פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 13: שנת 1968

רוח טובה נחה על האקדמיה ב-1968, אם לשפוט לפי לוח המועמדויות השנתי. לא רק שבפרס הסרט הטוב ביותר קיבלו שני מחזות זמר הזדמנות לאקורד אחרון לפני גוויעת הז'אנר כמעט לחלוטין ("מצחיקונת" ו"ואוליבר!" שגם זכה, אם כי צריך לציין שיחסית למיוזיקלז, הם עוסקים בנושאים עגומים למדי), ו"המפיקים" שזכה בפרס התסריט המקורי, אלא את קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר הרכיבו לא פחות משלוש קומדיות. אמנם המועמד הכבד ביותר זכה ("כבד" גם מבחינה תוכנית וגם מבחינה טכנית, על פי כמות גלגלי הפילם מהם הוקרן), אבל זה היה המספר הכי גבוה של קומדיות בחמישייה מאז 1961.

הקטגוריה, שהוענקה בפעם ה-13 במסגרת תחרותית, הייתה שוב אירופאית לחלוטין. בתוכה כמובן שתי השליטות הגדולות של הפרס הבינלאומי, איטליה וצרפת, עם מועמדות מספר 11 ו-10, בהתאמה. יש רשימה מסודרת בסוף הפרק של כמה מועמדות לאיזו מדינה, אגב.
אל השתיים האלו הצטרפה זוכת השנה הקודמת צ'כוסלובקיה, סוגרת רצף מרובע של מועמדויות, מבלי לדעת שהיא עומדת בפני שני עשורים הרחק מאוסקר. בנוסף, ולראשונה מאז 1962, התקבלו באותו שנתון שתי מדינות חדשות למשחק עם מועמדות בכורה: רוסיה והונגריה. בקטע מעניין למדי, שתיהן היו מועמדות על סרט שעוסק במלחמה ומבוסס על ספר פופולרי, אם כי אחד קאנוני מהשני ברמה בלתי ניתנת לכימות.

באוסקר שמחוץ לקטגוריה הייעודית לסרטים בשפה זרה, איטליה החזירה את מפסיד 1966 שלה, "הקרב על אלג'יר", כמועמד בפרסי הבימוי והתסריט המקורי; צרפת השתלבה בפרס המוזיקה למיוזיקל עם "העלמות מרושפור"; ורוסיה בפרס עיצוב העיצוב האומנותי עם "מלחמה ושלום".
המדינות שהגישו מועמדות לטקס ה-41 ולא הצליחו להתקבל היו ברזיל, גרמניה המערבית, דנמרק (בסרט עם השם יפה "אנשים נפגשים ומוזיקה מתוקה ממלאת את החדר"), דרום קוריאה, הודו, יוגוסלביה שנמנעה ממועמדות שלישית ברציפות, יוון, יפן, ישראל (עם "כל ממזר מלך"), ספרד, פולין, רומניה ושוודיה (עם סרט נוסף של זוכת העבר שלה אינגמר ברגמן, הפעם "בושה").

המועמדים

איטליה – "הנערה עם האקדח" (La Ragazza con la Pistola / The Girl with a Pistol)

