פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 4: שנת 1959

את העשור הראשון של קטגורית הסרט הבינלאומי (אז "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה") סיימה האקדמיה עם היסטוריה – המועמדות הראשונה לנציגות שביימה אישה. מעבר לזה, בסיבוב הרביעי נמשך אותו הקו של קודמיו עם נטייה אירופאית מופגנת: צרפת, איטליה וגרמניה צברו מועמדות רביעית ברציפות, ואליהן הצטרפו דנמרק עם מועמדות שנייה, והולנד ששלחה לראשונה נציגות וישר התקבלה אל החמישייה הגדולה.
גם סרטי מלחמה המשיכו להיחגג בפרס הבינלאומי. בארבע השנים הראשונות לקטגוריה חמישה נראטיבים שעסקו במלחמות גרמניה או בשלטון הנאצי היו חלק מהתחרות, כאשר שני דברים מעניינים עולים בהקשר הזה. הראשון הוא שחלק משמעותי מהסרטים האלו הגיעו מיפן, איטליה וגרמניה, כלומר אלו שלחמו נגד האמריקאים, והשני הוא שאף אחד מהם לא זכה. שנה אחרי שנה בחרה האקדמיה בסרט היחסית-אסקפיסטי מבין המועמדים.

בין המדינות ששלחו נציגות לשנה הרביעית של הקטגוריה אך לא העפילו לשלב הבא, היו הודו עם "עולמו של אפו" של סטייז'יט ריי; יפן שלחה את "אש במטוס", סרט מלחמה מאת קון איצ'יקאווה שסידר למדינה מועמדות עם "הנבל הבורמזי" הנפלא; מקסיקו ניסתה את מזלה עם "נזרין" של לואי בונואל; וגם הונג קונג, פקיסטן, סינגפור, ערב הסעודית ויוגוסלביה לקחו חלק.

לאוסקר הכללי הצליחו גם להשתחל כמה סרטים בינלאומיים. "400 המלקות" הביא לטריפו מועמדות על תסריט, לצדו של אינגמר ברגמן על "תותי בר". אותו ברגמן שנשלח על ידי שוודיה פעמיים לפני כן כנציג המדינה אך אפילו לא קיבל מועמדות. "תותי בר" כנראה פתח את הסכר כי מאותו הרגע ברגמן יחובק ויהפוך לאחד משיאני הקטגוריה (וליחיד שהצליח להביא אוסקר לשוודיה עד היום). למיטב ידיעתי שוודיה לא שלחה את "תותי בר" לפרס הבינלאומי, ומאוד מעניין מדוע.
אבל האמת היא שכמעט כל סרטי האוסקר של 1959 היו משניים לאחד שמלך על כולם. זו הייתה שנתו הגדולה "בן-חור" ששבר את שיא הזכיות, עם 11 מתוך 12 המועמדויות שלו. הפסדו היחיד היה בפרס התסריט המעובד, שם הובס על ידי "מקום בצמרת", כנראה הסרט הכי שונה במהות שלו מהאפוס של וויליאם וויילר.

דנמרק – "ילד משני עולמות"

המועמדים

איטליה – "המלחמה הגדולה" (La Grande Guerre)

מסכן מריו מוניצ'לי. הקטגוריה הזו קיימת רק ארבע שנים, וכבר כל ההפסדים של איטליה רשומים על שמו, שניים ברצף. אחרי הדאבל המנצח של פליני, מוניצ'לי נשלח עם "אנו הגנבים" המוצלח וראה איך צרפת בולמת את רצף הזכיות של איטליה. שנה לאחר מכן זה קרה בדיוק אותו שוב עם "המלחמה הגדולה".
בכנות, אני לא בטוח כמה מוניצ'לי לקח את זה ללב, במיוחד ש"המלחמה הגדולה" נתפס כאחד מסרטי מלחמת העולם השנייה המכוננים. בכורתו הייתה בפסטיבל ונציה משם יצא עם פרס אריה הזהב, בתיקו עם סרט איטלקי אחר, "גנרל דלה רובר" (שיהיה מועמד לאוסקר התסריט רק ב-1961 כי בלגן). "המלחמה הגדולה" הוא גם הסרט הארוך ביותר מבין חמשת המועמדים, כשאורכו קצת פחות משעתיים וחצי.

