״החייל הנעלם״, סקירה

הסקירה הזו לא עולה מיד עם צאת "החייל הנעלם" לאקרנים, בין היתר כי חשבתי שכבר כתבתי עליו. מתישהו בסמוך לשתי הציפיות הראשונות שלי, בקיץ ובסתיו של שנת 2023, משמע לפני ה-7 לאוקטובר. אך מסתבר שלא. תמצאו אצלנו המלצה של אור לקראת ההקרנה בפסטיבל הסרטים של חיפה, וכתיבה על סרטו של דני רוזנברג ביחס לנוכחות שלו באותו פסטיבל שם זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר. לפני כן השתתף בתחרות פרסי אופיר של אותה שנה, גם שם זכה, בפרס מוצדק לצילום של דוד סטרז'מייסטר, ובאופן אישי חשבתי שהיה צריך לזכות בכמות פרסים גדולה יותר. טקסט גדול יותר על הסרט בהחלט תוכנן, אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר. אחריו הסרט מהדהד באופן אחר והטקסט שלי עליו נעלם, בדומה לגיבור שלו.

בשבועות הראשונים שאחרי ה-7 באוקטובר, חשבתי כי עלילת הסרט הייתה נבואית ומיושנת מול המציאות, בו זמנית. עם דגש לחלק השני. הסיבה לכך שחשבתי כי הסרט כבר לא אקטואלי היא התחושה שהייתה לי, לפיה הוא מתאר מלחמה ברצועת עזה באופן שדמה יותר לעימותים קודמים ולא לעימות הנוכחי. העלילה עוסקת בחייל אחד שנפרד מן היחידה שלו במהלך פעולה בעזה והחשש לכך כי יש חייל חטוף אחד גורר את צה"ל למלחמה חריפה, בעוד החייל עצמו נמצא בתל אביב. היא אמנם תחת ירי טילים ואזעקות, אבל מתקיימת בה שגרה של בילויים. כך בסרט, בעוד בשבועות הראשונים אחרי המתקפה, התחושה הייתה כי העיר לא שבה לשגרה ובו זמנית גם הרבה חיילים ואזרחים חטופים לא באמת משנים את התמונה.

כעת חלפה יותר משנה של מלחמה, בלי סוף באופק, והסרט מרגיש יותר ויותר אקטואלי. לא רק מפני שתל אביב חזרה לשגרה למרות איום הטילים, החטופים שעדיין בשבי וזוועות מלחמה שלא קטנו, אלא מפני שדומה כי יש נתק בין ישראל הלוחמת וזו שאינה לוחמת. דומה כי שכחה של סוגיית החטופים היא דבר שהופך יותר ויותר נפוץ, כמו גם זעם גדול שנבלע ברקע של המציאות. כאילו העולם הסתיים ומתנהג כשגרה. "החייל הנעלם" סוג של לוכד תחושה כזו, דרך דמות של צעיר מרדן אחד שהוא גם נציג של דור, גם ייצוג של פרץ יצרים בין-דורי מופשט שאינו דומה לאף אדם אמתי.

הסרט נפתח בפעולה צבאית ובסיומה החייל מן הכותרת, שלומי, המגולם בידי עידו טאקו בהופעה אנרגטית וממגנטת, נותר מאוחר. ספק נשכח בידי הכוח, ספק משתהה. ללא ספק, הוא מנצל את ההזדמנות ובמקום לחבור לכוח, הוא עושה מאמצים ובורח פנימה לתוך תחומי מדינת ישראל. תחילה לבית משפחתו באחד מיישובי העוטף, משם לתל-אביב לעבר המטרה שלו: הסו-שף שירי (מיקה רייס), בה הוא מאוהב ועמה הוא רוצה לחיות. כל זאת בעודו שומע כי היא עתידה, אולי, לעזוב את המדינה.