בפעם השלישית נשלח הבמאי מריו מוניצ'לי כנציג מדינתו לאוסקר, ובפעם השלישית הוא הועמד והפסיד. אחרי "אנו הגנבים" ו"המלחמה הגדולה" שסגרו את שנות החמישים, מוניצ'לי חזר בשלהי הסיקסטיז עם קומדיה נוספת, ואפילו הביא כוכבת בינלאומית להופעת בכורה בקטגוריה הזו – מוניקה ויטי, שלקהל הבינלאומי הייתה מוכרת בעיקר מסרטי אנטוניוני (שבעצמו מעולם לא היה מועמד לקטגורית הסרט הבינלאומי).
ויטי מגלמת את אסונטה, אישה צעירה מכפר קטן בנאפולי, שנחטפת בעקבות טעות בזיהוי על ידי וינצ'נזו, ולכן אין לו ברירה לקחת את בתוליה ולשאת אותה לאישה, למרות שהיא מאורסת לאחר. מסתבר שזה דבר שקורה. בבוקר אסונטה מגלה שווינצ'נזו נטש אותה, והשאיר אותה סחורה פגומה. הדרך היחידה להחזיר לה את כבודה זה אם מישהו מגברי משפחתה יתנקש בו, אבל מכיוון שלאסונטה יש רק נשים במשפחה, היא נאלצת לעשות זאת בעצמה. לאחר שהיא מגלה שווינצ'נזו ברח ללונדון, חמושה באקדח היא טסה לשם, ובהגיעה לאנגליה פוגשת בדרכה כמה גברים, חלקם ינצלו אותה, חלקם יעזרו לה לבחור מסלול חדש לחייה.
הסרט הוקרן בפסטיבל סאן סבסטיאן, שם קיבלה ויטי את פרס השחקנית הטובה ביותר. הישג ששחזרה גם בפרסי הקולנוע האיטלקי.

מכיוון שזה משהו שאני עוקב אחריו, אספר שזה הסרט הראשון מכל המועמדים אי פעם שבו מופיעה דמות להט"בית. אמנם מאוד משנית, ולא מאוד חיובית, אבל באופן חסר תקדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, התקיימה הכרה ישירה בקהילה הגאה. לא נמהר להכריז פה על ניפוצי תקרת זכוכית, אבל בשלב הזה נעבוד עם מה שיש לנו.

איטליה – "הנערה עם האקדח"

הונגריה – "הנערים מרחוב פאל" (A Pál-utcai Fiúk / The Boys from Paul Street)

את טבילת המים האוסקרית הראשונה שלה עשתה הונגריה בזכות עיבוד לספר הילדים הפופולרי שכתב פרנץ מולנאר בתחילת המאה. את הסרט ביים זולטאן פאברי, שכבר נכח לפני כן עם סרטיו מספר פעמים בתחרויות הרשמיות של פסטיבלי קאן ו-ונציה.
הסרט מתאר את מלחמתן של שתי קבוצות נערים יריבות על השליטה בשטח בנייה במרכז בודפשט, בעיקר דרך עיניו של נמצ'ק הקטן, ששואף להוכיח את עצמו מול בוקה המנהיג הכריזמטי, ואומץ הלב שלו יגבה ממנו מחיר כבד.
אני לא סגור על זה אם "הנערים מרחוב פאל" הוא הראשון שמגיע לאוסקר בלי שום פסטיבל גדול לשמו או אפס נוכחות בעונת הפרסים, אבל זה בהחלט לא היה מצב שכיח. זה הופך את המועמדות הזו לנדירה יחסית, בטח למדינה שטרם הצליחה לבקוע את החומה לפני כן.

צ'כוסלובקיה – "נשף הכבאים" (Hoří, má Panenko / The Fireman's Ball)

שנה אחרי זכייתה בזכות הקומדיה החצופה "רכבות שמורות היטב", התקבלה צ'כוסלובקיה עליה השלום בפעם הרביעית ברציפות לאוסקר, ובפעם השלישית עם פארסה פרועה. זה היה סרטו של מילוש פורמן, שכבר היה מועמד מטעם מדינתו עם "אהבותיה של בלונדינית", רגע לפני שעזב את מולדתו לטובת קריירה בארה"ב וביים שם שני זוכי אוסקר מהדהדים ("קן הקוקיה" ו"אמדאוס").
"נשף הכבאים" – ששמו הבינלאומי מעודן יותר מזה המקורי, אותו ניתן לתרגם במיני דרכים מ"אש, גברתי" ועד "לוהט, בובה שלי" – הוא אחד המועמדים הקצרים ביותר בתולדות הקטגוריה, והוא מתרחש כמעט כולו באולם כנסים על פני ערב אחד.
כדי לעשות כבוד ללוחם אש ותיק ביום הולדתו ה-86, שכנראה רק הוא לא יודע על מחלת הסרטן הקטלנית שלו, מתקבצת צמרת הכבאים יחד עם שאר אנשי העיירה, לטובת מסיבה ואפילו תחרות יופי מקומית. הטמטום האנושי הכללי גורם לאירוע לצאת מכלל שליטה מהר מאוד, ומגלה לנו שלעיתים כל מה שאפשר לעשות הוא פשוט לשתות בירה צוננת בזמן שאתה צופה במדינה שלך עולה באש.
שזה מדהים, כי זה די מתאר את מה שאני עושה בשנה וקצת האחרונה.