נציג איטליה ל-1959 מתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה, ופורש סיפור רחב יריעה בעיקר דרך עינם של ג'ובאני האיטלקי (ויטוריו גאסמן, שגם כיכב בנציג איטליה הקודם של מוניצ'לי) ואורסטה הצועני (אלברטו סורדי), שני עסקנים שמגיעים למלחמה לא במוטיבציה גבוהה מדי או אידיאלים נעלים, ובעיקר מנסים לשרוד. החברות שלהם מתחילה בסכסוך אך ככל שהם מעמיקים פנימה לאימת הקרבות, הם מסתמכים יותר ויותר זה על זה.
את המוזיקה להפקה הענקית הזו הלחין נינו רוטה, שחתום גם על שני זוכי איטליה של פליני' וכנראה גם על כל סרט איטלקי מאמצע שנות הארבעים.

גרמניה (מערב) – "הגשר" (Die Brucke / The Bridge)

וממלחמת העולם הראשונה קופצים אל מלחמת העולם השנייה, בסרטו של ברנהרד ויקי המבוסס, כך לטענת הסרט, על סיפור אמיתי שהונצח בספרו של גרגור דורפמייסטר.
במהלך שמאוד מזכיר יצירה מונומנטלית של מלחמת העולם הראשונה דווקא, "במערב אין כל חדש" (ששני הסרטים שנעשו על בסיס הספר זכו באוסקר, לסרט הטוב ביותר ב-1930 ולסרט הבינלאומי הטוב ביותר ב-2022). חלקו הראשון עוסק בקבוצת נערים מכפר קטן בגרמניה ערב התגייסותם אל החזית, מלאי מוטיבציה וקלולסים לחלוטין לגבי שדה הקרב, והחלק השני הוא כאשר הם נחשפים לזוועות המלחמה.
בשעה הראשונה אנחנו מכירים את הנערים, כל אחד עם הסיפור המשפחתי שלו, כאשר הם מקבלים את צו הגיוס שלהם, אליו כל כך פיללו. אחרי שרשרת חיול מהירה בקטע לא אחראי מצד הצבא, הם מקבלים את משימתם הראשונה, לשמור על גשר במשך לילה. חסרי ניסיון לחלוטין הם מתעלמים מהאזהרות והסימנים לכך שהמשימה חסרת פשר והם הושלכו שם לגורלם, מקווים להוכיח את עצמם כאשר האויב יתקרב. כשההזדמנות מגיעה, הנערים מרגישים שעכשיו זמנם להיות גיבורי מולדת ושם "הגשר" מעביר להילוך שביעי, פותח סיקוונס מלחמה מטורף. להפתעתי הגדולה הוא מתעמת קשוח עם אימת הקרבות, מציג כמה סיקוונסים ואימג'ים אכזריים למדי, אפילו בסטנדרטים של הקולנוע העכשווי.

זה המקום לנפנף לשלום לקולנוע הגרמני, כי אנחנו לא נתקל בו לאיזה שני עשורים.

איטליה – "המלחמה הגדולה"

דנמרק – "פו" / "ילד משני עולמות" (Paw / Boy from Two Worlds)

הכי רחוק שאפשר מהטון והאינטנסיביות של סרטי המלחמה, הגיעה דנמרק עם בשורה שעשתה היסטוריה. בזכות "ילד משני עולמות" הפכה אסטריד הנינג-ינסן לבמאית הראשונה שמועמדת לאוסקר הבינלאומי. די מדהים לגלות כמה נדיר זה יהיה בשנים שלאחר מכן.
עוד דבר בולט מאוד בקשר לנציגות הדנית, הוא שמדובר בסרט הילדים הראשון שמועמד. זהו סיפורו של פו הקטן, שנולד בקאריביים לאב דני ואמא מקומית שמתה בלידתו. לאחר שאביו גם הוא הולך לעולמו, פו נשלח אל דודתו בכפר דני קטן ופסטורלי, אבל עורו הכהה הופך אותו למטרה של בריונות מהילדים הכי בלונדיניים שראיתי בחיים שלי. רמה של "כפר הארורים", משהו מלחיץ. פו מוצא נחמה בטיולים ביער הסמוך, שם הוא מתיידד עם חיות היער הרבות, ומפתח קשר עם איש קשיש שהוא גם צייד לא חוקי, וגם לוקח את הילד תחת חסותו ונותן לו אלכוהול בלילה. עזבו, כנראה בפיפטיז זה היה בסדר. האמת שמשם קצת איבדתי את העלילה (די במכוון, כי היו שם סצנות עם חיות שבאו לי רע מאוד). אבל אם אני זוכר נכון הסוף טוב וכולם שמחים.
זו, כזכור, המועמדות השנייה של דנמרק, שלאוסקר הגיעה אחרי בכורה בפסטיבל קאן.