בדרך אל שירי צריך שלומי לברוח מהצבא כעריק, אבל גם מבין כי הצבא לא חושב על האופציה שברח אלא מניח כי נפל בשבי. הבריחה עבורו היא צורך קיומי, בין עם בריצה או באמצעות כלי רכב שונים. אבל זה לא רק צורך עלילתי, זה האופי של הדמות: שלומי חי את היצר שלו, בצורה הגורמת לעימות תמידי בינו ובין המציאות. הוא חווה את הדברים בצורה טוטאלית יותר מהסביבה, בדומה למי שמצוי בשדה קרב, בו המוות אורב בכל פינה. הוא חושב כך גם כאשר הוא נמצא בעיר שמתנהגת כאילו המלחמה לא נוגעת בה ישירות, בין אזעקה לאזעקה, בין פצועים בבית חולים וחיילים שתפקידים להודיע על מתים ונעדרים.

הדבר נכון גם לגבי מערכת היחסים שלו עם שירי, מערכת יחסים שהיא לא בדיוק זוגיות. הוא מאוהב בה עד מעל לראש, או לפחות מאוהב במחשבה על להיות מאוהב בה, להקריב את חייו למענה ולא למען המדינה. להקריב כי התחושה היא שהוא חייב למות, או לפחות לברוח, למען משהו. היא לעומת זאת, בהחלט מחבבת אותו. האם הוא שיקול של ממש לעתיד שלה, יותר מהצעות עבודה או תנאים כלכליים? דומה שלא, בלי קשר לשאלה אם הוא בן הזוג שהיא מעדיפה בטווח הארוך או המידי. יש לה מחשבות פרקטיות יותר.

אחרי ה-7 באוקטובר, התהליך החברתי שהדמות של שירי מייצגת רק הקצין: הרבה מאוד ישראלים מעדיפים לעזוב את הארץ. לפעמים תוך התנגדות לפעולות של הממשלה והצבא, אבל לרוב בגלל העדפה של אורח חיים אחר, או אפילו עייפות מן הצורך להביע עמדה כלפי המצב הפוליטי, שלא לדבר על הצורך לצאת למילואים או לשירות הסדיר, או לראות אנשים קרובים, מוכרים או אפילו זרים יוצאים למלחמה ונופלים בה. עבור ישראלים רבים, בעיקר בדור שנושא בנטל הלחימה, חיים מחוץ למדינה נראים הגיוניים יותר.
זאת בעוד החיים בישראל נראים כמו שלומי, גם אם שלומי בורח משירות המדינה באופן ישיר. שלומי הוא שיקוף של שדה הקרב במרחק כמה עשרות קילומטרים משדה הקרב: הוא כאוס תמידי, הוא סכנה, הוא הקרבה. הוא משהו שמפר את החוקים כי לחימה היא מטבעה הפרה של חוקים. הוא משהו שמסתכן במוות, גם אם לכאורה הוא בורח מהמוות.

פרט לשירי, שלומי נתקל בדורות קודמים של משפחתו, המייצגים עידן בו הקשר לישראל ובעיקר לצדקת הדרך שלה היה איתן יותר. זה לא שאין קשר שורשי בימינו, אלא שהוא יותר מזוהה עם הימין הפוליטי. דומה כי שלומי מגיעה ממשפחה של מרכז שמאל, גם אם לא שמאל רדיקלי. סבתא שלו (תיקי דיין) חיה בתל אביב, אולי בזו של העבר, חווה את שלומי בו זמנית כמו כמה דורות של המשפחה שלו. המפגש שלהם הוא סוג של נוסטלגיה דרך דימנציה וחיבה שמאפשרת לסרט, ובעיקר לשלומי, לעבור לרגע לסרט אחר. אמו של שלומי (אפרת בן צור) מאוד דואגת לשלומו, אבל כאשר היא מבינה את מצבו. היא זו שמנסה למצוא אופציה ריאלית להשיבו לדרך הסדר. אביו (שמוליק כהן) מצד אחד עבר אירוע בריאותי מסכן חיים ומצד שני מתייחס בקלילות לכל המצב. גם הוא סוג של שיקוף של ישראל: כואבת, חולה בצורה מסוכנת אך משוכנעת בכוח שעוד נותר, ובלי משים גם מקריבה את הבנים שלה.

