רגעים מופלאים ממש של משחק. אני רוצה גם לציין לטובה את וויל שארפ, המגלם את מדריך הטיולים הבריטי והמקסים ג'יימס, שהצליח להתבלט בין כל שאר שחקני המשנה בזכות הופעה טובה במיוחד.

החוויה שמציע "כאב אמיתי" אינה צפויה בעוצמתה הרגשית, שכן מדובר בסרט קטן של 90 דקות, אבל כל דקה בה מנוצלת כראוי. הסרט מהודק להפליא בלי טיפת שומן עודף, שמצביע על ג'סי אייזנברג כקולנוען שאולי כן כדאי לשים אליו לב. מעבר לכתיבה עליה הרעפתי שבחים, גם בתור במאי איינזברג עושה עבודה מעולה. הוא מביים את הסרט בעדינות מקסימה ולא מחפש בכוח להראות איזשהם שרירים קולנועיים מרשימים רק כי הוא יכול. יחד עם הצלם הפולני מיקל דימק הוא בונה פריימים חכמים ומדויקים לתסריט שהוא כתב, בלי התחכמויות יתר, והם מצליחים לייצר כמה אימג'ים יפים במיוחד על הדרך. אין כאן איזו בשורה ויזואלית, אלא שפה קולנועית פשוטה ונכונה.

כל הדברים הללו מתחברים יחד לכדי סרט מצוין במיוחד, כזה שמתמודד ברגישות מופלאה עם נושאים מורכבים כמו מחלות נפש מסוגים שונים וההתמודדות עימם, מקומנו אל מול הסבל של אבותינו והדורות שקדמו לנו, אבל בינלאומי ואישי, זיכרון והדחקה. המסע שהסרט מציע הוא מורכב, אבל בזכות השילוב המדויק בין הצחוק לעצב, ההופעות המעולות והסיפור החזק והנהדר, זה מסע שבהחלט שווה לעבור.