"נשף הכבאים" היה מתוכנן להיות חלק מפסטיבל קאן של 1968, אבל האירוע היוקרתי בוטל בעקבות מרד הסטודנטים. מה שכמובן מוביל אותנו באופן מושלם למפסיד האחרון של אותה שנה.

צרפת – "נשיקות גנובות" (Baisers Volés / Stolen Kisses)

כעשור לאחר ששינה את פני הקולנוע עם "400 המלקות", ואפילו היה מועמד על כך לאוסקר התסריט, נאותה צרפת לשלוח לפרס הבינלאומי את אחד מבכירי הקולנוענים באותה תקופה, פרנסואה טריפו. לא רק זה, אלא גם היה מדובר בסרט ההמשך של טריפו לעלילות אנטואן דונל (ז'אן-פייר לאו) ששבה את לב כל צופי הקולנוע ב-1959. ב"נשיקות גנובות" דונל הבוגר משתחרר מהצבא ומתגלגל להיות בלש פרטי, בדרך עובר אי אילו משברים אקזיסטנציאליסטיים, ועוד כל מיני דברים שאצטרך לומר בכנות שפשוט לא עניינו אותי.

בזמן שבצרפת בערו הרחובות עקבות מרד הסטודנטים, הסרט אסף תארים ושבחים לרוב בארה"ב, ביניהם מועמדות לגלובוס הזהב, זכייה בנשיונל בורד אוף רוויו, פרס הבימוי ושחקנית המשנה מטעם אגדות המבקרים הלאומית, ושתי מועמדויות של תא המבקרים של ניו יורק (שחקנית משנה ותסריט).

צרפת – "נשיקות גנובות"

הזוכה

רוסיה – "מלחמה ושלום" (War and Peace)

שלוש הערות טכניות לפני שצוללים פנימה:
1) "מלחמה ושלום" התחיל כפרויקט של ארבעה סרטים שהופצו ברוב אירופה בין 1965 ל-1967, ואורכם הכולל מעל לשבע שעות. בארה"ב הסרט יצא לבתי הקולנוע ב-1968, כמקשה אחת מכווצת שנמשכת על פני שש שעות וקצת. לא הצלחתי למצוא את הקאט האמריקאי, ולכן צפיתי בכל ארבעת הסרטים במתכונתם המקורית ממש כמו שהקרמלין התכוון. כך שמצד אחד לא באמת ראיתי את הסרט שזכה באוסקר, אך מאדך זה כנראה לא מאוד רחוק. וחוץ מזה, אני לא מצטער על דקה שהוצאתי על הפרויקט המונומנטלי ההוא.
2) ידיעותיי בגיאוגרפיה פוליטית אינן מהמרהיבות, אבל אני יודע שבאותה תקופה רוסיה הייתה חלק מברית המועצות. ואכן, אם תבדקו בוויקיפדיה, תראו שהמועמדות והזכייה הזו רשומה תחת ברית המועצות. עם זאת, באוסקר עצמו, ג'יין פונדה (בהצגת פרס בלתי נשכחת. איזו אישה היא, זה לא יתואר) הכריזה על "מלחמה ושלום" כנציג, מועמד וזוכה, מטעם רוסיה. בחרתי ללכת עם הדרך בה הטקס התייחס למקורות הסרט. מקווה שאני לא עושה פה טעות גורלית.
3) הלוואי שכל מי שלקח חלק בסרט הזה קיבל את עונשו על היחס לסוסים האומללים שנאלצו להשתתף בו.