כל שחקני משנה בסרט טובים, אבל עידו טאקו בתפקיד הראשי טוב במיוחד. סוג של פרץ אנרגיה שלא ניתן להסיר ממנו את העיניים, מה שרק מדגיש את הכאב בכך שהוא נעלם: לא רק נעלם משדה הקרב ומן הרישומים בבירוקרטיה הצה"לית כחלק מהכוח שיצא למבצע לא נרחב מדי בעזה, אלא גם נעלם מול הסביבה שרואה אותו, רואה אותו גונב, משתולל, בורח. נעלם כמו פיל בחדר.

במהלך הצפיות בסרט חשבתי על הסרט "An Occurrence at Owl Creek Bridge", על-פי ספר מאת אמברוז בירס. סרט צרפתי קצר משנת 1961 שזכה בפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר ואף שודר כפרק בסדרה "אזור הדמדומים". הסרט, מתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית המציג חייל שעומד בפני הוצאה להורג בגשר מתוך שם הסרט. דומה כי הוא מצליח לברוח והסרט מציג חצי שעה של בריחה בלבד, לצד דמיונות ותקווה על מפגש עם האהובה. אך בסרט הצרפתי זוהי בריחה אבודה מראש ממוות שהיא אפשר לחמוק ממנו. בסרטו של רוזנברג, על פניו יש בריחה בפועל, אבל לפרקים דומה כי היא אשליה בדרך דומה, בין אם הסרט מוותר על הריאליזם ובין עם הוא מאמץ אותו.
החייל רוצה להפסיק להיות חייל, אבל גם בעריקות, הוא נושא באופיו את המלחמה. הוא עושה זאת באותו משיל מעצמו את ההקפדה על כלכלי החברה, או כל התנהגות של אדם צעיר בימינו פרט להקצנת הדחף. הוא מגביר את החיים ואת הצד החייתי בו, אך גם הוא בדרכו סוג של נידון למוות, לאו דווקא בצורה מוצהרת או גלויה. אולי הוא זה שקבע את המוות של עצמו. פשוט כי החיים האפשריים הקיימים עבורו לא מתאימים לו. כולל החיים עם שירי, שכל חיים משותפים איתה יהיו יותר פרקטיים ופרוזאים מן האהבה הסוערת שהוא חש, או לפחות רוצה לחוש.

סרטו הקודם של רוזנברג "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" נגע בנושאים רבים הקשורים אף הם למקום הזה, בין היתר גם בפחד מפני מלחמה הרסנית ובגיבור שמנסה להציל את עצמו ואת משפחתו מפני מלחמה כוללת. רוזנברג כבר צילם את סרטו הבא "על כלבים ואנשים", שעוסק בהתמודדות עם האובדן בתוך המלחמה. הקשר למשפחה, לארץ ישראל ולמדינת ישראל קיים בכל הסרטים שלו. שני הסרטים האחרים משלבים בצורה בולטת אלמנטים של קולנועי תיעודי ועלילתי, ועל פניו "החייל הנעלם" הוא הסרט שנטוע הכי עמוק בעולם הקולנוע הבדיוני, בתסריט בו הכל נכתב מראש בידי רוזנברג ושותפו לכתיבה עמיר קליגר.
אולם, גם הסרט הזה מראה כי כל סרט הוא גם תיעודי בדרכו. אפילו אם המלחמה שבאה אחריו בפועל שונה מאוד מן המלחמה המדומיינת, הוא לכד היטב את הרוח שלה. באופן שאולי לא יהיה נעים לצפייה, עכשיו או בכלל, לכל או לרוב הקהל בארץ. אבל הוא יכול להיות טוב כחומר למחשבה, או אפילו כלי טיפולי, עבור אחרים. אולי יש בו כוח גם עבור אלו שלא יצפו בו: כתזכורת דרך כרזת החוצות כי חיילים הם גם בני אדם עם רצונות נוספים, או כתזכורת כי המלחמה לא נעלמה.