הולנד – "כפר ליד הנהר" ( Village by the Lake / Dorp aan de Rivier )

נציגותה ומועמדותה הראשונה של הולנד הייתה בזכות הבמאי פונס ראדמייקרס, שלימים יביא למולדתו את האוסקר הראשון שלה. מקווה שעוד נגיע לשם. בינתיים הוא פתח את המורשת של הולנד באוסקר עם סרט מפסטיבל ברלין, שהוא אולי הסרט הכי קטן וצנוע שראיתי בפרויקט הזה עד כה.
זוהי דרמה שקטה, כמעט ברגמנית, שאין צורך להסביר היכן היא מתרחשת. במרכזה הרופא הכפרי, טיירק ואן טייקה, שהוא חתיכת בד-אס של החיים. האיש הקול ביותר אי פעם, אבל כזה שגם יחצה סופות שלג כדי להגיע לפציינטים. מפנה ביחס אליו מתרחש לאחר התאבדות בכפר, של גבר שלפי הנאמר לקח את חייו כי אשתו נדנדה לו יותר מדי (היחס לנשים בסרט הזה לא מרהיב), ודרכיו הלא שגרתיות של הרופא לפתע הופכות אותו למנודה על ידי התושבים שלא מעריכים אנשים טובים. הסרט מסופר בדיעבד על ידי דמות חיצונית, גבר צעיר שאם הבנתי נכון גר על סירה ומנהל מערכת יחסים מאוד אינטימית עם צוענייה שלא מדברת, רק מופיעה יום אחד, נשכבת על החול ומרימה את השמלה. כאמור, יחס לנשים לא החלק החזק של הסרט.

הולנד – "כפר ליד הנהר"

הזוכה

צרפת – "אורפאו נגרו" / "אורפיאוס השחור" (Orpheu Negro / Black Orpheus)

בפעם הראשונה מאז יסוד הקטגוריה, זכה סרט שאיננו דובר בשפת המדינה ששלחה אותו. למרות שהעניק אוסקר לצרפת, הסרט הזה דובר פורטוגזית, הפקה של ברזיל, צרפת ואיטליה. זו גם הפעם הראשונה שזוכה דקל הזהב לוקח את האוסקר הבינלאומי.
בסרטו השני, עיבד הבמאי הצרפתי מרסל קאמי את המחזה "אורפאו דה קונסקיאו", שלוקח את סיפור המיתולוגיה היוונית על הנגן שמבקש להציל את אהובתו מהשאול וממש מפשל בדרך, ומעביר אותו לברזיל המודרנית.

אאורידיצ'ה הצעירה מגיעה באוטובוס לריו דה ז'נרו, בורחת לעיר הגדולה מסכנה שכנראה בעקבותיה, וישר צדה את עיניו של אורפיאו למרות שהוא כבר מאורס לאחרת. על רקע הקרנבל המתקרב, האהבה בין השניים הולכת ומתגברת, אבל אאורידיצ'ה מאמינה שהאיום ממנו נמלטה מצא אותה, וכשהיא נעלמת, אורפיאו מנסה למצוא אותה, צולל פנימה אל תוך עולם של רוחות ומביא עמו תוצאות טראגיות.
עם הזכייה הזו צרפת סגרה את הפער שפתחה מולה איטליה, וכעת הן בתיקו: שני ניצחונות במסגרת התחרותית, ושלושה בתקופה של הפרס המיוחד שהוענק בעשור לפני כן.

המרוץ ומי היה צריך לזכות?

זו רק השערה, אבל אני חושב שלראשונה בתולדות הקטגוריה, היה בתחרות קצת יותר מתח מבדרך כלל. אחרי דאבל פליני והזכייה של ז'אק טאטי, אני ממש רואה איך צרפת, גרמניה ואיטליה רצו ראש בראש. מה גם שזו הייתה בדיוק אותה החמישייה שהייתה מועמדת לגלובוס הזהב. אם בוחנים את הדרך לאוסקר, בפרסי המבקרים של ניו יורק "ארפיאוס השחור" הפסיד לבן מדינתו ל"400 המלקות", ובנשיונל בורד אוף רוויו לקח "הגשר" את המקום הראשון בתחרות הבינלאומית.
אם משהו היה כנראה סימן לבאות הוא הניצחון של "אורפיאוס השחור" בקאן, והנטייה של האקדמיה להצביע לסרטים שאינם מעמתים את הצופים עם הרוע שהיה, ואולי עדיין נמצא, בעולם.