המתח בין הגוש הקומוניסטי וארה"ב בשנות השישים לא התבטא רק במרוץ לחלל ובהפיכות פוליטיות, אלא כנראה גם במאבק על יצירות אומנות. מה שקרה הוא שראו הרוסים מה עשתה הוליווד לאחת מאבני הדרך התרבותיות שלה עם העיבוד האמריקאי ל"מלחמה ושלום" בשנת 1956, ואמרה לעולם המערבי, "תחזיקו לי את הוודקה לאיזה שבע שעות". באם כל הריקליימינג אי פעם, החליטה המעצמה להראות לאמריקאים איך מעבדים יצירת מופת ליצירת מופת, ועל פי התוצאה הסופית, נדמה שכל רוסיה כולה התאגדה כדי להרים סרט על פי ספרו של לב טולסטוי בן מאה השנים. האולפן האגדי מוספילם עם הבמאי סרגיי בונדארצ'וק עשו את הבלתי יאומן – ובהתחשב בשנות הפקתו, על פני משהו כמו עשר שנים, זה בהחלט בלתי יאומן – והוציאו את סרט המלחמה האולטימטיבי, כזה שגרם אפילו ל"חלף עם הרוח" להרגיש עשיר כמו סטריפ קומיקס של צ'רלי בראון.

על פני, ואדגיש את זה שוב, מעל לשבע שעות, נפרש סיפורה של רוסיה הנאלצת להגן על גבולותיה מול צבא נפוליאון שכבש חצי עולם בשלב הזה. הסיפור מתרכז בשלוש דמויות מרכזיות הנמצאות בעצמן במין מחול בלתי נגמר של אהבה ומלחמה: אנדרי בולקונסקי (וצ'יסלב טיכונוב) הנסיך והגנרל, נטשה רוסטובה הצעירה (לודמילה סאוולייבה) שמתאהבת באנדרי ואז בעוד כמה אחרים, ופייר בזוחוב (סרגיי בונדארצ'וק. כן, שהוא גם הבמאי. האיש לא סביר), אינטלקטואל רך לבב ודי נטול אישיות, לפחות בהתחלה, שדרכו אנחנו חווים את אימת העורף במוסקבה.
"מלחמה ושלום" במתכונתו המיועדת לאמריקה חטף את פרסי הסרט בשפה זרה של גלובוס הזהב, מבקרי ניו והנשיונל בורד אוף רוויו. בגרסותיו הבינלאומיות הוא הפך להיות מונומנט קולנועי, סרט שקשה בכלל לתפוס איך עשו אותו.

צ'כוסלובקיה – "נשך הכבאים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

חשפתי כמה מהקלפים שלי בחלקים המוקדמים של הטקסט, אז נמשיך עם הקו הזה – האמת היא שאין שום דרך להשוות כל סרט אחר ל"מלחמה ושלום". זה לא כוחות.
באופן כללי ההשוואה הזו של יצירות אומנות אחר מול השנייה לטובת פרס היא משהו מאוד מלאכותי ומוזר, שפשוט כנראה התרגלנו אליו במהלך השנים, אבל כן אפשר לעקוף את זה עם המחשבה שהיא "האם הסרט הצליח להשיג את מה שרצה".
לצורך העניין במקרה שלנו, לשים משהו בסדר הגודל של "מלחמה ושלום" אל מול "הנערה עם האקדח" זה כמו לנסות לייצר תחרות בין שור ולוטרה. אין באמת קשר. השאלה היא האם המטרות שעמדו לנגד עיניהם של היוצרים מומשו, לפחות על פי הצופים. אני לא מצפה מ"הנערה עם האקדח" להביא אותי למחשבות פילוסופיות על מצב האדם תוך כדי שהוא מפיל אותי לרצפה בזכות ערכי הפקה חסרי תקדים, כמו שאני לא מצפה מ"מלחמה ושלום" שיצחיק אותי לרמה של להעלות ממנו סטוריז. ובכל זאת, באמת שבמקרה של 1968 זה חסר פשר.

אני מפציר מכל אדם שקולנוע זורם בעורקיו לראות את כל ארבעת סרטי "מלחמה ושלום", כי זו יצירה שצריכה להיות במודע של כולנו. עד כה טרם הגעתי אליה כי א) התעצלתי, בואו לא נייפה את זה, ו-ב) פשוט הנחתי שמדובר בעיבוד מכובד לספר ארוך וכבד (שקראתי, אתרברב), אבל גם אם הנחתי שיש בו סצנות מדהימות, שום דבר לא הכין אותי למה שקורה שם באמת. זה לא סרט שמסתפק בהנצחת דפים על צלולויד, זו עשייה שסוחטת את כל מה שהאומנות השביעית יכולה להציע. זה "עידן התמימות" על אקסטות, זה "במערב אין כל חדש" אם חוקי הפיזיקה אינם קיימים.
כמובן שיש לי פה ושם הסתייגויות, כמו, כאמור, הגורל האכזר של הסוסים שאני תוהה כמה מהם שרדו את ההפקה (בוודאות גם היו אבדות אנושיות, אבל למי אכפת מהם), או הבעייתיות בעיצוב הדמות של נטשה שהסרט לא הצליח לפצח. להגיד על הסרט הזה "מושלם" הוא משהו שאני ממש לא חותם עליו, אבל בערך כל דבר בו זה ברמה לא נתפסת, אפילו במרחק של שישים שנה. או כמו שכתבו באחת הביקורות בלטרבוקסד: "איך בכלל מביימים את זה ג'יזס כרייסט".

בהקשר של האוסקר, מה שביזאר בקטע אחר, הוא שאנחנו יודעים שהסרט היה כשיר לעוד מועמדויות לפי נוכחותו בפרס העיצוב האומנותי (ההפסד ל"אוליבר!" הוא אחד המשונים). ולכן, אני חושב שצריך להעמיד לוועדת חקירה את ענפי הצלמים, העורכים, מעצבי התלבושות ומעצבי הסאונד שלא הצביעו בעדו. כנראה לא טרחו לראות אותו בכלל.
נכון ל-1968 אני באופן אישי עדיין הייתי מציב את "הקרב על אלג'יר" כסרט הטוב ביותר בתולדות הקטגוריה, אבל תפסו אותי ביום אחר ו"מלחמה ושלום" כנראה עוקף אותו. בכל מקרה הוא ללא צל של ספק הזוכה הכי מרשים לנקודת הזמן הזו.

אבל יש עוד ארבעה סרטים לדבר עליהם, שאתרע מזלם לצאת באותה השנה של "מלחמה ושלום", וראוי להתייחס גם אליהם. יהיה נכון, אני מניח, להתחיל עם המדינה הנוספת החדשה שהצטרפה למשחק ב-1968, זו שביימה את הדרמה המפסידה היחידה (השאר הן קומדיות) – סרט המלחמה הנוסף, "הנערים מרחוב פאל" ההונגרי.
האמת היא שלקח לי קצת זמן עם הסרט הזה. על אף הצילום המרהיב ופאלטת הצבעים המושכת, לא לגמרי הבנתי למה אני צריך להתעניין במעללי הזאטוטים האלו. אפילו תהיתי אם הוא הולך להתמקם בתחתית הרשימה שלי (אותה בטח אפרסם יום אחד. אבל יש עוד נצח עד שנסיים עם הפרויקט הזה). מפה לשם, כשהוא הסתיים מחאתי כפיים. זה באמת סרט נהדר, ובקלות המקום השני מבין חמשת המועמדים מבחינתי.
זה לא רק המראה הוויזואלי של הסרט, או ההתמודדות עם בימוי של שחקנים צעירים מאוד. משהו ב"הנערים מרחוב פאל" מצליח לתפוס את המהות של ילדות, בו בזמן שהוא לוקח צעד אחורה ומסתכל על הדברים בעיניים אלגוריות עלינו המבוגרים, שהוא פשוט מפורר כל התנגדות. יש בו מעידות לקלישאות או סחטנות רגשית פה ושם, אבל העוצמות שלו ככל שהסיפור מתקדם לגמרי מסמרו אותי. ללא צל של ספק אחד הדברים שאני הכי שמח שיצאתי לגלות מאז תחילת הפרויקט, ולגמרי סרט שראוי להיות בקאנון סרטי ההתבגרות.