מבחינתי, הקטגוריה של 1959 היא הראשונה עד כה שבה היחס הפך לשלילי. בשלוש השנים הקודמות חיבבתי לפחות שלושה סרטים מתוך החמישה, והסתייגות משמעותית הייתה לי אולי מסרט אחד. גם לא תמיד. 1959, לעומת זאת, הייתה מאתגרת למדי. בעיני יש פה שני סרטים מעולים, ושלושה שאני ממש רוטן על הזמן שהייתי צריך להוציא עליהם.
האכזבה הכי גדולה שלי הייתה מ"המלחמה הגדולה". ניגשתי עם ציפיות גדולות גם כי מאוד אהבתי את סרטו הקודם של מוניצ'לי, וגם כי אני חסיד של סרטי מלחמה. אבל למרות ההפקה המאוד מרשימה בכל אספקט של הנציגות האיטלקית, לא הצלחתי לשמור על רמת עניין לאורך יותר מדי זמן. יכול להיות שזה באמת קשור לכך שראיתי כל כך הרבה סרטים שמציגים את הכאוס והטירוף של המלחמה, וזה לא הוגן לסרט שנעשה בשנות החמישים, אבל בזמן שבאמת קל להעריך את העשייה שלו, די קיוויתי שהוא כבר ייגמר.
חריף יותר מזה, את המועמדות של דנמרק אני בכלל לא מצליח להבין. זה בהחלט משמח שסוף סוף יש נוכחות של במאית, אבל אני לא מוצא ערך נוסף בסרט הדי מקרטע הזה. השלישי שכמעט וייאש אותי הוא הסרט של הולנד, אבל אני נותן לו ליהנות מהספק שאולי לא נתתי לו הזדמנות ראויה. פשוט יותר מדי דברים בתחילתו הרתיעו אותי והיה קשה לי לאפס את עצמי מחדש בהמשכו.

החדשות הטובות הן ששני הסרטים הטובים הם ממש טובים. מהמוצלחים ביותר מבין כל המועמדים מאז 1956. אבל בזמן ש"אורפיאוס השחור" הוא אהבה רבת שנים שלי (ואפילו מיהרתי להקרין אותו בזמן שעבדתי בסינמטק חולון, אחרי הרבה זמן שלא נצפה בישראל על המסך הגדול), אני מבין שיש את קצת בעייתיות עכשווית בהקשר של הפגמים בדרך בה עיניים מערביות מנציחות את התרבות הברזילאית. אבל זה באמת קולנוע מרהיב וסוחף שעשוי לעילא.
את "הגשר" לא הכרתי לפני כן, אז נכנסתי אליו בראש נקי למדי, גם אם מותש מכל הסרטים האחרים של הפרק. ההתחלה שלו באמת נראתה כמו גרסה זעירה של "במערב אין כל חדש", שגם הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, והרגשתי שכבר היינו בטריטוריות האלה שהקולנוע הביא לכדי שלמות עשרים שנה לפניו. הוא גם מאוד שטחי במסרים שלו, ולא תמצאו בו יותר מדי תחכום. אבל הקאסט המעולה שנאסף לסרט הזה, האלמנטים הרגשיים המאוד חזקים, ובמיוחד המערכה האחרונה והמטלטלת שלו הקפיצו את המניות שלו בחדות. באמת שהסיקוונס המסיים והמצלק שלו הוא מהמופלאים שראיתי בז'אנר המלחמה. חוסר המורא שלו להביא למסך רגעים איומים ונוראים זה משהו שקשה לא להעריך. בדיעבד, הפער שיצר ויקי מהפסטורליות הנערית בתחילת הסרט והסיוט חסר הרחמים שסוגר אותו, הוא כזה של צמרמורות. כשזה מגיע ליצירות אנטי-מלחמתיות, "הגשר" הוא אחד המשמעותיים שנתקלתי בהם. זה גם בקלות המועמד הכי טוב של גרמניה עד כה.

1959 הייתה השנה השנייה ברציפות בה האוסקר הבינלאומי היה מאה אחוז אירופאי, אבל עם הכניסה לעשור הבא הדברים מתחילים להשתנות. אפילו השליטה המוחלטת של איטליה וצרפת מתחילה להתערער. אמנם מעט ולאט, אבל מתחילה. זה יקרה כבר בפרק הבא.

צרפת – "אורפיאוס השחור"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1959:
איטליה – 4 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
צרפת – 4 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
דנמרק – 2
הודו – 1
הולנד – 1
יוגוסלביה – 1
יפן – 1 (+ 3 פרסים מיוחדים)
נורבגיה – 1
ספרד – 1

הפרקים הקודמים:
1956
1957
1958