רוסיה – "מלחמה ושלום"

וזה מביא אותנו לשלוש הקומדיות המועמדות של 1968, כולן מאת במאים שכבר היו מועמדים בעבר (בין אם בקטגוריה הבינלאומית או מחוצה לה), שניים מהם גם יזכו בעתיד.
אז אם להיות רגשנים לרגע, זה הזמן שלנו להיפרד ממריו מוניצ'לי, הבמאי שהביא את איטליה שלוש פעמים לעמדת מועמדת, אך מעולם לא נקרא לפודיום. הוא אמנם יישלח שוב בהמשך, זה יקרה בעוד עשר שנים עם "יחי איטליה" עליו היה חתום עם דינו ריזי ואטורה סקולה, אבל הסרט לא ייכנס לחמישייה. הוא היה אחד השמות המשמעותיים של הפרויקט בימיו הראשונים, אך למרבה הצער בהקשר הזה יש קצת טעם רע, כי מבחינתי לפחות, המועמדות של איטליה ב-1968 הייתה הכניסה החלשה ביותר שלה. אם כי יש פה כוכבית.

העניין עם קומדיות הוא שהן לעיתים הקורבנות האומללות ביותר של הזמן. מה שלעיתים תופס בדיוק את רוח התקופה ומצחיק עד בכי, יכול אפילו כמה חודשים בודדים לאחר מכן לעבור כמיושן וקרינג'י. המצב עם "הנערה עם האקדח" הוא אחד הקיצוניים, כי לא יכולתי לפענח האם הוא תוצר של זמן ומקום מאוד מסוימים, במיוחד בהקשר של תפיסה מגדרית מחרידה, או שהוא בעצם לועג למה שקורה סביבו. המשפט האחרון שנאמר בסרט גורם לי לחשוב שהוא שייך לקבוצה הראשונה, אבל כך או כך מדובר בצפייה מאוד לא נעימה בהסתכלות מודרנית.
היחס של הגברים אל אסונטה גיבורת הסרט, והיחס שלה אל עצמה, מעורר תחושות מאוד לא נוחות. תרבות האונס שנוכחת בסרט בכל רגע ורגע מרתיעה למדי, במיוחד כשהיא לא פעם מעודדת אותה. ושוב, האם מוניצ'לי מבקר את התפיסה החברתית או מתפלש בה, זו שאלה ראויה. לי אין מושג. עוד משהו שחשוב לי לציין, באופן נייטרלי למדי, זה שסיקוונס הפתיחה של הסרט כל כך דומה לקולנוע של דובר קוסאשווילי, שאני חייב לעשות כמה בירורים בהזדמנות.
אבל האמת היא שיש כן אלמנט שעוזר לסרט לשרוד, ואפילו הייתי נזהר ואומר, עדיין הופך אותו לכזה שראוי לצפייה. זוהי מוניקה ויטי, ש"הנערה עם האקדח" חייב לה את חייו ואף יותר מזה.

עד כה הכרתי את מוניקה ויטי מתפקידיה המיוסרים והמבעבעים בסרטים של אנטוניוני, ובאמת שלא היה עולה בדעתי איזו שחקנית קומית מפוארת הגברת הזו. ויטי כל כך טובה בסרט הזה, כל כך מטעינה אותו באנרגיות ומרימה לו את הראש מעל המים, שהיא עשתה מבחינתי את הבלתי יאומן וגרמה לי לחבב את מופע המבוכה הזה. למעשה, היא שכנעה אותי לפרקים שהסרט אכן מודע לעצמו, או לפחות היא מודעת, וזה הפיג כמה מההתנגדויות שלי לרמה שהתחלתי באיזשהו שלב לצחוק בקול רם ממה שקורה בו. אני באמת לא זוכר כזה מקרה מובהק בו הופעה של שחקנית מצליחה לשחרר סרט מכבלי הזמן.
אני בשום אופן לא ממליץ על צפייה בסרט הזה, אבל תסמכו עלי כשאני אומר שמוניקה ויטי נותנת תפקיד פנומנלי. לא דמיינתי בחיים שלי שהיא בקטע הזה. בראבו.

מעניין בהחלט להעמיד את "הנערה עם האקדח" האיטלקי מול הקומדיה הפרועה הנוספת מבין המועמדים, "נשף הכבאים" הצ'כוסלובקי. אם במקרה האיטלקי אני לא יכול להיות בטוח עד הסוף בכוונותיו של היוצר, המקרה הצ'כי הוא מובהק הרבה יותר. מילוש פורמן לרגע לא מבקש שנאמץ ונוקיר את גיבוריו הבלתי נסבלים. הוא לועג להם ומבקר אותם, ובאמת שאין רגע לפקפק בזה. מדובר בכשעה ורבע של גברים דוחים להפליא, מדושני עונג שבטוחים שהעולם שייך להם, לא שמים לב כמה זוועתי הם מתנהלים וכמה הם מוקיונים, אפילו כשמאוחר מדי. וכמובן, הקורבנות של המצב אלו כל מי שאיננו הם.
העניין הוא שמדובר בחרב פיפיות, כי עולה השאלה כמה אפשר לשרוד בנוכחותן של דמויות כל כך נלעגות ומרתיעות. "נשף הכבאים" הוא סרט שצפיתי בו בעבר, ואז כמו היום הוא הביא אותי לצחקוקים רבים, וכמובן שמהותו האקונומית עוזרת. ובכל זאת, בערך כמו "אהבותיה של בלונדינית", אם כי ברמה פחותה יותר, לא לגמרי הבנתי למה אני צריך להיות פה.
הבימוי, בין אם העמדת המצלמה והדרכת השחקנים, בהחלט מבהיר שיש פה מאסטר קולנועי, אבל כצופה חיצוני לא תמיד החזקתי עניין, במיוחד כאשר ההתנהלות האנושית שמוצגת בסרט היא במקרה הטוב מעוררת רחמים.

את המרחק הרב ביותר ביני לבין סרט מבין מועמדי 1968 אני נאלץ לזקוף ל"נשיקות גנובות", בעיני הכניסה הצרפתית החלשה ביותר אי פעם נכון לשנה הזו (די מדהים שגם איטליה וגם צרפת שלחו המועמד הכי מפוקפק שלהן ממש באותה השנה). אילולא הפרסים שזכה בהם במהלך העונה, הייתי אומר שהמועמדות הזו הגיעה כתמיכה בפרנסואה טריפו שללא ספק הרוויח את מקומו כמאסטר של התקופה, יחד עם מרד הסטודנטים שהפנה זרקור אל צרפת, ואולי התעשייה האמריקאית רצתה לעודדו מרחוק. מאדך, זה כנראה כן סרט אהוב למדי, אז כל מה שנותר לי להתקנא באלו שמצאו בו עניין.
מרמת העיצוב הקולנועי ועד לרמת הנראטיב, "נשיקות גנובות" הוא די בזבוז זמן מבחינתי, וגם אם אפשר למצוא המון משמעויות תמתיות באנטואן דונל צועק את שמו למראה במשך מה שעבר לי כמו שעה, אני נאלצתי להישאר בחוץ. לא נורא, עוד ארבע שנים מנקודה זו יחזור טריפו לאוסקר, הפעם כמנצח, וזו תהיה אופרה אחרת.

בפרק הבא תתרחש היסטוריה קיצונית באוסקר, אבל יש לי כמה חורים לנקוב בבלון הזה אז נצטרך לחכות ולראות איך זה יסתדר. משם כבר נגלוש אל תוך שנות השבעים שם בכלל כל הקונספט הזה של סרט-מייצג-מדינה-אחת יהפוך להיות מורכב להפליא.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1968:
איטליה – 11 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 10 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 6 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
יוגוסלביה – 4
ספרד – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
שוודיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
פולין – 2
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
הונגריה – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1
רוסיה – 1 (וגם זכייה אחת)

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967